אלו דברים פרק
ששי פסחים
סו.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
מה
מועדו האמור בתמיד דוחה את השבת. ולקמן יליף מעל
אמר לו רבי עקיבא או חילוף. או אני אחליף הדין דפשיטא לי
ב א מיי' פ"א מהלכות
א) ע"ז מו:, ב) לקמן
❖
סט: [שבת קל. יבמות יד.
קרבן פסח הל' יט:
דהזאה מעכבא וילפינן בקל וחומר מינה לשחיטה שתעכב:
עולת התמיד תימא דבשמעתין לא דריש ממשמעות דמועדו
מנחות עב. צו.], ג) [עי'
במועדו. ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו: הבא לי מועד
וכן הא דפסח דחי טומאה ילפינן לקמן מאיש איש איש נדחה
פרש"י לקמן סט: ד"ה
לאלו. שיהא זמן קבוע להן כמה שקבוע לשחיטה הילכך כיון דלא
ואין ציבור נדחין ובתמיד ילפינן מג"ש דמועדו מועדו ובפרק כיצד
כלל], ד) [תוספתא פ"ד
לעזי רש"י
הי"א], ה) ב"מ פה.,
קביע להו זימנא ומצי למיעבד להו
צולין (לקמן דף עז.) משמע דדריש לה
ו) [סנהדרין פב.], ז) [נדה
קונטנדי"ר [קונטרריי"ר].
מאתמול לא דחו והזאה נמי לאו
ממשמעות דמועדו דתניא וידבר
אמר לו רבי עקיבא או חלוף מה אם הזאה
❖
א)
יט:], ח) [ע"ב], ט) האי
להעליב.
מגופיה דפסח היא ולא כתיב בה
משה את מועדי ה' מה ת"ל לפי
דרשה אקצירת העומר קאי
שהיא משום שבות אינה דוחה את השבת
מועד: גמ' הלכה זו. שפסח
ע"ש, י) [עי' תוס' זבחים
שלא מצינו בכל התורה שנאמר בהן
שחיטה שהיא משום מלאכה אינו דין שלא
מז. ד"ה איזהו ותוס' חולין
רבינו חננאל
דוחה שבת: בני בתירה. נשיאים
מועדו אלא בפסח ותמיד מועדו
ג. ד"ה כגון], כ) [וע"ע
תדחה את השבת אמר לו ר' אליעזר עקיבא
היו: אמר להן. הלל: וכי פסח אחד
אפי' בשבת מועדו אפילו בטומאה
תוס' ב"מ נג: ד"ה דנפול],
ת"ר הלכה זו נתעלמה
עקרת מה שכתוב בתורה במועדו בין בחול
ל) [משתי הלחם וחד מהנך
1
מבני בתירא פעם אחת חל
יש לנו שדוחה את השבת והלא יותר
שאר קרבנות מנין משמע דממשמעות'
❖
כצ"ל רש"א],
ארבעה עשר להיות בשבת
בין בשבת אמר לו רבי הבא לי מועד לאלו
ממאתים פסחים יש לנו שדוחין את
דמועדו דריש ועוד דקאמר התם
אמרו לו להלל הזקן פסח
כמועד לשחיטה כלל אמר רבי עקיבא כל
השבת. כלומר יותר ממאתים קרבנו'
וצריכי דאי כתב רחמנא תמיד שכן
ב)
ג)
דוחה את השבת או לא.
אמר להן וכי פסח אחד יש
יש שדוחין שבת בשנה חמשים
תדיר וכליל אבל פסח לא ואי כתיב
מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת אינה
תורה אור השלם
לנו שדוחה את השבת
שבתות השנה בכל שבת ושבת
פסח שכן כרת ואי מגזירה שוה
דוחה את השבת שחיטה שאי אפשר
1. וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת
והלא יותר ממאתים
לעשותה מע"ש דוחה את השבת: גמ' תנו
ארבעה כבשים שנים לתמידים ושנים
ילפינן מה צריך לצריכותא הא
פסחים דוחין את השבת
הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ:
כו'. ירושלמי אית תנא תני
במדבר ט ב
למוספין הרי מאתים לבד שבת
איצטריך מועדו דתמיד משום טומאה
רבנן הלכה זו נתעלמה מבני בתירא פעם
2. צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
מאה פסחים ואית תנא
ד)
שבתוך פסח ובתוך החג שקריבין
ודפסח משום שבת אלא ודאי
דתני מאתים אית תנא תני
וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי
אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת שכחו
בהן מוספי היום שבעת טלאים
ממשמעותא דמועדו דריש וע"כ תנאי
שלש מאות. מאן דתני
לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי
ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת אם לאו
מאה תמידי שבת, מאן
תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי
בפסח וארבעה עשר לחג: מה
היא ועוד בפ' ר' ישמעאל במנחות
דתני מאתים תמידין
בְּמוֹעֲדוֹ: במדבר כח ב
אמרו כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה את
מועדו הנאמר בתמיד. ולקמיה פריך
(דף עב.) דריש ט) שתי הלחם דדחו
3. עֹלַת שַׁבַּת בְּשַׁבַּתּוֹ עַל
ומוספין של שבתות, מאן
השבת אם לאו אמרו להם אדם אחד יש
דתני ג' מאות מוסיף של
תמיד גופיה מנא להו: והיה יושב
שבת מתקריב תקריב אפילו בשבת
עֹלַת הַתָּמִיד וְנִסְכָּהּ:
❖
ראשי חדשים ושל ימים
במדבר כח י
ודורש. כדרך שהנשיא עושה:
ואפילו בטומאה ולפי שמעתין א מצי
שעלה מבבל והלל הבבלי שמו ששימש
טובים וכו'. אמר מר נאמר
מקנטרן. לשון קניטה ועצבון.
למילף בג"ש דמועדו מפסח ותמיד
במועדו בפסח ונאמר
שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון ויודע אם
במועדו בתמיד מה זה
קונטנדי"ר בלע"ז: מהו. הבאת סכין
או ממשמעותא כמו בכיצד צולין
הגהות הב"ח
פסח דוחה את השבת אם לאו שלחו וקראו
דוחה שבת דכתיב עולת
אינה דוחה דהא אפשר למיעבד
(לקמן דף עז.):
(א) גמ' והיה יושב
שבת בשבתו על עולת
לו אמרו לו כלום אתה יודע אם הפסח דוחה
תוחב
❖
לו בצמרו. וא"ת י) והא
מאתמול ומה יעשה: שמעתי ושכחתי.
ודורש כל היום:
התמיד אף פסח דוחה
את השבת אם לאו אמר להם וכי פסח אחד
שבת וכו' ועוד קל וחומר
לקמן מפרש טעמא: בני נביאים הן.
בעי כלי שרת כדילפינן
ח)
ב
וכו', הכי קאמר להו נהי
יש לנו בשנה שדוחה את השבת והלא הרבה
ותראו מה יעשו: למחר. בארבעה
בפ' דם חטאת (זבחים דף צז:) ויקח את
דגזרה שוה לא גמיר לכו
מוסף רש"י
יותר ממאתים פסחים יש לנו בשנה שדוחין
עשר בשבת: שפסחו טלה תחב לו
המאכלת ויש לומר שהקדישום השתא
דאין אדם דן גזרה שוה
ג
כל מלאכה שאפשר
מעצמו אא"כ קיבלה
בצמרו. את הסכין: ומי שפסחו
משמע בשמעתין דיש איסור רשות
את השבת אמרו לו מנין לך אמר להם
לעשותה מערב שבת.
מרבותיו. אבל היה לכם
גדי. שאין לו צמר אלא שיער שאין
הרבים בירושלים וקשה דאמרינן בפ'
נאמר מועדו בפסח ונאמר מועדו בתמיד
כגון הבאתו מחוץ לתחום
לדון קל וחומר, דאדם דן
2
וחתיכת יבלתו (לקמן סט:).
יכול לתוחבו בצמרו תחב לו בין
קמא דעירובין (דף ו:) ירושלים אלמלא
קל וחומר מעצמו. אמרו
מה מועדו האמור בתמיד דוחה את השבת
והלל הבבלי שמו.
לו ק"ו איכא למיפרך מה
קרניו ואין זה משאוי לעבור עליו
דלתותיה ננעלות בלילה חייבין עלי'
אף מועדו האמור בפסח דוחה את השבת
שמיום שגלה יכניה החרש
לתמיד שכן כליל שכן
משום שביתת בהמתו דלאו אורחיה
משום רשות הרבים ולאו דוקא
והמסגר עמו היתה ישיבה
תדיר. מינוהו לנשיא עליהן
ועוד ק"ו הוא ומה תמיד שאין ענוש כרת
מצויה בבבל (סוכה כ.).
התחיל לקנתרן בדברים.
בכי האי מלאכה ובענין זה הביאו
ננעלות אלא ראויות לנעול כדמסיק
ומינוהו נשיא עליהם.
דוחה את השבת פסח שענוש כרת אינו דין
ומפני שנתיהר נתעלמה
סכיניהן: ראה. הלל זה המעשה
התם ותירץ ר"י דהכא לאחר שנפרצו
שהיו נשיאים ובשביל שראו
ממנו ההלכה.
שדוחה את השבת מיד הושיבוהו בראש
שעשו: ונזכר הלכה. כך שמעתי:
בה פרצות וכי האי גוונא משני
ה)
להלל שהיה גדול בתורה
ועלה אצלן מבבל עזבו
ומינוהו נשיא עליהם והיה (א) דורש כל היום
כך מקובלני. שכך הלכה כמו שעשו
בפרק בתרא דעירובין (דף קא.)
נשיאותן ומינוהו נשיא
אלו: פסח נמי כתיב ביה במועדו.
אמילתא אחריתי כ):
כולו בהלכות הפסח התחיל מקנטרן בדברים
❖
עליהן
.
(ב"מ פה.)
מה לתמיד שכן תדיר. ותימה
ולא שמעת לי' מיניה ומתמיד ילפת
אמר להן מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה
ליה אלא על כרחיך מדבעית למילף
ונילף מבינייהו דתמיד ומילה
נשיא עליכם עצלות שהיתה בכם שלא
מוסף תוספות
מתמיד לא משתמע להו דחיית שבת
או משתי הלחם (גרידא) דדחו שבת:
ל)
ד
שמשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון
דאמרי במועדו דקאמר בזמן התירא
והא
א. (ד)מאי צריך למדרש
אמרו לו ר' שכח ולא הביא סכין מע"ש מהו
מתקריב. תוס' שאנץ.
קאמר הכא בתמיד נמי לא משמע
ב. דהאי סכין צריך שיהא
אמר להן הלכה זו שמעתי ושכחתי אלא הנח להן לישראל אם אין נביאים הן
להו ומנא ליה: אלא אמר קרא.
קדוש. שם. ג. בערב שבת.
בני נביאים הן למחר מי שפסחו טלה תוחבו בצמרו מי שפסחו גדי תוחבו בין
במוספין עולת שבת בשבתו על
תוס' זבחים מז. וע' מהרש"א
וקרני ראם. ד. בתוס' שאנץ
עולת התמיד לבד מעולת התמיד
קרניו ראה מעשה ונזכר הלכה ואמר כך מקובלני מפי שמעיה ואבטליון אמר
ו)
א
גריס ליה. ועי' מהרש"א.
אלמא תמיד נמי דחי: אמר מר ועוד
מר נאמר מועדו בפסח ונאמר מועדו בתמיד מה מועדו האמור בתמיד דוחה
קל וחומר כו' ופרכוה. מהא פירכא
את השבת אף מועדו האמור בפסח דוחה שבת ותמיד גופיה מנלן דדחי שבת
שכן כליל שכן תדיר: וכי מאחר
אילימא משום דכתיב ביה במועדו פסח נמי הא כתיב ביה מועדו אלא מועדו
דגמיר. מרבותיו שגזירה שוה זו לכך
לא משמע ליה הכא נמי מועדו לא משמע ליה אלא אמר קרא 3 עולת שבת
באה דקיימא לן אין אדם דן גזירה
בשבתו על עולת התמיד מכלל [עולה] דתמיד קרבה בשבת אמר מר ועוד ק"ו ומה
שוה מעצמו אלא אם כן נתקבלה
תמיד שאין ענוש כרת דוחה את השבת פסח שענוש כרת אינו דין שדוחה את
ובאה מסיני דדילמא קרא למילתא
השבת איכא למיפרך מה לתמיד שכן תדיר וכליל ק"ו אמר להו ברישא ופרכוה
אחריתי אתא וכיון דהוא כך קיבל
הרי הוא כמו שנכתב בגופו בפירוש
והדר אמר להו גזירה שוה וכי מאחר דגמר גזירה שוה ק"ו למה לי אלא לדידהו
ולמה ליה קל וחומר שהוא דבר
קאמר להו בשלמא גזירה שוה לא גמריתו דאין אדם דן גזירה שוה מעצמו
ז)
סברא מדעתו ומלבו: הכי קאמר
אלא ק"ו דאדם דן מעצמו איבעי לכו למידן אמרו ליה קל וחומר פריכא
נהי דגזירה שוה לא גמריתו.
הוא: אמר מר למחר מי שפסחו טלה תוחב לו בצמרו גדי תוחב לו בין קרניו
מרבותיכם גזירה שוה צריכה רב
והא
דאין אדם דן גזירה שוה מעצמו
וחומר כו': אמרו לו קל
וחומר.
אלא אם כן למדה מרבו אלא קל
דאית ביה לא דיינינן
דפריכא הוא כדאמרן שכן תדיר:
והא