3/129

סו:

אלו דברים פרק ששי פסחים

עין

משפט

מסורת הש"ס

נר

מצוה

והא

קא עביד עבודה בקדשים כהלל. בירושלמי מפרש בענין אחר

והא עביד מלאכה בקדשים. ועובר משום לא תעבוד בבכור (דברים

ג א מיי' שם:

א) [נדרים ט:], ב) ביצה

ד ב מיי' פכ"ג מהלכות

לו:, ג) שבת קמח:,

טו): דעבדי כהלל. דלא מקדשי לקרבנן עד דמייתי להו לעזרה:

דכל עבודה של צורך הקרבן אין בו מעילה ויליף מפרה כי

ד) [אדר"נ פ"א ה"ד],

שבת הלכה יד סמג

לא מעל. שלא היה שהות בין הקדישה לשחיטה שיבאו בה לידי

היכי דלא חשיב עבודה מידי דלצרכה לפסלה ה"נ לא חשיב עבודה

ה) [חולין כט.], ו) [שבת

לאוין סה עה טור שו"ע

מעילה: דתנן לא מקדישין

וכו'. במסכת ביצה והיאך הקדישו

להתחייב במעילה ומייתי הא דתנן במסכת פרה (פ"ב מ"ג) רכב עליה

קנג:], ז) [צ"ל ליה],

או"ח סימן שלט סעיף ד

ח) [ועי' תוס' ביצה כ:

וסימן תקכ"ד סעיף א:

פסחיהן אלו בשבת: הני מילי.

ותלה בזנבה ועבר בה את הנהר

ה ג מיי' שם הלכה יד

ד"ה והביא ותוס' ב"ב

דאין מקדישין: חובות הקבוע להן

קיפל עליה את המוסרה נתן טליתו

והא קא עביד עבודה בקדשים כהלל דתניא

ופ"א מהלכות ק"פ

פא: ד"ה ודילמא ותוספות

זמן. לבו ביום שפיר דמי דהואיל

עליה פסולה אבל קשרה במוסרה

הלכה יט סמג עשין רנג:

מנחות כא: ד"ה חולין ודף

א) אמרו עליו על הלל מימיו לא מעל אדם

ו ד מיי' פ"ב מהלכות

פ: ד"ה וכי ותוס' חולין

עשה לה סנדל בשביל שלא תחליק

ונשחטין היום יכול להקדישן היום:

בעולתו אלא מביאה חולין לעזרה ומקדישה

דעות הלכה ג:

קל: ד"ה אי ותוס' תמורה

פסחו. ליכא למימר ביום טוב דאין

פירס טליתו עליה מפני הזבובים

ז ה מיי' פ"א מהלכות

כג. ד"ה אוכלין], ט) [וע"ע

וסומך ידו עליה ושוחטה פסח בשבת היכי

❖

תמידין הלכה ז: כשירה זה הכלל כל שהוא לצרכה

פסח קרב ביום טוב וחגיגה ליכא

תוס' חולין כט. ד"ה איש],

כשירה : מביאה כשהיא חולין

מצי מקדיש ליה והתנן אין מקדישין ואין

ו [מיי' פ"ז מהל' קרבן

ב)

למימר בשבת: מחמר. לא קרי אלא

פסח הל"א ופ"ד מהל'

מעריכין ואין מחרימין ואין מגביהין תרומה

לעזרה. בפ' המוכר את הספינה (ב"ב

בבהמה הנושאת משוי והוא מנהיגה

❖

ביאת מקדש הל' טז]:

מוסף רש"י

ומעשרות כל אלו ביום טוב אמרו קל וחומר

דף פא:) גבי קונה שתי אילנות פריך

קרי לי' מחמר ומוזהר עליו בפ' מי

אין מקדישין. הקדשות,

שהחשיך ו): כלאחר יד. שאין דרך

ליחוש דילמא לאו בכורים נינהו וקא

בשבת הני מילי בחובות שאין קבוע להן

ואין מעריכין. ערכך עלי

תורה אור השלם

טלה לשאת משוי: שיש לו היתר

מעייל חולין לעזרה ובהזרוע (חולין דף

זמן אבל בחובות שקבוע להן זמן מקדישין

ונותן כפי שנים כמו שכתוב

1. חָדְלוּ פְרָזוֹן בְּיִשְׂרָאֵל

בפרשת ערכין, ואין

מן התורה. כגון זה שאינו מחמר

קל.) נמי דקאמר טעמא דכ' רחמנא

דאמר רבי יוחנן מקדיש אדם את פסחו

ג)

מחרימין. הרי בהמה זו

חָדֵלּוּ עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה

זה הא לאו הכי ה"א חולין חייבין

גמור אלא כלאחר יד ואין כאן

בשבת וחגיגתו ביו"ט והלא מחמר מחמר

חרם וסתם חרמים לבדק

שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל:

בחזה ושוק הא בעי תנופה והיכי

אלא שבות ואפילו שבות דידיה

הבית (ביצה לו:). מקדיש

שופטים ה ז

כלאחר יד מחמר כלאחר יד נמי נהי

2. עוּרִי עוּרִי דְּבוֹרָה

אדם את פסחו בשבת.

ליעבד לינפינהו לפני ה' כתיב ואי

לא חמיר כשאר שבות דכל כלאחר

דאיסורא דאורייתא ליכא איסורא מדרבנן

אם חל י"ד בשבת (שבת

עוּרִי עוּרִי דַּבְּרִי שִׁיר קוּם

יד לא שכיחא: במקום מצוה.

מגוואי קא מעייל חולין לעזרה התם

קמח:). וחגיגתו ביו"ט.

בָּרָק וּשֲׁבֵה שֶׁבְיְךָ בֶּן

מיהא איכא היינו דקא בעי מיניה דבר שיש

ודאי אסור שעושה בהן תנופה כדרך

כי האי גוונא דמעכב מפסח:

ביום הקרבתה מותר

אֲבִינֹעַם: שופטים ה יב

3. וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי

להקדיש, ואע"ג דתנן אלו

לו היתר מן התורה ודבר שבות עומד לפניו

עד שקמתי דבורה. יוהרא שהיתה

שעושה בקרבן אבל הכא שמכניס

הן משום שבות אין

הֶחָיִל שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי

טלה חולין בעזרה ואינו עושה שום

משפלת המנהיגים שלפניה ומתפארת

לעקרו כלאחר יד במקום מצוה מאי אמר

מקדישין, הני כיון

הַמֵּאוֹת הַבָּאִים מִצְּבָא

לעצמה: עורי עורי דבורה. שנשתתקה

דבר שעושה בקרבנות שיראה כמקרי'

דהקרבתן דוחה קדושתן

להן הלכה זו שמעתי ושכחתי אלא הניחו

הַמִּלְחָמָה:

דוחה (שם). וכתיב עורי

במדבר לא יד

מחמת סילוק נבואתה: קחו

חולין לגבוה שרי כדאשכחן בהקומץ

להן לישראל אם אין נביאים הן בני נביאים

4. וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן

עורי דבורה. מפני

לי מנגן. להעביר כעסו שכעס

רבה (מנחות דכ"א:)ח) שהיו אוכלי' חולין

שנתהללה ואמרה עד

הן: אמר רב יהודה אמר רב ד כל המתיהר

אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים

על יהורם: ותהי עליו יד. מכלל

בעזרה כדי לאכול מנחות על השבע:

שקמתי דבורה, נסתלקה

לַמִּלְחָמָה זֹאת חֻקַּת

אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו אם

מחמר כלאחר יד הוא. ה"מ לשנויי

הימנה רוח הקודש

הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֶת

דאסתלק: לא בחר משמע מעולם

(שופטים ה יב). ואין

מֹשֶׁה: במדבר לא כא

נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו אם חכם

כשהוא מהלך מניחו עליו

אבל מאסתיהו משמע השתא

ציבור נידחין לפסח

5. וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע חַי יְיָ

הוא חכמתו מסתלקת ממנו מהלל דאמר מר

וכשהוא עומד נוטלו הימנו דכי האי

מאסתיהו מפני שהוא רגזן מאסו

שני אלא עבדי

צְבָאוֹת אֲשֶׁר עָמַדְתִּי

בטומאה. וטומאת מת

לְפָנָיו כִּי לוּלֵי פְּנֵי

גוונא שרי בריש מי שהחשיך (שבת

מכלל שמתחלה נבחר. ואע"ג דהאי

התחיל מקנטרן בדברים וקאמר להו הלכה

הותרה להם, כדכתיב טמא

יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲנִי

כלאחר

יד נמי אסור

ד' קנג.):

מעשה דמשיחה קדים לרגזנות מיהו

זו שמעתי ושכחתי אם נביא הוא נבואתו

לנפש, אבל לא זיבה וצרעת

נֹשֵׂא אִם אַבִּיט אֵלֶיךָ

❖

מדרבנן. הוי מצי למיפרך הלא

(מנחות צה.).

לא מצינו בו דופי אלא זה בלבד ומפני

וְאִם אֶרְאֶJָ:

מסתלקת ממנו מדבורה דכתיב חדלו פרזון

מלכים ב ג יד

שגלוי לפניו שהוא רגזן מאסו: דדחו

משתמש בבעלי חיים דאסור מדרבנן:

בישראל חדלו עד שקמתי דבורה שקמתי

6. וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן

הנח

להו לישראל. ואם תאמר

טומאה מנא לן. הואיל ומועדו לא

וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי

מוסף תוספות

אם בישראל וגו' וכתיב עורי עורי דבורה

והא במתניתין אסר שבות

משמע להו ז) מנא לן דדחו ואנן

עָלָיו יַד יְיָ:

עורי עורי דברי שיר וגו' ר"ל אמר כל אדם

מלכים ב ג טו

א. ותלמודין לא דקדק כל

דרבנן כיון דאפשר לעשות מערב

קיימא לן דדחו טומאה בכיצד

7. וַיִּשְׁמַע אֱלִיאָב אָחִיו

זה. תוס' שאנץ. ב. דכל

שכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו

שבת ויש לומר שבות בהמתו קיל

צולין (לקמן עו:): פסח אקרי קרבן

חולין מדאורייתא אסור

הַגָּדוֹל בְּדַבְּרוֹ אֶל

משבות עצמו: ואין ציבור נדחין.

להביא בעזרה. תוס' חולין

אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו אם

ציבור דאתי בכנופיא באידך פירקין

הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר אַף אֱלִיאָב

שם. ג. הגשה או... תוס'

בְּדָוִד וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה

(שם עו:): זבין ומצורעין. חמורין

תימה דהכא לא ממעטינן מאיש

חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ממשה

ד)

ב"ב פא: ד. דמי חזי

יָרַדְתָּ וְעַל מִי נָטַשְׁתָּ מְעַט

אלא רוב ישראל ובפ"ק דסנהדרין

מטמאי מתים שהרי טומאה יוצאה

כאילו מביא חולין לשם

$ דכתיב ויקצוף משה על פקודי החיל וגו'

הַצֹּאן הָהֵנָּה בַּמִּדְבָּר אֲנִי

ביכורים. תוס' שאנץ.

יָדַעְתִּי אֶת זְדֹנְךָ וְאֵת רֹעַ

(דף יז:) דרשינן והוצאת את האיש

עליהן מגופן אלא על כרחיך

וכתיב ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא

ה. או כל ישראל או...

לְבָבֶךָ כִּי לְמַעַן רְאוֹת

ההוא איש ואשה אתה מוציא לשעריך

כי איצטריך זב ומצורע להיכא

שם. ו. הכתוב בין יחיד

הבאים למלחמה זאת חוקת התורה אשר

הַמִּלְחָמָה יָרָדְתָּ:

❖

ואי אתה מוציא כל העיר כולה

דאין טמא מת משתלח איצטריך:

למרובים. תוס' חולין כט.

שמואל א יז כח

צוה ה' את משה וגו' מכלל דמשה איעלם

8. וַיִּקְרָא יִשַׁי אֶל

לשעריך ואיכא דממעט התם שבט

אלמא

אֲבִינָדָב וַיַּעֲבִרֵהוּ לִפְנֵי

מיניה אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו

וי"ל דשאני התם דמצינו שחלק ו בעיר

שְׁמוּאֵל וַיֹּאמֶר גַּם בָּזֶה

רבינו חננאל

מאלישע דכתיב לולי פני יהושפט מלך יהודה אני נושא אם אביט אליך

הנדחת א"נ טובא איש ואשה כתיבי

לֹא בָחַר יְיָ:

אלא

שמואל א טז ח

מכאן אמר רב שכל

אמר ריש לקיש

התם ט):

ואם אראך וגו' וכתיב ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'

9. וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל שְׁמוּאֵל

המתיהר, אם חכם הוא

וישלחו מן המחנה. תימה לרשב"א

וגו' אמר רבי מני בר פטיש כל שכועס אפילו פוסקין עליו גדולה מן השמים

חכמתו מסתלקת ממנו

אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל

לדריש לקיש הניחא לרבי יהודה

מהלל, ואם נביא נבואתו

גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ כִּי מְאַסְתִּיהוּ

מורידין אותו מנלן מאליאב שנאמר ויחר אף אליאב בדוד ויאמר למה

מסתלקת ממנו מדבורה,

כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם

אלא לרבי שמעון דאמר לקמן

[זה] ירדת ועל מי נטשת מעט הצאן ההנה במדבר אני ידעתי את זדונך

דכתיב חדלו פרזון

כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם

דלהכי כתב רחמנא טמא מת זב

בישראל חדלו עד שקמתי

וַיְיָ יִרְאֶה לַלֵּבָב:

ואת רוע לבבך כי למען ראות המלחמה ירדת וכי אזל שמואל לממשחינהו

דבורה שקמתי אם וגו'.

שמואל א טז ז

ומצורע לפי שחלוקים בשילוח מחנות

01. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

בכלהו כתיב 8 לא בזה בחר ה' ובאליאב כתיב 9 ויאמר ה' אל שמואל אל

וכתיב עורי עורי דבורה

פסח דדחי טומאה מנא ליה:

עורי עורי דברי שיר וגו'.

לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה

תביט אל מראהו ואל גבה קומתו כי מאסתיהו מכלל דהוה רחים ליה עד

הכתוב

אמר ר"ש בן לקיש כל

טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ

הכועס אם חכם הוא

האידנא: אשכחן תמיד ופסח דדחו שבת דדחו טומאה מנא לן אמרי כי היכי דיליף פסח מתמיד לענין

רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם

חכמתו מסתלקת ממנו

וְעָשָׂה פֶסַח לַיְיָ:

שבת הכי נמי יליף תמיד מפסח לענין טומאה ופסח גופיה מנא לן אמר רבי יוחנן דאמר קרא איש איש

ממשה, דכתיב ויקצוף

במדבר ט י

11. צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

משה על פקודי החיל וגו',

כי יהיה טמא לנפש ה) ו איש נדחה לפסח שני ואין ציבור נידחין לפסח שני אלא עבדי בטומאה אמר ליה

וכתיב ויאמר אלעזר הכהן

וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל

ר"ש בן לקיש לרבי יוחנן אימא איש נדחה לפסח שני ציבור לית להו תקנתא לא בפסח ראשון ולא

וגו' מכלל דאיעלם ממשה

צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא

❖

רבינו. ואם נביא הוא

במדבר ה ב

לָנָפֶשׁ:

בפסח שני אלא אמר רבי שמעון בן לקיש מהכא 11 וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש יאמר

נבואתו מסתלקת ממנו

טמאי מתים ואל יאמר זבין ומצורעין ואני אומר אם טמאי מתים משתלחין זבין ומצורעין לא כל שכן

מאלישע, דכתיב לולי פני

יהושפט מלך יהודה אני

גליון הש"ס

אלא נושא אם אביט אליך וגו'.

גמ' דכתיב ויקצוף משה.

וכתיב ועתה קחו לי מנגן וגו' מכלל שנסתלקה הנבואה מעליו. וכן הכועס אפי' אם פסקו לו גדולה מן השמים מורידין אותו ממנו מאליאב אחי דוד, שנאמר ויחר אף אליאב בדוד וגו'. תניא אמר להם מקובל אני מרבותי

עי' תשובת פנים מאירות

שהפסח דוחה השבת, ולא פסח ראשון אלא אפילו פסח שני ולא פסח צבור אלא אפילו פסח יחיד. אמרו לו מה יהא על העם ששכחו להביא סכיניהן מאתמול לשחוט פסחיהם כו'. וסליקא כיון דפסח חובה הקבוע להם

ת"ב סימן כ"ט:

זמן הוא, שרי להקדיש ולהקריב בשבת. לפיכך מי שהיה פסחו טלה תחב הסכין בצמרו, ומי שהיה פסחו גדי תחב הסכין בין קרניו והביאום לעזרה. ומקשינן והא קעבדי עבודה בקדשים ופרקינן כי עביד קודם שהקדישום

הביאום לעזרה ואח"כ הקדישום שלא יתראו כעושי מלאכה בקדשים. ואע"ג דנראה כמחמר אחר בהמתו בשבת, הא אסיקנא כלאחר יד הוא שהוא שלא כדרך המחמרין הוא, שכל העושה בשבת דבר שאינו כדרך מלאכה

מחמר כלאחר יד מקרי ופטור כדתנן המוציא לאחר ידו או ברגלו כו'. ואע"פ שמן התורה פטור [נ"א: מותר] מדרבנן אסור הוא. והכי קא מיבעיא להו לבני בתירא, כלומר כך שאלו מהלל, דבר המותר מן התורה ודבר

שבות כלאחר יד עומד בפניו לעכבו, במקום מצוה שרי או לא. אמר להם הניחו להן לישראל אם הן אינם נביאים בני נביאים הם. כל העושה בשבת דבר שאין להעשות מלאכתו כך, נקרא כלאחר יד. כגון חולב דאמרינן

מפרק כלאחר יד דמי וכו' המהלך אחר הגדי או טלה והביאו לעזרה והסכין תחובה לו בצמרו, מחמר כלאחר יד נקרא ופטור, כדתנן המוציא לאחר ידו ברגלו או בפיו כו'. נתברר כי התמיד והפסח מן התורה דחו שבת

אבל דדחו טומאה מנא לן. אמרינן יליף תמיד מפסח. ופסח גופיה דדחי טומאה מנא לן. אמר ר' יוחנן פסח משום דכתיב איש איש כי יהיה טמא לנפש וגו' איש נדחה לפסח שני ואין צבור נדחין לפסח שני אלא עושין

אותו בטומאה. ודחה ר"ל להא דר"י ואמר הוא מהכא וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וגו'. הא כיצד טמא מת משתלח חוץ למחנה שכינה וטמא שרץ כמותו זב משתלח חוץ למחנה לויה ובעל קרי כמותו מצורע

משתלח חוץ למחנה ישראל נמצא המצורע משתלח חוץ לשלש מחנות וזב משתים וטמא מת מאחת וברור הוא.