אלו דברים פרק ששי פסחים
סז.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
הכתוב
נתקו לעשה. פי' בקו' דכתיב כל ימי אשר הנגע בו
אלמא יש לך שעה שזבין ומצורעין משתלחין. מן העזרה וטמאי
א) לקמן צה: [בכורות לג.
א [מיי' פ"ז מהל' קרבן
כריתות י.], ב) לקמן צג.,
פסח הל' א ופ"ד מהל'
מתים נכנסים לתוכה: בטומאה. כשרוב ציבור טמאין במת עושין
משמע דניתוק לאו הוא כל ימיו בדד ישב שאם עבר
ג) נזיר מה. סוטה כ:
ביאת מקדש הל' יב]:
ונכנס יחזור ויצא ואין בו עונש אחר כמו לא יוכל לשלחה כל ימיו
פסח בטומאה וזבין ומצורעין שבהן נדחין: מצורע חמור מזב. לקמן [ע"ב]
ח ב מיי' פ"ג מהלכות
[תוספתא דכלים פ"א ה"ז
מפרש חומריה: ואיזה זה כו'. בתמיה:
לא יאכלו ממנו. דכי דייקינן
וקשה לר"י דאם כן ה"ל לאיתויי רישיה דקרא בספרים ועוד הקשה
ע"ש], ד) [זבחים קיז.],
ביאת מקדש הל' ח
ה) [שם], ו) [במדבר ט],
סמג עשין קעד ולאוין דש:
איש נדחה ואין ציבור נדחין בטמא
ריב"א דלא דמי דלא יוכל לשלחה כל
ט ג מיי' שם הלכה ד
ז) [במדבר ה], ח) [לקמן
נפש הוא דדייקינן גבי איש כי יהיה
ימיו משמע דליכא לאו אלא כשמשלחה
אלא יש לך שעה שזבין ומצורעין משתלחין
פד.], ט) [ריש נשא],
[ופ"ז מהלכות בית
כל ימיו אבל הכא לא משמע מקרא
טמא ו) לא כתיב אלא לנפש ובדידה
י) [דברים כב], כ) [ועי'
הבחירה הל' טו]:
ואין טמאי מתים משתלחין ואיזה זה פסח
י ד מיי' פ"ג מהל' ביאת
תוס' שבועות ד. ד"ה
הכי ואור"י דהאי נתקו לעשה לא
דייקינן איש ולא ציבור אלמא מהתם
הבא בטומאה אמר אביי אי הכי לימא נמי
❖
מראות נגעים כו' ואם
מקדש הלכה ב:
הוי כשאר לאו הניתק לעשה שהעשה
יליף דאי מוישלחו ז) כדר"ל זב נמי
התרה בו כו' הא אמר כו'
יאמר זב וטמאי מתים ואל יאמר מצורע ואני
❖
לישתרי: אלא לעולם מקרא קמא.
כתוב אחר הלאו בסמוך משמע
וקצת צ"ע],
אומר זב משתלח מצורע לא כ"ש אלא יש
שלתקן הלאו בא כמו לא תותירו ממנו
וכדדייקינן איש נדחה ואין ציבור נדחין
מוסף רש"י
לך שעה שמצורעין משתלחין ואין זבין
ודקשיא לך אימא ציבור כלל לא א"כ
והנותר וגו' (שמות יב) וכמו לא תקח
פסח הבא בטומאה.
תורה אור השלם
וטמאי מתים משתלחין ואיזה זה פסח הבא
דדיוקא דממעטינן ציבור מהאי דינא
האם על הבנים שלח תשלח (דברים
שנטמאו רוב צבור במת
1. כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ
ועשו פסח בטומאה
לחומרא ממעטינן למאי הילכתא כתב
כב) $ אלא ה"פ הכתוב נתקו לעשה
בטומאה וכי תימא הכי נמי והתנן
(בכורות לג.). לא יאכלו
יִטְמָא טָמֵא הוּא בָּדָד
לנפש למעוטי זבין ומצורעין לכתוב
דכיון דכל הטמאים היו בכלל ולא
פסח הבא בטומאה לא יאכלו ממנו
ממנו זבים וזבות נדות
א)
יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה
ויולדות. אע"ג דאכלי ליה
טומאה סתם דנשמע דבכל טומאות
יטמאו את מחניהם ופרט במצורע
מוֹשָׁבוֹ: ויקרא יג מו
זבים וזבות נדות ויולדות ואם אכלו פטורין
2. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת
טמאי מתים (שם) דכי
יחיד נדחה לשני וציבור לית להו
בפני עצמו עשה אתא להוציאו מכלל
אלא אמר אביי לעולם מקרא קמא אם
אישתראי טומאה בצבור
עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי
תקנתא דע"כ לנפש למעוטי זבין
האחריםלנתקומןהלאו וליתנובעשה
א
לגבי טומאת מת אישתראי,
הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי
כן ניכתוב רחמנא איש איש כי יהיה טמא
דכתיב איש כי יהיה טמא
ומצורעין אתא ולאחמורי עלייהו ואי
אבל היכא שאינו כתוב הלאו אלא על
יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד
לנפש למה לי וכי תימא האי לנפש
לנפש וגו' ועלה דרשינן
אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם
לגבי ציבור לא מחמירו עלייהו ולמימר
דבר אחד לא מנתקינן את הלאו
איש נדחה לפסח שני
אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם:
להכי הוא דאתא הטמא מת הוא דנדחה
דבטומאת מת הוא דאין ציבור נדחין
בעשה אלא הוי בלאו ועשה וקשה
ואין צבור נדחין אלא
שמות יג יט
3. מִזָּכָר עַד נְקֵבָה
עושין בטומאה (כריתות י.)
לפסח שני אבל שאר טמאין לא והתניא
אלא עושין פסחיהן בטומאה אבל
דבעל קרי נמי לא לילקי אם נכנס
ב)
אבל גבי זיבה אף צבור
תְּשַׁלֵּחוּ אֶל מִחוּץ
בטומאת זיבה וצרעת אפילו ציבור
לפנים ממחיצתו שהכתוב נתקו לעשה
יכול לא יהו עושין פסח שני
אלא
נדחין (לקמן צה:). למחנה
לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם וְלֹא
נמי נדחין לגבי מאן מחמיר עלייהו
דכתיב ויצא אל מחוץ למחנה וי"ל
ב
לויה. והוא במדבר חניית
טמאי מתים ושהיה בדרך רחוקה זבין
יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר
הלויים סביב למשכן, בבית
וכ"ת לגבי יחיד מחמיר עלייהו
דהכא בחד קרא איכא תרי עשה בדד
אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם:
ומצורעין ובועלי נדות מניין ת"ל איש איש
עולמים הר הבית (זבחים
במדבר ה ג
וקאמר טמא נפש הוא דאית ליה
ישב מחוץ למחנה מושבו והאי ניתוק
4. צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
נה.). עמו במחיצתו.
לנפש דכתב רחמנא למה לי אלא הכי
תשלומין לשני אבל זב ומצורע אפי'
עשה נראה דלא מהני אלא במחנה
ובמדבר נמי היו ג' מחנות,
כ)
וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל
קאמר איש נדחה לפסח שני ואין ציבור נדחה
לפנים מן הקלעים מחנה
צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא
נטהר בשני לית לי' תקנתא בתשלומין
שלישית דלא גרע מזב הואיל ואיכא
❖
שכינה, והלוים יחנו סביב
במדבר ה ב
לָנָפֶשׁ:
לפסח שני אלא עבדי בטומאה א וכי עבדי
והתניא יכול לא יהו חייבין לפסח
לאוקמי ניתוק למחנה שלישי' ג ובמחנה
למשכן העדות (במדבר א)
ציבור בטומאה בטמא מת אבל שאר טומאו'
שני אלא טמא נפש כו': ת"ל איש
שכינה חייב כרת דלא גרע ממחוסר
זה מחנה לויה, והדגלים ג'
פרסאות זה מחנה ישראל,
איש. כי יהיה טמא משמע כל
כפורים וכן משמע בפ' כל הפסולים
לא עבדי אמר רב חסדא מצורע שנכנס לפנים
גליון הש"ס
ומשה היה לוי וקאמר עמו
טומאה מדלא כתיב לנפש ברישא א"נ
(זבחים דל"ב:) דקאמר ואי ביאה במקצת
ממחיצתו פטור שנאמר בדד ישב מחוץ
תוס' ד"ה הכתוב נתקו
(סוטה כ:). מחניהם. שני
1
מחנות משמע, אחת לכל
לעשה. אלא ה"פ הכתוב
איש כי יגע במת ש"מ למידרשי'
שמה ביאה היכי מעייל ידיה לבהונות
למחנה מושבו בדד ישב לבדו ישב מחוץ
נתקו לעשה כו'. עי' חולין
זב ואחת לכל טמא נפש
באנפיה נפשיה הוא לנפש למה לי
אידי ואידי עשה שיש בו כרת הוא
❖
למחנה מושבו הכתוב נתקו לעשה איתיביה
פ' ע"ב תוס' ד"ה הנח
.
(זבחים קיז.)
אלא ע"כ מיעוטא דציבור לאקולי אתא
א"ל ומטונך הואיל והותר לצרעתו
❖
למח"ז:
ב מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו בארבעים
ולמימרא דאין נדחין אלא עושין
הותר לקריו ואיכא למידחי דההיא
זבין וזבות שנכנסו לפנים ממחיצתן
בטומאה ומש"ה כתיב לנפש למימר
כרבי יהודה דלא חשיב ליה לקמן
רבינו חננאל (המשך)
הגהות הגר"א
בארבעים וטמא מת מותר ליכנס
דבטומאת מת הוא דאקיל עלייהו
ניתוק לעשה:
ג) ג
מותר להכניסו במחנה
זבין ובועלי נדות שנכנסו כו'.
[א] גמ' יאמר טמא מת
למחנה לויה ולא טמא מת בלבד אמרו
לויה, שנאמר ויקח משה
אבל זיבה וצרעת לא: לפנים ממחיצתו.
❖
ואל יאמר זב וכו' כצ"ל:
את עצמות יוסף עמו עמו
מחיצה שנאסר ליכנס בה דהיינו לפני'
ריב"א לא גרס ובועלי נדות
אלא אפילו מת עצמו שנאמר ויקח משה
2
במחיצתו, קתני מיהא
מחומת כל ערי ישראל כדאמר לקמן
בהדי זבין דהא אמרינן לקמן בועל
מצורע שנכנס לפנים
את עצמות יוסף עמו עמו במחיצתו
ממחיצתו בארבעים והיכי
מצורע משתלח חוץ למחנה ישראל:
נדה כטמא מת למחנות ובתוספתא
מוסף תוספות
תנאי היא דתניא בדד ישב לבדו ישב
ד)
ליתיה: מאי חומרא דזב שכן
פטר ליה רב חסדא. ושנינן
פטור. ממלקות דלא יטמאו את
תנאי היא ורב חסדא דאמר
א. לגמרי לומר שאין
שלא יהו טמאין אחרים יושבין עמו יכול
טומאה יוצאה מגופו. ה"ה דהוה מצי
מחניהם: נתקו לעשה. ואע"ג דלאו
לוקין עליו. תוס' שאנץ.
כר' שמעון. דתניא בדד
יהו זבין וטמאי מתים משתלחין למחנה
ישב מחוץ למחנה לבדו
ב. דשאני התם כיון
בתר לאו כתיב ע"כ לנתוקי לאוי אתא
למימר שכן מטמא משכב ומושב וכלי
ד
ישב שלא יהו טמאין
דאיצטריך לגופיה אבל.
אחת תלמוד לומר 3 ולא יטמאו את מחניהם
דקי"ל ח) לאו שניתק לעשה אין לוקין
חרס בהיסט כדלקמן אלא ניחא
שם. ג. בדדמי ליה
אחרים יושבין עמו. יכול
עליו דאי לאטעוניה עשה ול"ת הא ליתן מחנה לזה ומחנה לזה דברי רבי יהודה
ליה למינקט חומרי דלא מצי למימר
מוקמינן ליה. שם. ד. הנך
יהו זבין וטמאי מתים
ה) ד
ה
דלקמן. שם. ה. יתירתא.
משתלחין מן המחנה אחת
כתב ביה עשה אחרינא וישלחו מן
להו בסמוך גבי חומר בזב מבמצורע:
ר"ש אומר אינו צריך הרי הוא אומר וישלחו
4
❖
שם.
ת"ל ולא יטמאו את
כי מחניהם ליתן מחנה לזה
המחנה אבל זבין וטמאי מתים לא
מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש
נתקו לעשה ואע"ג דעשה יתירי
ומחנה לזה דברי ר' יהודה.
[א] יאמר טמאי מת ואל יאמר טמאי זב ואני אומר טמאי מתים משתלחין זבין לא
ר"ש אומר אינו צריך הרי
רבינו חננאל
כתיבי כל חד וחד למילתיה מדריש
כ"ש למה נאמר זב ליתן לו מחנה שניה ויאמר זב ואל יאמר מצורע ואני אומר
הוא אומר וישלחו מן
בספרי ועוד דבהאי כתיב כל ימי
ט)
המחנה כל צרוע וכל זב
ואתא אביי ואתקיף אהא
זבין משתלחין מצורעין לא כל שכן למה נאמר מצורע ליתן לו מחנה שלישית
וכל טמא לנפש, יאמר
דריש לקיש ואהדר לדרשא
אשר הנגע בו וגו' משמע כל ימיו
כשהוא אומר בדד ישב הכתוב נתקו לעשה מאי חומריה דזב מטמא מת
טמא נפש ואל יאמר זב
דר' יוחנן והכי קאמר,
בבדד ישב קאי דאם עבר ונכנס
ואני אומר טמא מת
לעולם מקרא קמא ונכתוב
שכן טומאה יוצאה עליו מגופו אדרבה טמא מת חמור שכן טעון הזאה
יחזור ויצא ואין בו עונש אחר
משתלח זב לא כל שכן מה
רחמנא איש איש כי יהיה
ת"ל זב ליתן לו מחנה
טמא ולישתוק לנפש דכתב
שלישי ושביעי אמר קרא טמא וכל טמא לרבות טמא שרץ וזב חמור מטמא
כדדרשינן כל ימיוי) דאונס את הנערה
שניה, יאמר זב ואל יאמר
רחמנא למה לי. וכי תימא
במס' מכות (דף טו.) כל ימיו בעמוד
שרץ ומאי חומריה כדאמרן אדרבה שרץ חמור שכן מטמא באונס אמרי
מצורע ואני אומר זב
טמא נפש הוא דנדחה
והחזר קאי ומנתקינא ליה ללאוי: זב
משתלח מצורע לא כל שכן
לפסח שני אבל שאר
כי
מה ת"ל מצורע ליתן לו
טמאים לא. והתניא יכול
מחיצתו הר הבית דאסור ליכנס במחנה לויה כדלקמן שכל הטמאין אין משתלחין אלא מן העזרה לבדה חוץ מזב ובעל קרי שמשתלחין אף מהר
מחנה שלישית כשהוא
לא יהו עושין את השני
הבית ומצורע משתלח אף ממחנה ישראל דהיינו כל העיר: מחנה לויה. כל הר הבית חוץ לחומת העזרה: עמו. ומשה לוי היה: תנאי
אומר בדד ישב הכתוב
אלא טמאי נפש ומי שהיה
היא. דאיכא תנא דלא מייתי ליה קרא לעשה אלא ליתן לו מחנה שלישית: שלא יהו טמאין אחרים יושבין עמו. כגון זבין וטמאי מתים.
נתקו לעשה. מאי חומריה
בדרך רחוקה, זבין
דזב מטמא מת דקתני ואני
ומצורעין ובועלי נדות
למדנו לשלוחו של מצורע שהוא חמור מכולן: יכול יהו זבין וטמאי מתים משתלחין למחנה אחת ת"ל ולא יטמאו את מחניהם תן מחנה לזה
אומר טמא מת משתלח זב
מנין, ת"ל איש איש,
ומחנה לזה. מדלא כתיב מחנה משמע מחנה לכל אחד ואחד והתם תרתי מחנות כתיבי וישלחו מן המחנה מחוץ למחנה תשלחום והאי
לא כל שכן מכלל שהזב
ומאחר דכל טמאין עושין
מחוץ למחנה דמצורע ליתן לו מחנה שלישית: אינו צריך. האי מחוץ למחנה ליתן לו מחנה שלישית להוציאו דכולהו מהתם נפקי דע"כ כולן
חמור מטמא מת מאי
פסח שני השתא לנפש
חומריה, שכן הזב טומאה
דכתב רחמנא למה לי. אלא
חמורים זה מזה בטומאותיהן דאי כולהו שוו לענין מחנות לכתוב שילוח בקל ואנא ידענא כל שכן דחמור בעי שילוח ומדכתבינהו
יוצאה עליו מגופו. אדרבה
הכי קאמר רחמנא איש
כולהו ש"מ שילוחו של זה לא כשילוחו של זה: זב לא כ"ש. לקמיה פריך מאי חומריה דזב מטמא מת: לרבות טמא שרץ. לשילוח
טמא מת חמור ממנו
נדחה לפסח שני ואין צבור
שטעון הזאה שלישי
נדחין לפסח שני אלא עבדי
והוא הדין לנוגע בנבילה וכל טמאי מגע וכיון דכתב רבוייא לטמאי מגע לא איצטריך למיכתב זב דחמור מטמא שרץ שהרי טומאה
ושביעי. ודחינן מוכל
בטומאה. וצבור דעבדי
יוצאה עליו מגופו: זב אינו מטמא מחמת אונס אם ראה מחמת מאכל ומשתה או חולי או קפיצה כדאמר במסכת נדה בפרק בנות
דכתיב בטמא מת מרבינן
בטומאה בטומאת נפש
כותים (לה.) מבשרו [ויקרא טז] ולא מחמת אונסו. ומשנינן כי האי גוונא זב טמויי נמי מטמא כגון טומאת טמאי שרץ שאינו אלא טומאת ערב:
טמא שרץ דלא כתיב ביה
אבל בשאר טומאות לא.
בהדיה להיות טעון שילוח
אמר רב חסדא מצורע
זב
חוץ למחנה, ומרבינן טמא
שנכנס לפנים ממחיצתו
שרץ שבאה לו הטומאה מבחוץ שדומה לטמא מת, והזב חמור מטומאת שרץ שהזב טומאה יוצאה לו מגופו. ותוב אקשינן
פטור ממלקות שנאמר בדד ישב מחוץ למחנה מושבו אחר שכתוב ולא יטמאו את מחניהם וקבעו בלא [תעשה] העתיקו
יש לומר שטומאת שרץ חמור שמטמא אפי' אם נפל עליו השרץ באונס, מה שאין כן בזב שהזב אינו מטמא באונס, דתנן
לעשה וכתב בו בדד ישב מחוץ למחנה מושבו נתקו לעשה לומר שאינו לוקה. ומותבינן עליה מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו
בשבעה דרכים בודקין את הזב וכו' ואם נמצא עליו אונס אינו טמא מאותה הראייה שבאונס.
בארבעים, וכן זבים וטמאי מתים שנכנסו לפנים ממחיצתן בארבעים וטמא מת מותר להכנס במחנה לויה ואפילו מת עצמו