סט:
אלו דברים פרק ששי פסחים
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אכילת
פסחים לא מעכבא. פי' בכי האי גוונא שיש בידו
וכל שביחיד נדחה כו'. והכי פירושא
היינו טעמא דר' אליעזר
כ א מיי' פ"ה מהלכות
א) [לקמן עח:], ב) שבת
דף קלג., ג) מנחות עב.
ק"פ הלכה ד:
לתקן עצמו ואינו מתקן לא מעכבא אבל בטמא גמור לא רמיא חיובא דפסח אטמא מת בשביעי שלו הואיל ולא חזי
(ג)
כא ב מיי' פ"א מהל'
צו: יבמות דף יד. [שבת
מעכבא דהוי דומיא דחולה וזקן ולא כפירוש הקונטרס דפי' דהא
ואערל רמיא חיובא ואע"ג דלא חזי ומשום דלא דמיא מצות
קל.], ד) [הוא דמכשירי
ק"פ הלכה יח סמג
דכתיב איש לפי אכלו היינו למצוה דהא לעיל (דף סא.) אוקימנא
הזאה למצות מילה דמצות הזאה כדי לעשות פסח לא רמיא אציבור
כצ"ל], ה) [לעיל סה:],
עשין רפג:
כב ג מיי' פ"ב מהל'
ו) [חגיגה ח.], ז) [במדבר
ליה לעכב ומסיק בכיצד צולין (דף עח:)
שהרי מותרין לעשות בטומאה אע"פ
ט], ח) [שייך למשנה דלעיל
מילה הלכה ז סמג
שיכולין ליטהר דקסבר רבי אליעזר
מאיש לפי אכלו דבעי' גברא דחזי
וכל שאילו ביחיד
נדחה בציבור עבדי
דף סו.], ט) [ע' תי"ט
עשין כח טוש"ע א"ח סי'
האי
מיחזא חזי ותקוני
אין שוחטין וזורקין על יחיד טמא שרץ
לאכילה:
ד"ה בחול], י) בס"א נוסף:
שלא סעיף ו וטוש"ע י"ד
בטומאה וכל מילתא
דאיתא בציבור איתא
וטומאה, כ) [ועי' מ"ש
סי' רסו סעיף ב:
הוא דלא איתקן. הקשה ריב"א א"כ
שלא טבל ואף על פי שראוי לערב וכן
ביחיד וכל מילתא דליתא בציבור ליתא ביחיד
כג ד מיי' פ"י מהל' ק"פ
תוס' שבת קלג. ד"ה ותנן
על טמא מת שחל שביעי שלו להיות
אמאי אמר ר"א לעיל ערל שלא מל
הלכה יב:
נמי ישוב על קושיא זו
ערילות דאי כוליה ציבור ערלים נינהו
❖
כד ה ו שם הלכה יג:
בערב הפסח שראוי נמי לערב וטמא
ענוש כרת הא מיחזא חזי אלא דלא
וכ"כ בזבחים דף מה. ד"ה
אמרינן להו קומו מהולו נפשייכו ועבידי
הלכתא וע"ע תוס' יומא יג.
שרץ נקט משום דפלוגתא גביה הוא
איתקן וי"ל דשאני התם דמחוסר
ד"ה הלכה], ל) [ואמילתא
פסחא יחיד נמי אמרינן ליה קום מהול ועביד
מעשה בגופו וחשבינן ליה שלא
בפ' האשה (לקמן צ:) וכיון דקא סבר
דר"ע לא בעי צריכותא
לאוכליו: הלכה כר"ע. הא
רבינו חננאל
פסחא ואי לא מהיל ועביד ענוש כרת
אין שוחטין וזורקין על היחיד אלא
דאשמעינן בכל דוכתי מאי
(א)
דדחי שבת כך כתבו תוס'
וכל שהיחיד נדחה לפסח
דלא פריך הלכתא למשיחא מפורש
נדחה לשני על כרחיך ציבור עושין
טומאה דאי כוליה ציבורא טמאין נינהו לא
במנחות שם ד"ה כלל
שני צבור עושה [בטומאה]
[בפ' ד' מיתות כ) סנהדרין] (דף נא:):
בטומאה אם ירצו דכל שביחיד נדחה
מדינן עלייהו אלא עבדי בטומאה יחיד נמי
וע"ע תוס' סנהדרין לו:
שנאמר איש איש כי יהיה
וצריכא דאי אשמעינן כו'.
❖
ד"ה תנינא],
ציבור עושין בטומאה דכתיב איש איש
טמא לנפש כו' איש אם
ז)
פטור א"ל רב הונא בריה דרב יהושע לרבא
הוא טמא נדחה לפסח שני
אדרב יהודה עביד
נדחה ואין ציבור נדחין אלמא לא
והרי פסח שני דליתיה בציבור ואיתיה ביחיד
ואין צבור אם טמאין נדחין
צריכותא אמאי איצטריך למיפסק
רמיא מצות הזאה דפסח אציבור
לפסח שני אלא עושין
תורה אור השלם
א"ל שאני התם דהא עבד ליה ציבורא
בתרוייהו כר"ע דאי אדר' עקיבא הוה
ומילתא דליתיה בציבור ליתיה ביחיד
הראשון בטומאה. ומילתא
בראשון מיתיבי יכול לא יהא ענוש כרת
1. וְהָאִישׁ אֲשֶׁר הוּא
דאיתא בצבור איתיה
א
ליה לאצרוכי ההיא דפרק שתי הלחם
דמצות פסח יחד לכל ישראל נאמרה
ביחיד ודליתה בצבור
טָהוֹר וּבְדֶרֶךְ לֹא הָיָה
אלא שהיה טהור ושלא היה בדרך רחוקה
(מנחות דף צו.) גבי חביתי כהן גדול
אבל ערילות דלא נדחה אצל ציבור
ליתיה נמי ביחיד. ערלות
וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח
ערל וטמא שרץ ושאר כל הטמאים מנין
דאיתיה בצבור דאלו כלהו
דמסיק התם כלל א"ר עקיבא כו' ל):
ולא הותרו לעשות פסח ערלים ואילו
וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא
אבל
ערלים אינון אמרינן להו
מֵעַמֶּיהָ כִּי קָרְבַּן יְיָ לֹא
מילה שנכרתו עליה י"ג
כולהו ציבור ערלים אמרי' להו קומו
ת"ל והאיש מדקא מהדר אטמא שרץ קסבר
1
קומו מהולו נפשייכו
הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ חֶטְאוֹ
בריתות אימא דנידחי.
מהולו יחיד נמי אמרינן ליה בחול קום
ועבידי פסח, יחיד נמי
אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ דאי שוחטין
יִשָּׂא הָאִישׁ הַהוּא:
❖
אמרינן ליה קום מהול
במדבר ט יג
תימה מה מועיל מה שנכרתו עליה
מהול והזאה דציבור (ד) לא אמרי' להו
וזורקין על טמא שרץ ל"ל לאהדורי' עליה
ועביד נמי פסח ואי לא
קומו אזו: יחיד נמי. לא רמיא
י"ג בריתות הא איכא קרא באפי
עביד ענוש כרת. טומאה
היינו טהור אלמא אע"ג דלא חזי (ב) חיובא עליה
נפשיה למכשירין כדפי' לעיל ונראה
חובה עלויה להזות וכיון דלא רמיא
א
דליתא בצבור דאי צבור
הגהות הב"ח
ואע"ג דליתיה בציבור איתיה ביחיד אלא
טמאין אינון לא אמרינן
לרשב"א לפרש דאי לאו דפסק רב
עליה לא ניתנה שבת לדחות אצלה.
(א) גמ' לא מהיל ועביד
להו קומו מדו עלייכו
אמר רבא קסבר רבי אליעזר שוחטין וזורקין
יהודה כר"ע גבי מילה ה"א דסבירא
אבל אי הוה סבירא ליה כמאן דאמר
פיסחא ענוש כרת:
וטבולו ועבידו פסח אלא
על טמא שרץ והוא הדין לטמא מת בשביעי
(ב) שם אע"ג דלא חזיא
ליה בכל מקום כר' אליעזר וגבי פסח
שוחטין וזורקין על טמא שרץ כיון
עבדי בטומאה, יחיד נמי
רמיא חיובא עליה:
לא אמרי' ליה קום טבול
דפסק כר"ע היינו להחמיר מדרבנן
דלא קרינא ביה איש נדחה לא הוה
שלו הזאה למאי לאכילה אכילת פסחים לא
א)
(ג) רש"י ד"ה וכל שביחיד
ולא מדינן עליה, כי לא
שלא יהו מכשירין דוחין שבת אבל גבי
קרינא נמי אין ציבור נידחין למישרינהו
מעכבא א"ל רב אדא בר אבא לרבא א"כ
וכו' דלא רמיא וכו':
טביל ולא עביד לא מיחייב
(ד) בא"ד והזאה דצבור
מילה דנכרתו עליה י"ג בריתות לא:
לעשות בטומאה אלא אמרינן להו
כרת. איני דכל מילתא
נמצא פסח נשחט שלא לאוכליו א"ל שלא
❖
דלא:
דליתא בצבור ליתא ביחיד
קומו אזו ומדרמי' הזאה אציבור הוה
לאו
לאוכליו לחולה ולזקן דלא חזי אבל האי
והרי פסח שני דאין בצבור
רמיא נמי איחיד כדי להתירו באכילה
פסח שני ואיתיה ביחיד.
מיחזא חזי תקוני הוא דלא מתקן: כלל אמר ר"ע וכו': אמר רב יהודה אמר
ב)
ודחיא שבת: אמר ליה. התם האי
ופריק רבא מאי טעמא
גליון הש"ס
רב בהלכה כר"ע ותנן נמי גבי מילה כי האי גוונא ג) כלל א"ר עקיבא כל מלאכה
עביד יחיד פסח שני משום
דאיתיה ביחיד משום דעבוד ציבור
מתני' ובזמן שהוא בא
דעבוד צבור בראשון ולא
שאפשר לעשותה מע"ש אינה דוחה את השבת מילה שאי אפשר לעשותה
בראשון הוא ואי לא עבוד ציבור
בשבת. עיין ע"ז דף ג'
עבד בהדייהו, א) צבור נמי
❖
ע"א תוס' ד"ה יבא בלדד:
מע"ש דוחה את השבת ואמר רב יהודה אמר רב הלכה כר"ע וצריכא דאי
איכא למימר הכי. מיתיבי
בראשון כגון רוב ציבור זבין דלא
ג
יכול לא יהא ענוש כרת אם
הותרה טומאת זיבה בציבור ומיעוטן
אשמעינן גבי פסח התם (דהוא מכשירי) מצוה לא דחו שבת משום דלא
ד)
לא עשה פסח אלא טהור
טמאי מתים אין עושין לא את הראשון
ומי שלא היה בדרך רחוקה
נכרתו עליה שלש עשרה בריתות אבל מילה דנכרתו עליה שלש עשרה
מוסף רש"י
דמפרש בהו קרא בהדיא,
ולא את השני: ערל וטמא שרץ ושאר.
בריתות אימא לידחי ואי אשמעינן מילה התם הוא דמכשירי מצוה לא דחו
אכילת פסחים לא
ערל וטמא שרץ ושאר
הדומין לו כגון כל טמאי טומאת ערב
שבת דליכא כרת אבל פסח דאיכא כרת אימא לידחי צריכא: מתני' ד אימתי
מעכבא. כפרה בדיעבד
טמאין מנין ת"ל והאיש,
שראויין ליתקן וכגון טמא מת שחל
(לקמן עח:). וצריכא.
מדהוה ליה למכתב
מביא חגיגה עמו בזמן שהוא בא בחול בטהרה ובמועט $ ובזמן שהוא
למימר בתרוייהו הלכה
והטהור שלא היה בדרך
שביעי שלו בערב הפסח: מדקא
כר"ע דמכשירין לא דחו
רחוקה וחדל לעשות
בא בשבת במרובה ובטומאה אין מביאין עמו חגיגה חגיגה היתה באה
מיהדר אטמא שרץ. לאיתויי מקרא
(שבת קלג.). דליכא כרת.
הפסח ונכרתה וכתב
מן הצאן מן הבקר מן הכבשים ומן העזים מן הזכרים ומן הנקבות ונאכלת לשני
מילה בזמנה ליכא כרת,
יתירא שמע מינה סבירא ליה להאי
והאיש ש"מ אפילו טמאים
ה
ימים ולילה אחד: גמ' מאי תנא דקתני חגיגה תנא הרכבתו והבאתו דלא דחי
דקטן לאו בר עונשין הוא
דאפשר להו לתקוני
תנא אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ
ה)
ואבוה לא מיחייב עליה
נפשייהו ולא מתקני ועבדי
דאי סבירא ליה שוחטין וזורקין עליו
❖
שבת וקתני נמי חגיגה דלא דחיא שבת והכי קאמר אימתי מביאין עמו חגיגה
כרת (שם).
ענושין כרת. ודייקינן
למה לי לאהדורי עליה מקרא יתירא
מדקא מפרש וקתני וטמא
בזמן שהוא בא בחול בטהרה ובמועט א"ר אשי שמע מינה חגיגת ארבעה עשר
ו)ו
שרץ ענוש כרת שמעינן
לחיוביה ממילא הוא עומד בכרת
לאו
מינה דסבר אין שוחטין
מוסף תוספות
שהרי הוא כטהור גמור שראוי לעשות
עליו. ומדרבי ליה לטמא
שרץ מוהאיש. לית ליה
א. דר' אליעזר מצריך תרי
פסחו על ידי שליח לשולחו בעזרה דכי פטר קרא מכרת הנך דלא יכלו לעשות פסח פטר אלא ודאי אין שוחטין וזורקין עליו סבירא ליה
להאי תנא דכיון דיכול
קראי חד למילה וחד
ואפילו הכי מיחייב ליה כרת משום דיכול לטבול וליתקן משהגיע זמן שחיטה ואף על גב דציבור כי האי גוונא לא אמרינן להו זילו טבולו
למיכליה פסח באורתא
למכשירין וכו' אבל אי
דכיון דיחיד נדחה ציבור עבדי בטומאה: אלא אמר רבא. אי הוה סבירא ליה אין שוחטין דמעכבא ליה הזאתו משחיטת פסחו ודאי דחיא
האידנא בשעת שחיטה
נפיק לן תרווייהו מחד
טהור קרינן ביה, דאי הכי
קרא א"ש דכיון דנכרתו
שבת לר' אליעזר אע"ג דליתא בציבור אלא קסבר שוחטין וזורקין הלכך הזאה למאי אתיא לאכילה דהא לא מיעכבא לה לשחיטה ולזריקה:
למה ליה לאהדורי ולרבויי
עליה י"ג בריתות אית לן
אכילת פסחים לא מיעכבא. והא דכתיב (שמות יב) איש לפי אכלו למצוה: אם כן. דטמא מת שחל שביעי שלו בערב הפסח בשבת שוחטין
מוהאיש לימא הכי טהור
למימר דכי שרי רחמנא
וזורקין עליו ואע"פ שאין סופו להזות היום: נמצא פסח זה נשחט שלא לאוכליו. ותנן באידך פירקא (לעיל דף סא.) שחטו שלא לאוכליו
הוא אלא אע"ג דלא חזי
מילה עצמה שרי נמי
❖
מכשיריה. תוס' שאנץ.
האידנא איכא עליה חייובא
פסול: ח) כלל א"ר עקיבא כל מלאכה שאפשר לה לעשותה מערב שבת. כגון הבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו: ותנן נמי גבי
אע"ג דליתיה בציבור דהא
מילה: וצריכא. לרב לאשמעינן הלכה כרבי עקיבא בתרוייהו: מילה שלש עשרה בריתות נאמרו בה באותה פרשה שנאמרה לאברהם
אמרת לית ליה למימר להו
(בראשית יז): דליכא כרת. לבו ביום אם ימול למחר: מתני' אימתי מביאין עמו חגיגה. בגמרא בעי מאי תנא לעיל דקתני חגיגה:
טבולי עבידו פסח ואפי'
רבינו חננאל (המשך)
הכי איתה ביחיד. והדר
עמו. עם הפסח בארבעה עשר בניסן כדיליף בגמרא: בזמן שבא בחול ובטהרה. דאף על גב דפסח דחי שבת וטומאה חגיגה לא דחיא
פריק רבא הכי, לעולם
הערביים שחיטת פסח
ט) שבת י): ובמועט. שהיה הפסח מועט לאכילת בני החבורה ואוכלין החגיגה תחלה כדי שיהא פסח גמר שביעתן ותיחשב להן אכילה:
קסבר ר' אליעזר שוחטין
דוחת השבת. וכן אמר ר'
במרובה. שהיתה חבורה מועטת ודי להם פסח לבדו: מן הצאן ומן הבקר כו'. מה שאין כן בפסח שאינו בא מן הבקר ולא מן הנקבות:
וזורקין על טמא שרץ שחל
עקיבא לעניין (מעילה)
שביעי שלו להיות בערב
גמ' תנא הרכבתו כו' וקאמר נמי בהך סיפא אימתי מביאין כו'. ואשמעינן דחגיגה נמי לא דחיא שבת אפילו שחיטה דילה:
[מילה] הואיל ואי איפשר
פסח ואמאי אין מזין עליו
למולו בערב שבת דכתיב
על וביום השמיני מילה דוחה
בשבת דסבר הזאה למה
ליה לאכילת פסח, אכילת פסח לא מעכב. וא"ת אי הכי נמצא שוחט שלא לאוכליו, האי בר אכילה הוא, דמדאורייתא מתקן
שבת. ובתרויהו אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' עקיבא. וצריכא דאי אשמעינן גבי מילה [וכו'].
נפשיה ואכיל, ורבנן הוא דלא שבקו ליה נפשיה לתקוני להזות עליו. מתני' כלל אמר ר' עקיבא כל מלאכה שאיפשר לעשות
מתני' אימתי מביאין עמו חגיגה. אקשינן מאן תנא דקתני אימתי. ופרקינן איידי דתנא הללו דאין דוחין השבת בעי למיתני
מערב שבת אינה דוחה את השבת שחיטה הואיל ואי איפשר לעשותה מערב שבת דוחה שבת בארבעה עשר יום בין
נמי חגיגה דלא דחי שבת כוותיהו וכיון דבעי למיתני חגיגה מתחיל ותני אימתי. כיון דתנן דחגיגת י"ד לא דחי לא שבת
ולא טומאה ש"מ דלאו חובה מדאורייתא היא. לפיכך אינה דוחה לא שבת ולא טומאה.
א) [הג"ה אבל בהזאה דאי כולה ציבורא טמאין לא מדינו עלייהו מי איכא למימר הכי.]