אלו דברים
פרק
ששי פסחים
ע.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
לאו
חובה היא. כלומר אינו חייב מן התורה להביאה דאי ס"ד
על השבע. שיהו נהנין באכילתו ותיחשב להן: ונאכלת לשני ימים.
כה א מיי' פ"ח מהל'
א) [תוספתא פ"ה ה"ג],
ב) [לקמן עא.], ג) לקמן
ק"פ הלכה ג:
חגיגת חמשה עשר דנפקא לן במסכת חגיגה (ט.) מוחגותם אותו :
חובה היא מן התורה שוב אין לנו לומר שיש חילוק בין שבת
ז)
כו ב מיי' פ"ב מהל'
דף קטז., ד) [ע' תוס' שם
יוצא בה משום שמחה. אם עיכבה עד למחר ושחטה יוצא בה
לחול דהוי קרבן הקבוע לו זמן ותיתי במרובה ובטומאה אלא ודאי
ד"ה כולו], ה) [לקמן פג.
חגיגה הלכה י:
לאו חובה היא ואינה באה אלא כדי שיאכל הפסח על השבע ואומר
משום שמחה משום שלמי שמחה ואע"ג שמופרשת ועומדת היא כבר
כז ג מיי' פי"ג מהל'
פד. צו.], ו) שקלים פ"ח
מ"ג. [ע' תוס' זבחים צח:
אבות הטומאה הל'
ריב"א דמשמע בירושלמי דהא דפסח
ושלמי שמחה חובה הן. והא דקי"ל
בד"ה טבול יום], ז) [ויקרא
ה:
נאכל על השבע היינו מדרבנן גזירה
(לקמן דף עא.) כל דבר שבחובה אינו
לאו חובה היא דאי סלקא דעתך חובה היא
כח ד שם הלכה ו:
כג], ח) [ראה טז ב]
משום שבירת עצם שאם לא היתה
בא אלא מן החולין כדתניא בסיפריח)
כט ה שם הלכה ה:
[וכן במשנה דמנחות פב.],
תיתי בשבת ותיתי במרובה ותיתי בטומאה
❖
ל ו שם הלכה ז:
ט) [דברים טז], י) [רש"ל
באה על השבע מתוך שהוא רעב
וזבחת פסח כו' עד צאן ובקרט) והלא
ובמועט מיהו מ"ט אתיא כדתניא חגיגה
א)א
מוחק: הני מילי בחובות
לאכול הבשר שסביב העצמות היה
אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן
דעלמא], כ) [ראה טז יד],
הבאה עם הפסח נאכלת תחילה כדי שיהא
העזים א"כ למה נאמר בקר להקיש
בא לידי שבירתן וקשה לר"י דהשתא
ל) [דברים טז], מ) [שם],
א
רבינו חננאל (המשך)
פסח נאכל על השבע: ונאכלת לשני ימים
נ) [לקמן עא.], ס) [עי'
כל הבא מצאן ובקר לפסח מה פסח
משמע דלרבנן דבן תימא דבסמוך
רש"א], ע) [ביצה יז:],
דתנן בסוף שקלים סכין
וכו': מתני' דלא כבן תימא דתניא בן תימא
פ) רש"ל מ"ז, דבר שהוא חובה ואינו בא אלא מן
הויא חגיגת ארבעה עשר דרבנן
❖
שנמצא בי"ד בניסן שוחט
אומר חגיגה הבאה עם הפסח הרי היא כפסח
החולין אף כאן שהוא חובה ואינו בא
ולקמן (דף עא.) משמע שהיא מן
בה מיד בי"ג בניסן ושונה
ומטביל כו'. פי', כל
אלא מן החולין הני מילי בחובות
התורה דתניא לא ילין מן הבשר וגו'
ואינה נאכלת אלא ליום ולילה וחגיגת חמשה
טומאת מת טעונה הזאה
תורה אור השלם
דעלמא י) אבל שלמי שמחה איתרבי
לימד על חגיגת ארבעה עשר שנאכלת
עשר נאכלת לשני ימים ולילה אחד וחגיגת
שלישי ושביעי ואם מצא
ב)ב
1. לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ
במס' חגיגה (ח.) מדתניא בסיפרי
לשני ימים ויש לומר דאשכחן בפ"ק
כלי ואינו יודע אם טמא
כ)
ב
ג
ארבעה עשר יוצא בה משום שמחה ואין
הוא או לאו שונה ומטביל,
דַּם זִבְחִי וְלֹא יָלִין לַבֹּקֶר
דחגיגה (דף ח.) תנא דסבירא ליה
ושמחתל) לרבות כל מיני שמחה יכול אף
יוצא בה משום חגיגה מ"ט דבן תימא
היה מזה ושונה עליו בו
זֶבַח חַג הַפָּסַח:
בעופות ומנחות תלמוד לומר בחגך
שהיא מדרבנן דקאמר רב אשי הא
מ)
ביום ומטבילו ונטהר.
שמות לד כה
כדמתני רב לחייא בריה ולא ילין לבקר זבח
1
2. בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לֹא
מי שחגיגה באה מהן יצאו עופות
קמ"ל חגיגת חמשה עשר אין חגיגת
ומצינו בעניין הזה משנה
חג הפסח זבח חג זה חגיגה הפסח כמשמעו
כלי מתכות מטמאין
תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן
מכאן אמרו ישראל יוצאים ידי חובתן
ארבעה עשר לא אלמא קסבר חגיגת
ומיטהרין דברי ר' אליעזר
הַבָּשָׂר חוּצָה וְעֶצֶם לֹא
ואמר רחמנא לא ילין איבעיא להו לבן תימא
❖
בנדרים ונדבות כו' אע"ג דמחויב
י"ד לאו דאורייתא והשתא לבן ס)תימא
ר' יהושע אומר אין
תִשְׁבְּרוּ בוֹ: שמות יב מו
נאכלת צלי או אין נאכלת צלי כי אקשיה
מיטהרין אלא שלימין,
ועומד הוא: ואין יוצא בה משום.
ולתנא דלקמן דאית להו חגיגת
כיצד היזה עליהן נישברו
ארבעה עשר דאורייתא דחי שבת
חגיגת חמשה עשר כדאמרןנ) דבר שיש
רחמנא לפסח ללינה אבל לצלי לא או דילמא
בו ביום התיכן חזר והזה
מוסף תוספות
בו חובה אינו בא אלא מן החולין
והשתא אתי שפיר ההיא דריש תמיד
עליהן שנייה בו ביום הרי
לא שנא ת"ש ג)הלילה הזה כולו צלי ד) ואמר
טהורין דברי ר' אליעזר, ר'
א. ולפי הירושלמי יש
כלומר משלו ולא ממה שהוא מחויב
נשחט (לעיל נט:) בארבעה עשר שחל
רב חסדא זו דברי בן תימא שמע מינה
יהושע [אומר] אין הזייה
לפרש לאו חובה היא
ועומד וזו כבר נתקדשה מאתמול:
להיות בשבת כו':
פחות משלישי ושביעי.
כלומר אינה חייב מן
איבעיא להו לבן תימא באה מן הבקר או
והא
מדקתני סיפא חל י"ד להיות
מאי טעמא. דאמר אין נאכלין אלא
התורה להביאה. תוס'
הילכך זו הסכין שנמצא
אינה באה מן הבקר באה מן הנקבות או
שאנץ. ב. וההיא כרבנן
בי"ד בניסן שוחט בה
בשבת כו'. וא"ת אמאי לא
ליום ולילה: נאכלת צלי. צריך לאוכלה
המוצאה מיד שודאי
דפליגי עלי' דבן תימא
אינה באה מן הנקבות באה בת שתי שנים
צלי: הלילה הזה כולו צלי. מתני' היא
פריך אי בשבת היכי שרי להטביל כלים
טהורה היא ולא הוציאוה
אתי מדקתני לשני ימים.
או אינה באה בת שתי שנים כי אקשיה
בפרק בתרא כולו צלי ואפי' החגיגה:
הא קיימא לן דלא מזין ולא טובלין
שם. ג. [ד]לאו חובה היא
בעלים אלא לשחוט בה
ע)
שכל היום שוחטין. מצא
מדאורייתא אלא מדרבנן.
למידי דאכילה. דאזהרת לינה צווי
ולא פירכא היא דאיכא למימר
רחמנא לפסח למידי דאכילה אבל לכל מילי
❖
שם.
אותה בי"ג בניסן יתכן
אכילה היא: האי סברא. אינה נאכלת
שונה ומטביל לאחר י"ט וי"ד וי"ג
לא או דילמא לא שנא ת"ש חגיגה הבאה
שהייתה טמיאה והיום יום
אלא ליום ולילה: שמע מינה כולהו
(שחל להיות בשבת) אמציאה קאי:
שביעי שלה, והוציאה
פ)
עם הפסח הרי היא כפסח באה מן הצאן
בעליה להזות עליה
אתיין. כולהו מילי דפסח אתיין
רבינו חננאל
מאי ולטהרה היום כדי שיעריב
ואינה באה מן הבקר באה מן הזכרים ואינה
בחגיגה בההוא היקשא: שוחט בה.
השמש ותהא טהורה
אמאי בחול באה בממועט
באה מן הנקבות באה בת שנתה ואינה באה בת שתי שנים ואינה נאכלת
לשחט בה למחר. בי"ד הרי
ואינה באה במרובה, פי'
פסחו מיד ואין צריך להטבילה זה
אלא ליום ולילה ואינה נאכלת אלא צלי ואינה נאכלת אלא למנויו מאן שמעת
היא טהורה. קופיץ שהוא
ממועט כגון שנמנו על זה
המוצאה דמסתמא הטבילוה בעליה
כעין קרדום והוא עשוי
הפסח בני אדם הרבה ואינו
ליה דאית ליה האי סברא בן תימא שמע מינה כולהו מילתא בעינן ש"מ
אם טמאה היתה הטבילוה בשלשה
לקצב לשבר בו עצמות של
מגיע לוכל [לאכול] ממנו
איבעיא להו לבן תימא יש בה משום שבירת עצם או אין בה משום שבירת
צאן ושל בקר, המוצאו בין
אלא מעט. ופרקינן לכך
עשר כדי שיהא הערב שמש ותהא
ביום י"ג בין ביום י"ד
מביא עמו חגיגה כדתנינן
טהורה בארבעה עשר: שונה ומטביל.
העצם אע"ג דכי אקשיה רחמנא לפסח אמר קרא בו בו ולא בחגיגה או דילמא
2
שונה ומטביל כמו
חגיגה הבאה עם הפסח
כלומר אע"פ שספק שמא הטבילוה
שאמרנו, ומחר ביום ט"ו
נאכלת תחילה לפסח כדי
האי בו ה)בכשר ולא בפסול הוא דאתא ת"ש ו)ג סכין שנמצאת בארבעה עשר
הוא טהור. ודייקי מדוקיא
שיהא נאכל פסח על
הבעלים זה שונה ומטביל' מספק שמא
שוחט בה מיד בשלשה עשר שונה ומטביל קופיץ בין בזה ובין בזה שונה
ד
דמתני' דקתני בקופיץ
השבע. ונאכלת לב' ימים.
עדיין לא הטבילוה שהיה להן שהות
ביום ארבעה עשר שונה
מתני' דלא כבן תימא
ומטביל מני אילימא רבנן מאי שנא סכין דמטביל דחזיא לפסח קופיץ נמי הא
ביום להטבילה ולהעריב שמשה:
ומטביל, שאין בארבעה
דתניא בן תימא אומר
חזי לחגיגה אלא לאו דבן תימא היא ושמע מינה יש בה משום שבירת העצם
עשר צורך לקופיץ ולא היו
חגיגה הבאה בי"ד עם
קופיץ. סכין גדול הוא ורובן אינן
בעליו מוליכין אותו אלא
הפסח הרי היא כפסח
לא לעולם רבנן וכגון שבא בשבת והא מדקתני סיפא ה חל ארבעה עשר
לשחיטה אלא לחיתוך בשר ולשבירת
לטהרו היום להשתמש בו
ואינה נאכלת אלא ליום
להיות בשבת
שוחט בה מיד ובחמשה עשר שוחט בה מיד נמצאת קופיץ
עצמות: בין בזה בין בזה. אפילו
למחר. ומאן שמעת ליה
ולילה. מאי טעמא דבן
ו
דאית ליה האי סברא
תימא, דכתיב ולא ילין
נמצאת בארבעה עשר: שונה ומטביל.
קשורה לסכין הרי היא כסכין מכלל דרישא לאו בשבת עסקינן ואלא שבא
שחגיגת ארבעה עשר
לבקר זבח חג הפסח, חג
דמתוך שאין שבירת העצם בפסח אין
במרובה
כפסח הוא בן תימא, וש"מ
זו חגיגה הפסח כמשמעו.
הבעלים צריכין לה כל ארבעה עשר
כי לבן תימא אסור לשבר
בתרויהו בפסח ובחגיגה
בו עצם לפיכך אין צורך
אמר רחמנא לא ילין לבקר.
עד למחר ויש לומר לא הטבילה שהיה לו שהות ביום להטבילה סמוך לבין השמשות לצורך מחר: מני. הא דמשמע דאין שבירת עצמות בערב
ביום ארבעה עשר לקופיץ,
ואסיקנא לבן תימא חגיגת
הפסח: אי נימא רבנן. דלא מקשי חגיגה לפסח ואין בה איסור שבירת עצם: מאי שנא סכין דמטביל. לה בעליה מאתמול ומוקמינן
דאי רבנן כיון דאמרי
י"ד הבאה עם הפסח הרי
חגיגת ארבעה עשר אינה
היא כפסח לכל דבר, באה
לה השתא בחזקת טהרה למוצאה משום דחזיא ליה לבעלים בארבעה עשר לפסח לשחוט הילכך אטבלה מאתמול דניהוי ליה הערב
כפסח ומותר לשבר בה
מן הצאן ולא מן הבקר מן
שמש והא לא חיישינן שמא אבדה לו זה ימים רבים דודאי היום נפלה ממנו דמתוך שבשעת הרגל העם רב אין שוהה שם במקום
עצמות אמאי לא נימא
הזכר ולא מן הנקיבות בן
נפילתה שלא תמצא: חזי לחגיגה. לשבירת עצמות ואטבלה מאתמול ואמאי המוצאה בארבעה עשר שונה ומטביל: שבא. ערב הפסח
דהאי קופיץ ביום ארבעה
שנה ולא בן ב' שנים ואינה
עשר טהור לגמרי הוא
נאכלת אלא למנוייה ואינה
בשבת דאין חגיגה באה עמו הלכך לא צריכה לבעלים בארבעה עשר: חל ארבעה עשר להיות בשבת שוחט. בקופיץ זה מיד
ולשבור בה עצמות
נאכל אלא צלי ואינה
ואין צריך להטביל דאע"ג דשמא בעלים היה להן סכין לשחוט ולא היתה קופיץ זו להן אלא לשבירת עצמות והיום אין שבירת העצם
החגיגה הוציאו בעליו.
נאכלת אלא ליום וליל, יום
בשבת אפילו הכי כיון דצריכה להן ביום טוב אחר שבת כבר הטבילוה מערב שבת דהא בשבת לא מצו לאטבולה כדאמרינן במסכת
אלא ש"מ משנה זו אינה
י"ד וליל ט"ו. ואיבעיא
לרבנן אלא לבן תימא
(להלן) [להו], לבן תימא
ביצה (ד' יז:) חל יום טוב להיות אחר שבת מטבילין את הכל מלפני השבת: ובחמשה עשר. אם מצאה ביום טוב עצמו: שוחט בה.
וש"מ יש לו לבן תימא
דאקיש חגיגת י"ד לפסח
שלמים מיד דודאי הטבילוה בעלים מאתמול: הרי היא כסכין. ואפילו נמצאת בארבעה עשר שחל להיות בחול שוחט בה מיד דודאי
שחגיגת י"ד אסור לשבר
אסור בשבירת עצם כפסח
הואיל וקשורה עמו: מכלל דרישא. דקתני בין בזה בין בזה שונה ומטביל: לאו בשבת עסקינן.
הוטבלה עם הסכין בשלשה עשר
בה עצם. ודחינן לא לעולם
דכתיב ועצם לא תשברו
מתני' רבנן היא וכגון שחל
בו, או לא. ופשטי לה מהא
דאם לא כן קשיא
רישא אסיפא
ואפילו הכי קאמר דאין בו
שבירת
עצמות אלמא אסור לשבור עצמות בחגיגת ארבעה עשר:
י"ד להיות בשבת שאין שם
במרובה חגיגה כלל. ודחי להא
סברא מסיפא דקתני חל י"ד להיות בשבת שוחט בה מיד מכלל דרישא לאו שבת הוא אלא בחול עסקינן.