ע:
אלו דברים פרק ששי פסחים
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
מאי
טעמא דבן דורתאי דכתיב וזבחת פסח וכו'. רש"י פי'
במרובה. בחבורה מועטת שהפסח מרובה להן ולא יביאו חגיגה:
לא א מיי' פ"ד מהל'
א) זבחים ד' [ז:] ט. מנחות
דף פג:, ב) חולין קי.
קרבן פסח הלכה י:
מנא ידעי. הבעלים בשלשה עשר שתהא חבורתו מועטת הרי כל
דבחגיגת י"ד מיירי $ולפי' צ"ל דלבן תימא אע"ג דאית ליה
❖
לב ב מיי' פ"א מהל'
[ע"ש], ג) [דף נא. רש"א],
חגיגה הלכה ח: היקשא אחרינא לעיל חגיגת י"ד לא דחיא שבת אע"ג דלכל מילי
שעה באין ונמנין עליו אנשים מעלמא וקונים להן בו חלק מן הבעלים
❖
אקשיה חגיגה לפסח דאפילו לשבירת
עצם אקשיה אי לאו דכתב בו
עד שעת שחיטה הלכך לא קים (א) ליה שתהא חבורה מועטת ומטביל
מדקאמר רב אשי בסמוך ואנן טעמא
לקופיץ שמא יביאו חגיגה ויצטרכו
תורה אור השלם
רבינו חננאל
לשבירת עצמות: שבא בטומאה.
דפרושין ניקו וניפרוש ואי בן תימא
במרובה מנא ידעי ואלא שבא בטומאה סוף
1. וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַיְיָ
נמי ס"ל דדחי' שבת לא הוה מתמה
שרוב ציבור טמאין ותנן [סט:] בזמן שבא
סוף מנא ידעי דמית נשיא דמית נשיא אימת
אלא בפסח שבא במרובה.
אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר בַּמָּקוֹם
פי' מעט בני אדם נמנו
כולי האי וטעמא כדילפינן בסמוך
בטומאה אין מביאין עמו חגיגה וזה
אֲשֶׁר יִבְחַר יְיָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ
אילימא דמית בשלשה עשר סכין למה לי
בפסח ההוא ואינן צריכין
דברים טז ב
שָׁם:
מוחגותם אותו וגו' דלא דחיא שבת
המוצאה טהור ואע"פ שאף הטהורים
2. וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיְיָ
בשר אחר אלא די להם
דמטבליה ואלא דמית בארבעה עשר מאי
אע"ג דקרבן ציבור היא ה"נ לבן תימא
עושין בטומאה עם הציבור מטבילה
הפסח לבדו לשבוע ממנו
שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה חֻקַּת
שנא סכין דמטביל ומאי שנא קופיץ דלא
דליכא חגיגה. ודחינן
עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בַּחֹדֶשׁ
ואע"ג דקרא וחגותם אותו בחגיגת
לשבר בה עצמות חגיגת חמשה עשר
וכי כהנים קסומי אינהו.
הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ:
מטביל לה לא צריכא דנשיא גוסס בשלשה
שאינה באה בטומאה: מנא ידעי.
ט"ו כתיב סברא הוא להשוות החגיגות
כלומר ראו בדרך מראה
ויקרא כג מא
עשר סכין דחד ספיקא מטביל לה קופיץ
יחד ולהכי איצטריך לבן דורתאי
הבעלים בשלשה עשר כשמטבילין
3. וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים
הקוסמים החוזים בכוכבים
כי הפסח של זו השנה
וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי
למילף מוזבחת פסח שהוקשו לענין
סכיניהם שיהו רוב ציבור טמאין:
דתרי ספיקי לא מטביל לה תניא יהודה בן
❖
במרובה הוא בא ואין
יְיָ אֱלֹהֶיךָ: דברים כז ז
דמית נשיא. ומצוה לכל ישראל
זביחה ואפי' בשבת לאפוקי שלא נקיש
דורתאי פירש הוא ודורתאי בנו והלך וישב
עמו חגיגה לפיכך לא
להתעסק בו: אי נימא בשלשה עשר.
החגיגות יחד ולא מצי למילף מהיקשא
טהרו הקופיץ שלהן. אלא
לו בדרום אמר אם יבוא אליהו ויאמר להם
כגון שבא הפסח בטומאה
כשהיו מטהרין כליהם: סכין למה ליה
דבן תימא כדפי' וקשה דלעיל קאמר
הגהות הב"ח
לישראל מפני מה לא חגגתם חגיגה בשבת
שאין עמו חגיגה. ואקשינן
לאטבוליה. למריה הרי היא עתיד
רב אשי דאי חובה היא תיתי בשבת
(א) רש"י ד"ה מנא ידעי
וכי כהנים קסומי נינהו
מה הן אומרים לו תמהני על שני גדולי הדור
וכו' לא קים להו שתהא:
משמע דלבן תימא ולתנא דלקמן דאית
ליטמא וזה המוצאה אם טהור הוא
דהוה ידעי דישראל זו
(ב) תוס' ד"ה הא ודאי וכו'
שמעיה ואבטליון שהן חכמים גדולים ודרשנין
השנה רובן טמאין הן
להו חגיגת ארבעה עשר דאורייתא
למה מחזיקה בטהורה ושוחט בה שלמי
❖
ואור"י דחגיגה הוי בכלל:
והפסח בא בטומאה ואין
גדולים ולא אמרו להן לישראל חגיגה דוחה
חגיגתו בי"ט: אלא דמית בארבעה
דחיא שבת א"כ מאי קמתמה רב אשי
עמו חגיגה. ואמרינן כגון
את השבת אמר רב מ"ט דבן דורתאי דכתיב
שהיה נשיא גוסס בי"ג
עשר. וכשהטבילו כליהם בי"ג הצריכין
ואנן טעמא דפרושין ניקו וניפרוש
ואם ימות יטמאו לו רוב
גליון הש"ס
ועוד תיקשי לההוא דאמר בהוציאו לו
לארבעה עשר לא היו יודעין שיבוא
1 וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר והלא אין
ישראל. סכין דחד ספק
(יומא נ.) נקוט האי כללא בידך כל
בטומאה א"כ גם את הקופיץ הטביל
תוס' ד"ה מאי טעמא
הוא, ספק מת נשיא היום
פסח אלא מן הכבשים ומן העזים אלא צאן
וכו' ולפי' צ"ל דלב"ת.
או מחר ספק לא מת בספק
שזמנו קבוע דוחה את השבת ואת
לשבירת העצמות דחגיגת ארבע' עשר:
זה פסח בקר זו חגיגה ואמר רחמנא וזבחת
עיין לעיל נט ע"ב תוס'
אחד חייש ומטהר לסכין,
ומאי שנא סכין. דאמרי' אטבלה מרה
הטומאה ואפי' דיחיד הא איכא חגיגת
ד"ה בי"ד ולקמן קיד
דחייש דלמא לא מאית
פסח א"ר אשי ואנן טעמא דפרושים ניקו
י"ד דקבוע לה זמן ולא דחיא לכך
מאתמול ומאי שנא קופיץ דלא אמרי'
ע"ב תוד"ה אחד זכר
ובעינן סכין טהורה וליכא
ונפרוש אלא קרא לכדרב נחמן הוא דאתא
לפסח: בא"ד ש"מ אין
קופיץ דהיא הוה והואי
אטבלה מרה מאתמול: לא צריכא
נראה לר"י עיקר דהכא איירי בחגיגת
לה תשלומין. עי' חגיגה
ספיקא דאמרינן וספיקא
א)דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה א מניין
דנשיא גוסס בשלשה עשר ולא גרסינן
ט"ו כדמוכח דמייתי קרא דוחגותם
ו' ע"ב בתוס' ד"ה יש
אחרינא נמי, דלמא לא
למותר הפסח שקרב שלמים שנא' וזבחת
בשמחה: תוס' ד"ה הא
ומת בארבעה עשר. דמה לי מת ומה
אותו ואתי שפיר דלא כייל בהוציאו
מאית נשיא ואתו הפסח
א
ודאי וכו' דהאי קרא
במרובה ואין שם חגיגה
לי לא מת: סכין דחד ספיקא. הוא
לו אלא דבר שקבוע לו זמן יום אחד
פסח לה' אלהיך צאן ובקר וכי פסח מן הבקר
דוחגותם. עיין טורי אבן
לא חייש ולא מטהר
ולא יותר אבל חגיגת ט"ו לא חשיב
דאיכא למימר שמא ימות הנשיא ויעשו
בא והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן
מגילה ה ע"א ד"ה
ליה. ולא מתוקמא דמת
❖
וחגיגה:
כל כך זמן קבוע כיון שיש לה תשלומין
פסח בטומאה משום הך ספיקא לא
נשיא בי"ד [ו]נטמאו הרוב
העזים אלא מותר הפסח יהא לדבר הבא מן
ועבדו בטומאה, דאי אתי
כל שבעה ומ"מ פריך שפיר הא ודאי
אימנע מלאטבולה ואטבלה דחייש
הצאן ומן הבקר ורבנן מ"ט לא דחי שבת
בטומאה (קופיץ) [סכין]
קרבן ציבור הוא דאף חגיגת חמשה
שמא לא ימות ויעשה פסח בטהרה:
למה ליה טהרה, אלא
מוסף תוספות
הא ודאי קרבן ציבור הוא א"ר אילעא משום
אבל קופיץ דתרי ספיקי. אית ליה
בפסח הבא בטהרה הוא.
עשר חשיבה זמנה קבוע כדאמרינן
רבי יהודה בן ספרא אמר קרא וחגותם
ת"ר יהודה בן דורתי
א. דגבי חגיגת ט"ו כתיב.
2
בפרק ב' דביצה (דף כ:) אמר להן
מסלקי ליה מתורת טבילה שמא ימות
תוס' שאנץ. ב. לאו משום
פירש הוא ודורתי בנו
אותו חג לה' שבעת ימים בשנה שבעה
ב"ה אף זו קבוע לה זמן דתנן עבר
ולא יביאו חגיגות לא בארבעה עשר
כו', ודייק מדכתיב וזבחת
קרבן צבור אמר שידחה
שמונה הוו אלא מכאן לחגיגה שאינה דוחה
פסח לה' אלהיך צאן
שבת שאין הטעם תלוי
הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו
ולא בחמשה עשר או אפי' לא ימות
ב
ובקר צאן לפסח ובקר
בכך אלא אפי' קרבן יחיד
ואין להקשות א"כ אמאי הוצרך בן
שמא אני לא אצטרך לחגיגת ארבעה
את השבת כי אתא רבין אמר אמרתי לפני
לחגיגת ט"ו מכאן לחגיגת
שקבוע לו זמן דוחה שבת
דורתאי לפרוש ולהתרחק כדי שיהיה
עשר שתהא חבורתי מועטת ויבא
וכו' והא ד... תוס' שאנץ.
ט"ו שדוחה שבת כשם
רבותי פעמים שאי אתה מוצא אלא ששה
ג. הא לאו קרא לא. שם.
שפסח דוחה שבת כך
בדרך רחוקה ויפטר הלא היה יכול
פסח במרובה ואי משום חגיגת חג
כגון שחל י"ט הראשון של חג בשבת אמר
חגיגה דוחה שבת. אמר רב
ד. דנפקא לן לקמן דדחו
להביא חגיגתו כל שבעה כדילפינן
חמשה עשר עדיין יש שהות להטבילה
אשי האי טעמא דפרושים
שבת מדכתיב אלה תעשו
אביי ב) אבין תכלא לימא כי הא מילתא
בסמוך אומר ר"י דילמא יהודה בן
בי"ד הלכך לא אטבלה מרה בשלשה
לה' במועדיכם. שם.
הוא כלומר מדרש פרושים
שמנה לא משכחת לה כלל שבעה איתא
הוא זה. אלא טעמיה
עשר: בן דורתאי פירש. מן החכמים
דורתאי ס"ל מדאיתקש חגיגת חמשה
דהאי קרא הכי הוא,
ברוב שנים אמר עולא אמר רבי אלעזר
ונבדל מהם מפני שהיו אומרים אין
עשר לפסח $שמע מינה אין לה תשלומין
וזבחת פסח לה' אלהיך
שלמים ששחטן מערב י"ט אינו יוצא בהן
והא דמוקי בן דורתאי קרא דוזבחת
חגיגת ארבעה עשר דוחה שבת:
צאן ובקר, ואם יותר מן
הדמים שהפרשת לקנות
וישב לו בדרום. רחוק מירושלים שלא
פסח בחגיגת חמשה עשר ולא בחגיגת
לא משום שמחה ולא משום חגיגה משום
בהן פסח. הביאהו דבר
י"ד משום דסבר דחגיגת י"ד לאו
לעלות לרגל ויתחייב בפסח ובחגיגה
ושמחת בעינן זביחה
שמחה דכתיב וזבחת
הבא מן הבקר וכ"ש מן
3
דאורייתא: הא ודאי קרבן ציבור
דקסבר חגיגה חובה ואפי' במרובה:
הצאן, ומאי ניהו שלמים.
בשעת
ורבנן דפליגי על יהודה
הוא. ב נקט קרבן ציבור משום דאיכא
ואנן טעמא דפרושים וכו'. וכי לכך
בן דורתי דאמר אין חגיגת
הוצרכנו לדרוש המקראות אחר טעמי המבדילים מן החכמים: מותר
תנא דתלי בהכי בפ' יש קרבנות (תמורה יד.) דתנן יש בקרבנות ציבור
ט"ו דוחה שבת, דייקי
כיון דהחג שמונה ימים
הפסח. בין שהפריש פסחו ואבד ונתכפר באחר ואח"כ נמצא זה בין
שאין ביחיד שקרבנות ציבור דוחין את השבת ואת הטומאה ומיהו
הוא דהא אתרבו יום טוב
בפרק הוציאו לו (יומא נ.) אמרי' כל שזמנו קבוע דוחה את השבת
שהפריש מעות לפסחו וחלה קדושת פסח על כולן והוזלו טלאים וניתותרו
האחרון של חג מבחדש
מן המעות: שקרב שלמים. במועד או לאחר הרגל: לדבר הבא מן
וטומאה אפילו ביחיד וק"ק דהכא קרו ליה קרבן ציבור משום דאתי
השביעי תחוגו אותו כאשר
הוא מפורש בחגיגה פ"א.
הצאן ומן הבקר. היינו שלמים שכשירין לבא מכל צאן ומכל בקר זכר
בכינופיא וכן ביומא ג)[אבל בחגיגה] (דף ו.) קרי ליה קרבן יחיד:
הא ודאי קרבן ציבור. תימה לרשב"א מה בכך אם הוא קרבן
נמצא החג שמונה, וקאמר
ונקבה: אמאי לא דחיא שבת. ואפילו חגיגת חמשה עשר הא ודאי
רחמנא וחגותם אותו חג
קרבן ציבור הוא דהא אתי בכינופיא כי פסח וזמן קבוע לה: וחגותם
ציבור והא פסח ותמיד ושעירי ר"ח ועומר ושתי הלחם לכולהו
לה' שבעת ימים מכאן
לחגיגה שאינה דוחה שבת
אותו. בחג הסוכות כתיב דתשלומין דידיה כל שמונה הלכך שמונה
מצרכינן קראי בכיצד צולין (לקמן עז.) שידחו שבת ג וא"כ הכא מנא לן
דכתיב שבעה ולא שמונה
ואור"י דחגיגה (ב) בכלל שאר קרבנות מועדות ד $דהאי קרא דוחגותם
הוי אלא לאו שמע מינה אין לך חגיגה שדוחה שבת הלכך לא
למעוטי שבת מחגיגה.
כתיב בסוף פרשת פינחס: שלמים ששחטן מערב יו"ט וכו'.
משכחת שמונה לעולם: כגון שחל י"ט הראשון של חג להיות בשבת.
וקשו בה והלא אי מקלעי
יום טוב הראשון של חג
דמטי נמי שמיני עצרת בשבת דאין כאן אלא ששה: אבין תכלא.
נראה לר"י דאפי' הקדישם מתחלה ושחטן לשם חגיגת ט"ו איירי דאי
בשבת יבוא גם יום טוב
קובר את בניו היה: לימא כי האי מילתא. שאילה שאינה הוגנת:
לשם שלמים דעלמא אין יוצא משום חגיגה אפי' שחטן בי"ט דכל דבר
האחרון שבת, ואינך חוגג
שבחובה אין בא אלא מן החולין לכך נראה דהקדישן ושחטן לשם חגיגה
אלא ששה ימים בלבד.
בשעת
ופריק שבעה חוגגין איתא
דהואיל והוי דבר שבחובה ואינו בא אלא מן החולין שצריך להקדישם לשם כך סברא הוא שישחט נמי בשעה הראוייה לחגיגה וראייה לדבר מדאמר
ברוב שנים, ואי מקלעי
לעיל שבעה שמונה הוו אלא מכאן לחגיגה וכו' ואי יכול לשוחטה מערב י"ט אכתי שמונה הוו הקשה ריב"א והא האי קרא דוזבחת שלמים לא
במיעוט שנים כי האי
גונא יו"ט הראשון שבת
כתיב גבי שמחת י"ט אלא גבי הר עיבל והיכי יליף מיניה י"ט וי"ל דאיכא למימר דבכל ענין קאמר קרא דבעינן זביחה בשעת שמחה:
דלא משכחת ימי חגיגה
לרבות
אלא ששה, למיעוט לא
חיישינן. אבל שמונה לעולם לא תמצא ולא משכחת תמניא יומי בלא שבת. אמר ר' אלעזר שלמים ששחטן מערב יום טוב אין יוצא בהן משום חגיגה. דאי אפילו בט"ו היה שוחטן לא היה יוצא בהן ידי חובתו,