אלו דברים פרק ששי פסחים
עא.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
לרבות
לילי יום טוב האחרון. נראה לריב"א דהוא הדין ללילות
בשעת שמחה. ביום טוב שהוא זמן שמחה: והיית אך שמח. קרא
לג א מיי' פט"ז מהל'
א) מנחות דף פב. [חגיגה ז:
ח. ביצה יט:], ב) סוכה דף
מעשה קרבנות הלכה
יתירא הוא דכתיב לעיל מיניה חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים
אחרות איצטריך ריבוי משום דהאי קרא דושמחתם
מח., ג) [לעיל ה. וש"נ],
טו:
וסמיך ליה ושמחת בחגך והדר כתיב שבעת ימים תחוג וגו' והיית
לפני ה' שבעת ימים דדרשינן מיניה שלמי שמחה דרשינן נמי מיניה
לד ב מיי' פ"ב מהלכות
ד) [סוכה מח.], ה) [לעיל
אך שמח: לרבות לילי יום טוב האחרון. ואין שמחה אלא באכילת
בפרק לולב וערבה (סוכה מג.) במקדש לולב שבעת ימים והתם ימים
ע.], ו) [סוכה מב:],
חגיגה הלכה יא:
לה ג שם הלכה יב:
ז) [לקמן קכ: וש"נ],
שלמים ויום טוב האחרון גופיה לא
ולא לילות ומיהו לילי יום טוב האחרון
❖
לו ד מיי' פ"א מהלכות
ח) [דף ע.], ט) שייך לע"ב,
דהא תרי זימני שבעת ימים כתיב
איצטריך ריבוייא טפי משום דשמיני
בשעת שמחה וליכא משום חגיגה הוי דבר
ק"פ הלכה ז סמג
❖
גבי שמחה כדפרישי' וממילא אימעיט
רגל בפני עצמו הוא וה"א לא יהא
לאוין שמח:
שבחובה א)א וכל דבר שבחובה אינו בא אלא
שמיני: או אינו אלא לרבות לילי יום
מחוייב לזבוח (ד) שמחה ביום שביעי
תורה אור השלם
מן החולין לימא מסייע ליה והיית אך שמח
1
טוב הראשון. ואף על פי שאין קרבן
לצורך שמיני כמו שאינו מחוייב בערב
1. שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַיְיָ
ב)לרבות לילי י"ט האחרון לשמחה אתה אומר
מוסף תוספות
או
יום טוב לצורך הלילה: אינו
בלילה נלמד שהטעינו הכתוב לשחוט
אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר
לילי י"ט האחרון או אינו אלא לילי יום טוב
א. אמאי איצטריך אך.
אלא לילי י"ט הראשון. ולא בא
יִבְחַר יְיָ כִּי יְבָרֶכְךָ יְיָ
שלמים מערב יום טוב לשמחת לילי
❖
תוס' שאנץ.
אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ
הראשון תלמוד לומר אך (שמח) ג)חלק מ"ט
יום טוב: אך (שמח) חלק. כל אכין
למעוטי שאר לילות אלא לילי יום טוב
וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ
האחרון: לאו משום דאין לו
לאו משום דאין לו במה ישמח לא כדתני
ורקין מיעוטין: מאי טעמא. משוינן
אַךְ שָׂמֵחַ: דברים טז טו
2. לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ דַּם
במה ישמח. וא"ת אם כן א תיפוק ליה
מיעוטא ללילי ראשון וריבויא ללילי
טעמא ד) מה ראית לרבות לילי יום טוב
רבינו חננאל
זִבְחִי וְלֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי
אחרון ולא אמרינן איפכא לאו משום
מאידך קרא דבעינן זביחה בשעת
האחרון ולהוציא לילי יום טוב ראשון מרבה
עַד בֹּקֶר: שמות כג יח
דחגיגה חובה היא וכל
3 רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ
דאמרינן אין לו במה ישמח דשלמים
שמחה וי"ל דאי מהתם ה"א דלא
חובה אינה באה אלא
אני לילי יום טוב האחרון שיש שמחה לפניו
מן החולין, ואלו השלמים
תָּבִיא בֵּית יְיָ אֱלֹהֶיךָ לֹא
הנשחטין מבערב לאו שמחה היא
בעינן זביחה בשעת שמחה אלא
ומוציא אני לילי יום טוב ראשון שאין שמחה
קדשים הן. לפיכך אין
תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ:
דבעינן זביחה בשעת שמחה: שיש
בחגיגה של יום טוב שיכול לשוחטה
שמות כג יט
עולין לו משום חגיגה,
לפניו מתיב רב יוסף חגיגת ארבעה עשר
ה)
4. וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר
שמחה לפניו. כל ימות ולילות החג:
בו ביום אבל הכא שאין יכול לשוחטה
וגם אין יוצא בהן משום
יוצא בה משום שמחה ואין יוצא בה משום
שמחה, שהשמחה אינה
בְּכָל גְּבֻלְךָ שִׁבְעַת יָמִים
חגיגת י"ד כו'. קס"ד דרב יוסף
בלילה לא להכי איצטריך אך למעט:
אלא בשמונת ימי החג,
וְלֹא יָלִין מִן הַבָּשָׂר אֲשֶׁר
לילי
חגיגה אמאי הא בעינן זביחה בשעת שמחה
יום טוב האחרון. פי' בקונטר'
בששחטה בארבעה עשר קאמר: הא
ויום י"ד אינו חשוב מימי
תִּזְבַּח בָּעֶרֶב בַּיּוֹם
וליכא אמר רב אידי בר אבין שעיכב ושחטה
השמחה, וכתיב וזבחת
מתניתא. בן תימא אמרה לעילח) ולבן
דווקא לילה אבל יום שמיני
הָרִאשׁוֹן לַבֹּקֶר:
❖
ושמחת בעינן זביחה
דברים טז ד
תימא איפסילא לה דהא אמר אין
לא וקשה לריב"א דהתנן ההלל
אמר רב אשי הכי נמי מסתברא דאי לא תימא
בעידן שמחה וליכא. ותנא
נאכלת אלא ליום ולילה: והשמחה.
והשמחה שמונה וליכא למימר משום
תונא והיית אך שמח
הכי הא מתניתא מאן קתני לה בן תימא בן
לרבות לילי יום טוב
בשלמים: שחל יום טוב בשבת.
ליל שמיני קתני שמונה דליכא שמונה
הגהות הב"ח
תימא הא פסלה לה בלינה ש"מ מתיב רבא
האחרון לשמחה כו',
ומבערב אין יכול לשחוט דהא
לילות דליל יום טוב ראשון לא
(א) רש"י ד"ה וסמיך ליה
דכתיב ושמחתם לפני
ו) ההלל והשמחה שמנה ואי אמרת בעינן
בשעת שמחה בעית: אמר רב
קחשיב ועוד דומיא דהלל דעיקרו
וכו' ראשון הס"ד ואח"כ
ה' אלהיכם שבעת ימים
זביחה בשעת שמחה הא זמנין סגיאין דלא
מ"ה מאי בקר בקר שני
שבעה ולא שמונה, וכתיב
הונא. ודאי מקרבן שמחה ליכא
ביום ועוד דכי פריך לקמן ואם איתא
בקר של שבעה עשר
והיית אך שמח ואמרינן
משכחת לה אלא שבעה כגון שחל י"ט
אלא שבעה אלא הא דקתני השמחה
זימנין דלא משכחת לה שמונה כגון
דבשר איפסיל ליה וכו'
אך חלק לרבות לילי
הראשון להיות בשבת א"ר הונא בריה דרב
שמונה משמחו בשעירי הרגלים
שחל להיות יום טוב הראשון בשבת
שבעה עשר הס"ד והשאר
יום טוב האחרון לשמחה.
נמחק: (ב) שם ד"ה הכי
והוציא ליל יו"ט הראשון
שעיר החטאת האמור בראשון
ואי כפירוש הקונט' תיקשי נמי לכולי
יהודה משמחו בשעירי הרגלים אמר רבא
קא קשיא ליה: (ג) שם
לאו משום דאין לו בלילי
שבכל יום היה שעיר בא משל ציבור
עלמא דכשחל יום שמיני באחד בשבת
שתי תשובות בדבר חדא דשעירי הרגלים
ד"ה ומי איכא מידי כלומר
יום טוב הראשון במה
איך אפשר וכו' שני והא
וכל חטאות החיצונות נאכלות וכל
אז ליכא אלא שבעה דמתי יוכל לשחוט
ישמח, שאפילו שוחט
חי נאכלין צלי אין נאכלין ושמחה בחי ליכא
אנן חזינן: (ד) תוס' ד"ה
בי"ד זביחה בעידן שמחה
קרבן ציבור הקבוע דוחה שבת: חי
לליל שמיני שהוא מוצאי שבת דאי
ועוד כהנים אוכלין וישראל במה שמחים
לרבות וכו' לזבוח שלמי
ליכא. ודחינן לאו משום
נאכלין. אם בא לאוכלו בשבת לא
שחיט בערב שבת איפסלא לה הלכך
❖
שמחה ביום שביעי:
דאין לו בלילי יום טוב
אלא א"ר פפא משמחו בכסות נקיה ויין ישן
הראשון במה ישמח, אלא
יאכלנו כי אם חי דאין צלייתו ובישולו
נראה לפרש דלילי יום טוב האחרון
כי אתא רבין א"ר אלעזר שלמים ששחטן
ריבה לילי יום טוב האחרון
ב
דוחה שבת ובשר חי אין כאן שמחה:
לאו דווקא דה"ה ביום:
משום שיש שמחה לפניו,
מוסף רש"י
מנין
מערב יום טוב יוצא בהן משום שמחה ואין
לאימורי חגיגה שנפסלין
ועוד. נהי נמי דיש שמחה בבשר חי
ומיעט לילי יום הראשון
אינו בא אלא מן
יוצא בהן משום חגיגה יוצא משום שמחה
שאין לו שמחה לפניו,
בלינה שנאמר ולא ילין
הרי חטאות אין נאכלות אלא לכהנים
החולין. ולא ממעות
כי יום י"ג וי"ב חול הן
כו'. מהכא נפקא בכל אימורין:
והן אוכלין וישראל במה ישמחו:
לא בעינן זביחה בשעת שמחה ולא משום
ג
מעשר שני ולא מנדרים
ואין בהן שמחה, ולעולם
לימד חגיגת ארבעה עשר יוצא
לרבות לילי יום טוב האחרון לשמחה.
ונדבות שהוא מחוייב
חגיגה הוי דבר שבחובה וכל דבר שבחובה
ועומד בהן (ביצה יט:)
בה לשם שמחה. ומותיב
כשאר לילי החג: או אינו אלא כו'.
אינו בא אלא מן החולין מיתיבי והיית אך שמח לרבות לילי יום טוב
כלומר משלו ולא ממה
עלה רב יוסף אהא דתני
כדפרישית: לאימורי חגיגת ט"ו
שהוא מחויב ועומד (לעיל
בן תימא חגיגת י"ד יוצא
האחרון לשמחה אתה אומר לרבות לילי יום טוב האחרון או אינו אלא
שנפסלין בלינה. ואע"פ שזמן אכילת
ע.). לרבות לילי יום
בה לשם שמחה ואין
לרבות לילי יום טוב הראשון תלמוד לומר אך חלק מאי טעמא לאו
טוב האחרון לשמחה.
יוצא בה לשם חגיגה,
בשרה כל יום המחרת: וסמיך ליה
שלפניו לכוללו עם שבעת
איני, והא בעינן וזבחת
משום דאין לו במה ישמח לא כדתניא מה ראית לרבות לילי יום טוב האחרון
ראשית ביכורי וגו'. ודרוש ביה בקר
הימים שיזבח שלמים
ושמחת זביחה בעידן
ולהוציא לילי יום טוב הראשון מרבה אני לילי יום טוב האחרון שיש שמחה
ראשון : דבשר איפסיל ליה מאורתא.
בשביעי כדי לאכול ליל
שמחה וליכא. ופריק רב
(א)
שמיני, דהאי שמח למאי
אידי בר אבין כגון
משחשכה ועבר יום ששה עשר
לפניו ומוציא אני לילי יום טוב הראשון שאין שמחה לפניו אמר רב כהנא
אתא כיון דכתיב לעיל
שהפרישה בי"ד ונתעכב
ואימורין יכשרו עד בקר שבעה עשר
מנין לאימורי חגיגת חמשה עשר שנפסלין בלינה שנאמר ולא ילין חלב
מיניה ושמחת בחגך, אלא
ולא שחטה בי"ד ושחטה
ד
2
לרבות שמחת ליל שמיני,
דאי בקר בקר שני בקר של שבעה
בט"ו, יוצא בה משום
חגי עד בקר וסמיך ליה ראשית למימרא דהאי בקר בקר ראשון מתקיף
3
וכיון דאתרבי לילי יו"ט
שמחה דהא איכא זביחה
עשר: ר' אלעזר בן עזריה. בפרק
לה רב יוסף טעמא דכתב ראשית הא לא כתב ראשית הוה אמינא
האחרון שהוא טפל, ק"ו
בעידן שמחה, ואין יוצא
בתרא (דף קכ:) דאמר מדאורייתא
היום שהוא עיקר שחייב
בה משום חגיגה דהא אינה
מאי בקר בקר שני מי איכא מידי דבשר איפסיל ליה מאורתא ואמורין
בשמחה, ושאר הלילות לא
מן החולין שכבר מי"ד
אכילת פסח עד חצות ותו לא: הכי
צריכי ריבויי, דימים אפילו
עד צפרא אמר ליה אביי אלמה לא והרי פסח ז)לרבי אלעזר בן עזריה דבשר
הקדישה והפרישה. והודה
(ב) קשיא ליה. אע"ג דאותיב מלתא
לילות משמע כדרבינן גבי
לו רב אשי דודאי נתעכב
איפסיל ליה מחצות ואמורין עד צפרא אמר רבא רב יוסף הכי קא קשיא ליה מי
אחריתי: ומי איכא מידי. כלומר
סוכה, וכי אצטריך ללילי
ושחטה, דהא מותבינן
יו"ט האחרון אצטריך,
עלה מתניתא דבן תימא
איכא מידי דאלו תנא לבשר לא בעי ראשית ורב כהנא לאימורין בעי ראשית
(ג) אפשר להיות משמעות המקרא בקר
דאינו בכלל שבעה, ועל
היא דסבר דחגיגת י"ד
שני אנן חזינן תנא דמתנית' דלקמן
מאי היא דתניא לא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר
כרחך לילה אתרבי שהוא
4
כפסח היא לכל מילי ואינה
דאפי' לבשר שהוא קל מאימורין לא
סמוך לשבעת ימים דקרא,
נאכלת אלא לילי ט"ו
לימד
ויום אתי בק"ו ואשמעינן
בלבד ובבוקר נותר הוא,
בעי ראשית ובקר דכתיב ביה משמע ליה לתנא בקר ראשון ורב כהנא באימורין דחמירא קדושתיהו לא משמע ליה בקר דכתיב גבייהו בקר
שבשלמים הנזבחים בחג
ואי ס"ד ששחטה בי"ד אי
ראשון בלא ראשית: אשר תזבח בערב. בחגיגת ארבעה עשר מיירי דנשחטת עם הפסח בערב דהא ליכא למימר בערב של יום טוב
הסוכות ישמחו בליל
אכיל ליה לילי ט"ו בלבד,
הראשון עצמו קאמר קרא דאם כן מאי בערב הלא שחיטתן ביום כולו: שנאכלת לשני ימים. דהאי בקר בוקרו של ששה עשר קאמר קרא:
שמיני שאינו יכול להקריב
ט)
הא אוקימנא לילי יום טוב
בלילה (סוכה מח.). או
הראשון אין בו שמחה, אי
או שביק למיכלה ביום טוב
אינו אלא לילי יו"ט
הראשון. ואשמעינן שצריך לזבוח שלמים ערב יום טוב לשמחת לילה הראשון ולא בעינן זביחה בשעת שמחה (שם). ואין
הראשון הא איפסליה בלינה, ואיך יוצא בה לשם שמחה והא לא אכיל לה. אלא ודאי שנתעכב ושחטה ביום חמשה
יוצא בה משום חגיגה. משום חגיגת חמשה עשר כדאמרן דבר שיש בו משום חובה אינו בא אלא מן החולין, כלומר משלו
עשר. מותיב רבא לר' אלעזר מהא דתנן הלל והשמחה שמונה, ואי אמרת שלמים ששחטן מערב יום טוב אין יוצא
ולא ממה שהוא מחויב ועומד, וזו כבר נתקדשה מאתמול (לעיל ע.). ההלל. לגמור כל שמונה, כן תקנו נביאים הראשונים
בהן לשם שמחה דבעינן זביחה בעידן שמחה וליכא, זמנין דלא משכחת שמחה אלא ששה ולילי יום טוב האחרון
ובערכין (י.) מפרש מאי שנא מפסח מפני שימי החג חלוקים בקרבנותיהן (סוכה מב:). והשמחה. לאכול בשר שלמים דקיימא
הרי שבעה ואנן תנן לעולם שמונה. ופריק רב הונא בר יהודה אי חל להיות יום טוב ראשון בשבת שאי אפשר לו
לן (לקמן קט.) בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר, שנאמר וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת, ואף על גב דהאי
לשחוט חגיגה בשבת משמח הרגל בבשר שעירי הרגל שהן חטאות ונאכלות. ודחי רבא בשתי תשובות, חדא דשעירי
קרא בהר גריזים ובהר עיבל כתיב מיהו ברגלים שמחה כתיבא ושמחת בחגך (סוכה מב:).
הרגלים בשבת מי נאכלים, שלא יתכן לבשל בשבת, שלא הותר בשבת אלא העולה למזבח, וכתיב ואכלו אותם אשר
כופר בהם מלמד שהכהנים אוכלין ובעלין מתכפרין, וכיון דאין כפרה עולה אלא באכילת כהנים. בשר חטאת אוכלין
אותו חי, פי' בשר נא. ושמחה בבשר חי ליכא. ועוד שעירי הרגלים קדשי קדשים הן הכהנים אוכלין אותן, ואלו היתה בהן שמחה הכהנים אוכלין וישראל שמחים מה שאינן אוכלין והתורה לא הזהירה בשמחה אלא לישראל לכל אחד
בפני עצמו [נ"א: ואילו הייתה אכילת הכהנים שמחה כהנים אוכלין וישראל שמחין והתורה הזהירה בשמחה אלא לישראל לכל אחד בפני עצמו]. ופריק רב פפא משמחין עצמן בכסות נקייה ויין ישן. אבל שעיר של יום הכפורים נאכל
במוצאי יום הכפורים. כדתנן חל להיות ערב שבת שעיר של יום הכיפורים אוכל בערב הבבליים [וכו'], לפי שאין אכילת החטאת דוחה יום הכיפורים וכיון שעומדת לאכילה לערב נמצאת תולה לכפר, ואמרינן בפרק ידיעות הטומאה שעיר
של יום הכיפורים הנעשה בפנים תולה עד שיודע לו ויביא בעולה ויורד, ואמרינן עלה וכי מאחר שאינו מכפר למה תולה, א"ר זירא לומר שאם מת בלא עון כו' עד להגן עליו מן היסורין. ועוד יש להן כפרה בשעיר של עזאזל. אמר רב
כהנא מנין לאימורי חגיגת ט"ו שנפסלת בלינה שנאמר לא ילין חלב חגי עד בקר וסמיך ליה ראשית בכורי וגו'. ומתקיף עלה רב יוסף וכי יש לומר כי אימורי חגיגת ט"ו אינן נפסלין עד בקר שני, כלומר אם שחטן ביום ראשון נאכלין
בו ביום ששחטן והוא ביום ראשון וליל שני ויום שני כדכתיב ביום הקריבו את זבחו יאכל וממחרת וגו', ואם ישאר מן הבשר נשרף לילי יום שלישי כדכתיב והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף. ואם תאמר כי האימורין אינן
נפסלין אלא לבקר יום שלישי לשחיטתו שהוא בקר שני. מי איכא זבח דבשר דידיה איפסיל מאורתא שהוא סוף יום שני לשחיטתו ואימורין דידיה לא מפסלו עד צפרא. ודחינן הן הפסח דתנן בשחיטת קדשים הפסח אינו נאכל אלא בלילה
ואינו נאכל אלא עד חצות, וכדר' אלעזר בן עזריה דאמר בסוף ערבי פסחים שהפסח אינו נאכל אלא עד חצות ומחצות ולהלן נפסל, ואימורין לא מפסלו עד צפרא. ואמר רב יוסף הכי קשיא ליה מי איכא מידי דהאי תנא לפסילות הבשר
לא בעי ראשית לרבויי בקר ראשון, ואלו רב כהנא לפסילות אימורי ט"ו בעי ראשית לרבויי בקר ראשון, ואיזהו תנא דלא בעי ראשית לרבויי
בקר ראשון דתניא
בתורת כהנים לא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר,