עא:
אלו
דברים פרק
ששי פסחים
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
לימד
על חגיגת י"ד שנאכלת לשני ימים ולילה אחד. תימה
או
אינו אלא ליום ולילה. דהאי בקר בוקרו של ט"ו קאמר:
א) [עי' תוס' לקמן עג.
א [מיי' פ"י מהל' קרבן
❖
פסח הל' יג]:
ד"ה שחטו],
כשהוא אומר ביום הראשון (לבקר). מכלל דנאכלת כל יום הראשון
לר"י דתניא בסוף פרק כל הפסולים (זבחים לו.) ובשר זבח
לז ב ג מיי' פ"ב מהל'
של יום טוב וקאמר לבקר דלא תלין עד בקר שני: או אינו אלא
תודת שלמיו למדנו תודה שנאכלת ליום ולילה מנין לרבות שלמי נזיר
שגגות הלכה יב ופ'
בקר ראשון. לקמיה פריך היכי תיסק אדעתין למימר תו הא אמרת
ושלמי פסח ת"ל שלמיו ופי' בקונ' התם שלמים הבאים מחמת פסח
ט"ו מהלכות פסולי
תורה אור השלם
המוקדשין הלכה יב:
ביום הראשון חד ולבקר תרי: ומה
היינו חגיגת י"ד והשתא ההיא ברייתא
לח ד מיי' פ"ב מהל'
1. וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר
אני מקיים חגיגה הנאכלת לשני ימים.
שגגות הלכה יג: כמאן דלתנא דשמעתין נאכלת לשני
לימד על חגיגת י"ד שנאכלת לשני ימים
א
בְּכָל גְּבֻלְךָ שִׁבְעַת יָמִים
ימים ולבן תימא (לעיל ד' ע.) נמי
דנפקא לן מקרא אחרינא דיש חגיגה
לט ה שם הלכה יב:
ולילה אחד או אינו אלא ליום ולילה כשהוא
וְלֹא יָלִין מִן הַבָּשָׂר אֲשֶׁר
❖
מ ו שם הלכה י:
נאכלת לשני ימים ולקמן מפרש היכא
דנאכלת ליום ולילה נפקא ליה מדהוקש
תִּזְבַּח בָּעֶרֶב בַּיּוֹם
אומר ביום הראשון (לבקר) הרי בקר שני
1
הָרִאשׁוֹן לַבֹּקֶר:
אשכחן ובאיזו חגיגה אני מקיימה
לפסח והתם נפקא ליה מדכתיב זבח
דברים טז ד
אמור או אינו אלא בקר ראשון ומה אני מקיים
בשאר חגיגות חוץ מזו: כשהוא אומר
תודת שלמיו על כן נראה לר"י דשלמים
2. וְאִם נֶדֶר אוֹ נְדָבָה זֶבַח
רבינו חננאל
חגיגה הנאכלת לשני ימים ולילה אחד חוץ
אם נדר. באכילת שלמים שני ימים
קָרְבָּנוֹ בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת
הבאים מחמת פסח דקתני התם
לימד על חגיגת י"ד
זִבְחוֹ יֵאָכֵל וּמִמָּח¢ רָת
מזו כשהוא אומר בו 2 אם נדר או נדבה לימד
היינו מותר הפסח שקרב שלמים
אם נדר או נדבה זבח קרבנו ביום
שנאכלין לשני ימים ולילה
וְהַנּוֹתָר מִמֶּנּוּ יֵאָכֵל:
❖
על חגיגת י"ד שנאכלת לב' ימים ולילה א'
והשתא אתי שפיר דלקמן פרק האשה
הקריבו את זבחו יאכל וממחרת וגו'
אחד כו'. אמר מר או
ויקרא ז טז
אינו אלא בקר ראשון והא
(ד' פט.) אמרינן דמותר הפסח נאכל
הרי שני ימים ולילה שבינתיים והוה
אמר מר או אינו אלא בקר ראשון הא אמרת
אמרת כשהוא אומר ביום
ליום ולילה ומנא לן אי לא מקרא
ליה למיכתב נדר (א) ונדבה אם נדר
כשהוא אומר ביום הראשון (לבקר) הרי
הראשון לבקר הרי בקר
הגהות הב"ח
דהתם ובת"כ בפרשת צו את אהרן
למה לי ריבה אף שלמי חובה לאכילת
שני אמור. אמרי הכי קאמר
בקר שני אמור ה"ק או אינו אלא בשתי חגיגו'
(א) רש"י ד"ה כשהוא
או אינו אלא בקר ראשון
שני ימים: לימד על חגיגת י"ד
משמע בהדיא כפי' ר"י דדריש התם
הכתוב מדבר אחת חגיגת י"ד ואחת חגיגת (ב)
אומר וכו' למיכתב נדר או
ובשתי חגיגות הכתוב
כו'. ולקמן מפרש במאי מישתמע
האי קרא דבשר זבח תודת שלמיו
נדבה: (ב) שם ד"ה לימד
מדבר אחד חגיגת ארבעה
ט"ו וזו לבוקרה וזו לבוקרה הדר אמר אלא
❖
וכו' לקמיה מפרש במאי:
לשלמים הבאים מחמת פסח ובתר
ליה והשתא מפרש לה למתניתא והדר
עשר ואחד חגיגת ט"ו וזו
דקי"ל חגיגה הנאכלת לשני ימים ולילה
לבוקרה וזו לבוקרה. הדר
הכי מייתי ההיא דשמעתין ודריש מלא
אסיק אתקפתי' דתנא לבשר לא בעי
אמר אלא חגיגה דתנינן
אחד א"כ אם נדר או נדבה במאי אי חגיגת
ראשית: הכי קאמר או אינו. אלא
ילין מן הבשר אשר תזבח בערב וגו'
חגיגה הנאכלת לשני ימים
מוסף רש"י
י"ד הא כתיב בה יום ולילה אי חגיגת ט"ו
ולילה אחד נימא חוץ מזו
בחגיגה הבאה עם הפסח הכתוב
ליום ולילה והאי דכתב ביום הראשון
שלא לאוכליו. לחולה
ורבינא מנדר אם נדבה
מדבר שתאכל לשני ימים ולילה אחד
לבוקר מילתא אחריתי היא ובשתי
הא כתיב בה יום ולילה אלא האי לחגיגת
ולזקן שאין יכולין לאכול
הוא הא פשטת דכתיבי
אלמא משמע דההיא דלעיל איירי
חגיגות דיבר הכתוב חגיגת ארבעה
כזית ואין מנויין אחרים
בהאי קרא תרתי חגיגות
ט"ו והאיך כוליה קרא לחגיגת י"ד לימד על
אלא הן (לעיל ס.).
ותרויהו ליום אחד, אלא
במותר הפסח שקרב שלמים:
עשר וחמשה עשר זו לבוקרה וזו
חגיגת י"ד שנאכלת לשני ימים ולילה אחד
והאיך כוליה קרא לחגיגת י"ד.
ושלא למנוייו. נימנו
ודאי האי דכתיב ביום
לבוקרה והכי משמע קרא לא ילין
עליו חבורה זו ושחטו
הראשון לבקר לא בא
טעמא דכתיב ביום הראשון לבקר דמאי בקר
תימה לרשב"א כיון דכולי'
מבשר חגיגת י"ד אשר תזבח בערב
לשם חבורה אחרת (שם)
.
אלא ללמד על חגיגת י"ד
בקר שני הא כל היכא דכתיב בקר סתמא
לערלין. ישראל שמתו
שנאכלת לשני ימים ולילה
קרא בחגיגת י"ד איירי ומאי בקר בקר
וסתם לינה לבוקרה משמע ומאותה
אחיו מחמת מילה והן
אחד וטעמא דכתב רחמנא
בקר ראשון ואע"ג דלא כתב ביה ראשית:
שני א"כ תאכל לשני ימים ושני לילות
שתזבח ביום הראשון דהיינו חגיגת
פסולין מלאכול פסח,
ביום הראשון לבוקר הא
מתני' הפסח ששחטו שלא לשמו בשבת
דקרא משמע שאינה נפסלת עד בקר
חמשה עשר לא ילין לבוקר של ששה
דכתיב כל ערל לא יאכל
לא כתב רחמנא ביום
בו (שם). ולטמאין. נמי
הראשון דמשמע בקר של
עשר: הדר אמר. תנא ומה אני מקיים
שני אבל ליל בקר שני נאכלת:
חייב עליו חטאת ושאר כל הזבחים ששחטן
ב
אסורים בקדשים ובכרת הן
יום שהוא אחר יום ראשון,
כל
הוה אמינא מאי בקר היכא דכתב בקר סתמא בקר
חגיגה הנאכלת לשני ימים חוץ מזו
לשם פסח אם אינן ראויין חייב ואם ראויין
על אכילתן (שם).
ראשון. תימה לר"י דבסוף
כלומר באיזו חגיגה חוץ מזו אני מקיים
בבקר ראשון ואף על
הן רבי אליעזר מחייב חטאת ור' יהושע
גב דלא כתיב ראשית
ערבי פסחים (לקמן קכ:) דריש בקר
את אשר אני מוצא שנאכלת לשני
ג פוטר א"ל ר' אליעזר מה אם הפסח שהוא
וקשיא לרב כהנא. אבל
בקר שני אף על גב דכתיב סתמא:
ימים הרי השווית את כולן והיכן
שלמים הבאים מחמת פסח
מותר לשמו כששינה את שמו חייב זבחים
אין נאכלין אלא ליום
אני מוצא כשהוא אומר אם נדר הרי
שמעת
שהן אסורין לשמן כששינה את שמן אינו דין
אחד דתניא בתורת כהנים
מצאתי שיש חגיגה נאכלת לשני ימים
ובשר זבח תודת שלמיו
שיהא חייב א"ל ר' יהושע לא אם אמרת בפסח ששינהו בדבר אסור תאמר
ואיזו היא על כרחיך לימד על
הרי זה בא ללמד שיהו
בזבחים ששינן בדבר המותר א"ל ר"א אימורי ציבור יוכיחו שהן מותרין לשמן
נאכלין ליום אחד, אין
חגיגת י"ד כו' והאיך לימד דעל כרחיך
ד
לי אלא תודה לחמה
אי נמי אם נדר בחגיגת ט"ו משוית
והשוחט לשמן חייב א"ל ר' יהושע לא אם אמרת באימורי ציבור שיש להן
מנין ת"ל קרבנו, ומנין
ליה דקילא דאינה באה עם הפסח
לרבות הולדות ותמורות
קצבה תאמר בפסח שאין לו קצבה רבי מאיר אומר אף השוחט לשם אימורי
ת"ל ובשר, ומנין לרבות
שמעת בה מיהא דנאכלת לשני ימים
ציבור פטור שחטו שלא לאוכליו ושלא למנויו לערלין ולטמאין חייב לאוכליו
ה
חטאת ואשם ת"ל זבח,
וביום הראשון לבקר על כרחיך לאו
ומנין לרבות שלמי נזיר
ושלא לאוכליו למנויו ושלא למנויו למולין ולערלים לטמאין ולטהורין פטור
אחגיגת ט"ו קאי אלא אאשר תזבח
ושלמים הבאים מחמת
שחטו ונמצא בעל מום חייב שחטו ונמצא טריפה בסתר פטור שחטו ונודע
הפסח ת"ל שלמיו. מתני'
א) ו
בערב ולימד שתאכלנה כל יום
שמשכו הבעלים את ידם או שמתו או שנטמאו פטור מפני ששחט ברשות: גמ'
הפסח ששחטו שלא לשם
הראשון עד בקר שני: האי לחגיגת
פסח או לשם שלמים
במאי
חמשה עשר. אם נדר: והאיך כולי'.
[נ"א: אלא לשם שלמים]
בשבת חייב עליו חטאת
ביום הראשון כדפרישי': וטעמא
כו'.
דכתיב כו'. השתא מפרש אתקפתיה דאילו תנא לבשר לא בעי ראשית אי לא כתיב ביום הראשון ולבוקר דמשמע תרי הוה אמינא בקר
בקר ראשון ואע"ג דבבשר קאי דקיל וכל שכן בקר דכתיב גבי חלב חגי [שמות כג] דלא בעי ראשית והאי דסמכינהו קרא מילתא אחריתי דרוש בה:
מתני' הפסח ששחטו בשבת שלא לשמו. וכסבור כשם שמותר לשמו כך מותר שלא לשמו: חייב חטאת. שחילל שבת בשוגג: אם אינן
ראויין. לפסח כגון עגל או איל בן שתי שנים או נקבה חייב עליו חטאת אם נעלמה ממנו שבת או כסבור שמותר לשחוט אחרים לשם
פסח בשבת דהאי לאו טועה בדבר מצוה הוא דהכל יודעין שאין זה כשר לפסח: ואם ראויין הן. כגון שהוא שה בן שנה של שלמים ששחטו
לשם פסח דמתוך שטרוד ובהול לשחוט פסחו טעה בזה ולא נזכר שהקדישו לדבר אחר: ר' אליעזר מחייב חטאת. אע"פ שטעה בדבר
מצוה: ור' יהושע פוטר. דקסבר טעה בדבר מצוה ועשה מצוה כל דהו פטור מחיוב חטאת שבה וזה עשה מצוה שהקריב קרבן וכל הזבחים
שנזבחו שלא לשמן כשירין ואף הנשחטין לשם הפסח ר' יהושע מכשיר להו בפרק תמיד נשחט (לעיל סב:): מה אם פסח שמותר. לשוחטו
בשבת לשמו שינה את שמו מודית לי דחייב חטאת כדקתני לעיל: ששינהו בדבר האסור. ששחטו לשם קרבנות אחרים שאסורין לשוחטן
בשבת: ששינן בדבר המותר. ששחטן לשם פסח שמותר לשוחטו בשבת: אימורי ציבור. קרבנות האמורין בציבור בשבת כגון תמידין
ומוספין יוכיחו שמותרין לשוחטן לשמן והשוחט שאר זבחים לשמן בשבת חייב: שיש להן קצבה. שאינו רואה אחרים הרבה עסוקין
בשחיטתן וכיון שנשחט התמיד יודע הוא שאין צריך לשחוט עוד הלכך אין זה טועה אלא שוגג דלא היה לו לטעות בדבר: תאמר
בפסח שאין לו קצבה. שהכל צריכין לכך והרי הוא רואה את אחרים הרבה עוסקין בכך וטרוד להתעסק במצוה ואפילו שחט
הוא פסחו כבר ומצא זבח זה עומד בעזרה וכסבור שהוא פסח ושחטו לשם מי שהוא וטעה על כך הלכך טועה בדבר מצוה
הוא: ר' מאיר אומר. השוחט אחרים כל שבתות שנה לשם אימורי ציבור פטור: שחטו בשבת שלא לאוכליו. דפסח פסול
הוא ונעלמה ממנו שבת או כסבור שכשר: שלא לאוכליו. לחולה ולזקן חייב חטאת דלא ניתנה לידחות שבת אצל שחיטה זו:
לאוכליו ושלא לאוכליו וכו' פטור. דהא פסח כשר הוא כדתנן בתמיד נשחט (לעיל סא.) דמקצת אוכלין לא פסלי: שחטו ונמצא בעל
מום חייב. דשוגג הוא ולא אנוס דהוה
ליה לבקוריה: שמשכו הבעלים את ידם. ממנו קודם שחיטה ונמנו על אחר: או שמתו
ולא היה לו לבדוק על כך: גמ'
או שנטמאו. דעכשיו לא ניתנה לידחות
אצלו: פטור. שאנוס
שבת
הוא דלא היה יודע שכן
אי