אור לארבעה עשר
פרק ראשון פסחים
ט.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אין
מתני' אין חוששין שמא גיררה חולדה כו'. אין חוששין כשבדק
חוששין שמא גיררה חולדה. ואם תאמר והא מרישא שמעי'
ס א מיי' פ"ב מהלכות
א) אהלות פי"ח מ"ז,
ב) [שם מ"ח], ג) [יבמות
חמץ ומצה הלכה ז
זוית זו ובא לבדוק זו שמא בתוך שבא לבדוק זו גיררה
דקתני כל מקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך בדיקה תריץ
א
יט: לח.: ע"ז מא: חולין
סמג עשין לט טוש"ע או"ח
חולדה חמץ למקום הבדוק וצריכנא לחזור ולבדוק: שאם כן. שבאת
דהוה מוקמינן בשאין חולדה וברדלס יכולין להלך שם:
י.], ד) לעיל ד: ע"ז מא:
סי' תלד סעיף א:
כל
מקום שחולדה וברדלס וחזיר מצויין שם אין צריך בדיקה.
לחוש לכך הרי גם מחצר לחצר יש לומר כך אני בדקתי קודם לחבירי
סא ב מיי' פי"א מהל'
נדה טו:, ה) [עירובין לב.],
ו) ברכות לא. מנחות סז:
טומאת מת הלכה ז:
ולאחר בדיקתי הביאה חולדה חמץ
אומר ר"י דכהנים מותרין ליכנס
סב ג שם הלכה ח:
נדה טו:, ז) שם ע"ז מב.
מתני' אין חוששין שמא גיררה חולדה
מחצר חבירי לחצרי ואין לדבר סוף
בבתי עובדי כוכבים אפי' אין חזיר
סג ד שם הלכה ט:
א
[תוספתא דאהלות פט"ז
ולאו חצר ממש קאמר אלא כל בתי
וחולדה מצויין שם משום דתניא
ה"ו], ח) [יבמות סא.],
ה [מיי' פ"י מהל' מעשר
מבית לבית וממקום למקום דא"כ מחצר
החצר קרוי חצר: גמ' הא חזינן.
ט) [זרה רש"ש], י) [ברכות
הלכה י]:
לחצר ומעיר לעיר אין לדבר סוף: גמ' טעמ'
בתוספתא כ) דאין מדורות העובדי
סד ו מיי' פ"ג מהלכות
לה:], כ) פי"ח דאהלות
כוכבים בחוצה לארץ:
שהביאתו לכאן חיישינן שמא עדיין הוא
ה"ו, ל) [וע"ע תוספות
מעשר הלכה ו סמג
דלא חזינא דשקל הא חזינא דשקל חיישינן
בבשר
לא משיירא. אומר ר"ת
כאן וצריך לבדוק ואמאי נימא אכלתיה:
עשין קלח טוש"ע י"ד סי'
לקמן לד. ד"ה מחמין],
ובעי בדיקה ואמאי נימא אכלתיה מי לא תנן
❖
מ) [וע"ע בתוספות יבמות
שלא סעיף פד:
מי לא תנן. במסכת אהלות מדורות
דהיינו דוקא בשר נפלים
❖
עד: ד"ה ושפחה מנין],
א)במדורו' העכו"ם טמאים וכמה גישהה במדור
העובדי כוכבים טמאין מפני שקוברין
דרכיך ב דהא בפרק [שני] דב"ק
ויהא המדור צריך בדיקה ארבעים יום ואע"פ
נפליהם בבתיהם והעכו"ם מטמאין
(דף יט: ושם) חשיב חזיר שאכל בשר
מוסף תוספות
ואם
אכילה על ידי הדחק: תמצא
במיתתן אף באהל לרבנן ולר"ש בן יוחי
שאין לו אשה וכל מקום שחולדה וחזיר
מוסף רש"י
ב) ד
ואי חוששין אמאי לא.
א.
לומר הוה אימור אכלתיה. וא"ת והא
נמי דאמר קברי העובדי כוכבים אינם
יכולין להלוך א"צ בדיקה א"ר זירא לא קשיא
חבר שמת. חבר הנאמן
חי' הר"ן. ב. ואורחיה הוא.
על המעשרות ומת (לעיל
מטמאין במגע ומשא מודה הוא דלא
מדורות העובדי כוכבים רשות היחיד
תוס' הרא"ש. ג. [והא] לא
הא בבשר והא בלחם בבשר לא משיירא
ד:). ואפילו הן בני
שכיח הוא. תוס' הרא"ש.
אימעוט אלא מטומאת אהל דלא מקרו
הן ותנן במסכת טהרות (פ"ו מ"ד) כל
בלחם משיירא אמר רבא האי מאי בשלמא
יומן. שנתמרחו היום
כלומר מה הועילו
ד.
אדם : וכמ' ישהה. העכו"ם במדור
מקום שאתה יכול להרבות ספיקות
ח)
(שם). הרי הן בחזקת
חכמים בתקנתן, דאי בעי
התם אימור הוה אימור לא הוה ואם תמצא
מתוקנין. דודאי לא יצא
פטר לה כדר' אושעיא. חי'
ויהא המדור צריך בדיקה לכשיצא
וספיקי ספיקות ברשות היחיד טמא
לומר הוה אימור אכלתיה אבל הכא דודאי
מתחת ידו עד שגמר
הר"ן. ה. [ד]אי לבהמתו
העכו"ם וירצה ישראל לדור בו: מ' יום.
וי"ל דלא דמי הך ספיקא לשאר ספיקי
כל מצותו (שם). דודאי
דוקא קאמר וכו' מאי קא
דחזינא דשקל מי יימר דאכלתיה הוי ספק
כדי יצירת הולד: ואע"פ שאין עמו
דאמאי אית לן למימר שיהא בו נפל
טבילי. כיון שאנו רואין
פריך, ניחא ליה טפי
שנגמרה מלאכתן ודאי
וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי ואין ספק
למעבד ע"י גוי כדי
אשה. לפי שחשוד הוא על הזנות: וכל
ודמי לספק ביאה א"נ אימר אכלתיה
ג
ג)
בחזקת טבל היו מיד (ע"ז
לפוטרה לגמרי. תוס'
מקום שחזיר וחולדה יכולין להלוך אין
עדיף משאר ספיקות דספק הרגיל
מוציא מידי ודאי והא תניא חבר שמת
ד)
מא:) דהא חזינן שנגמרה
הרא"ש. ו. ואמאי אין
צריכין בדיקה. שאם הושלך שם
הוא וקרוב לודאי ותדע דאפילו מידי
מלאכתן וממורחין הן (נדה
מירוח הגוי פוטר. שם.
והניח מגורה מליאה פירות ואפילו הן בני
טו:). התם ודאי וודאי
ז. פי' אכילתה. שם.
חטטוהו ואכלוהו: הא. דאהלות
ודאי בעי למימר שיוציא זה הספק:
יומן הרי הן בחזקת מתוקנין והא הכא דודאי
הוא. כי היכי דפשיטא
כדי שתהא בהמה אוכלת. ותימה
ח. אין לך בה אכילתה.
בבשרא מיירי הלכך ודאי אכלוה דלא
לך שהיו טבל, הכי נמי
שם. ט. אלא משעת הרמה
טבילי הני פירי וספק מעושרין וספק לא
משתיירא: האי מאי. כלומר מאי
דמ"מ הוי ודאי טבל מדרבנן
פשיטא לך שעישרן החבר
ואילך. שם. י.
אבל הנאה
מעושרין וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי התם
מיד שמוחזק בכך (ע"ז
שאינה של כילוי שרי. תוס'
קושיא א"נ אורחא דמשייר' בבישרא
לענין אכילת קבע אפי' הכניסה במוץ
שם). חזקה על חבר
שבת כו. יא. והשפחה
ודאי וודאי הוא דודאי מעשרי כדר' חנינא
ליכא לן למיחש התם מידי דהתם
שלה כדאמר כדי שתהא בהמה אוכלת
שאינו מוציא מתחת
נטלתו והטילתו לבור.
חוזאה דא"ר חנינא חוזאה חזקה על חבר
חששא בעלמא הוא אימור הוה אימור
ידו דבר שאינו מתוקן.
משמע אבל הוא עצמו אסור ובתוספת'
מהר"ם חלאוה. יב. לאפוקי
ה)
ה
דהואיל ופירי דידיה הוא
נפלים דלאו בני קיימא
תניא ומייתי לה בפ"ק דביצה (דף יג.)
לא הוה הלכך היכא דשכיחא חולדה
שאין מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן
עליה דידיה רמי וחייש
נינהו. תוס' ר"פ. יג.
שהרי
הכניס לבית שבולין לעשות מהן עיסה
תלינן לקולא ואמרי' אם תמצא לומר
ואי בעית אימא ספק וספק הוא דילמא
ללפני עור (ערובין לב.).
אין כהן מטמא לקרוביו
כר' הושעיא. דהכניסה
אוכל מהן עראי ופטור וקאתי ספק
הוה אימור אכלתיה וספק אכילה יכול
אלא לצרכן לקברן ולהביא
מעיקר' אימור דלא טבילי כר' אושעיא דא"ר
במוץ שלה ולא ראה פני
להם ארון ותכריכים אבל
ומוציא מידי ודאי דרבנן וחשיב להו
להוציאנו מידי ספק השלכה אבל הכא
❖
אושעיא ו) ומערים אדם על תבואתו ומכניסה
הבית, ואע"ג דטבל שלא
בלאו הכי לא. חי' הר"ן.
בחזקת מתוקנים גבי חמץ אמאי לא
גבי חמץ דקשיא לך היכא דחזינן
ראה פני הבית מיתסר
במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת
באכילת קבע והכא מחזקינן
אתי ספק ומוציא מידי ודאי בדיקה
דגררה נמי נימא אכלתיה ודאי הוה:
להו בחזקת מתוקנין ושרינן
ופטורה מן המעשר ואין ספק מוציא מידי
רבינו חננאל
מי יימר דאכלתיה הוי ספק. ביעור
דרבנן דמדאורייתא בביטול בעלמא
להו באכילת קבע אין כאן
ודאי והתניא אמר ר' יהודה מעשה בשפחתו
ודאי חמץ היה כאן ואין ספק היתר
סגי ואומר ר"י דמתני' איירי בשלא
ז)
ספק מוציא מידי ודאי,
אין חוששין שמא גררה
דאכילת קבע בדאורייתא
של מציק אחד ברימון שהטילה נפל לבור
חולדה מבית לבית. חששא
מוציא את הבית הזה מידי ודאי
ביטלו דהוי ודאי דאוריי' ועוד אומר
לא אשכחינן ומדרבנן
הוא דלא חיישינן, הא אילו
איסור: מגורה. גורן: בני יומן.
ר"י דהא דקאמר הרי הן בחזקת
ובא
הוא דמיתסר והימנוה
חזינן לחולדה דשקלא
דנכרין הן שהיום נתמרחו: והא הכא. דכיון דממורחין הן והרי הן בבית
מתוקנין היינו בהנך דלא חזו אלא לבהמה והא דפריך במנחות בפרק
רבנן לחזקת חבר לתקנתא
נהמא קמן צריך לבדוק עד
דידהו, אבל אי הוה
דמשכח לה, אמאי נימא
דכל מגורה בבית היא: ודאי טבילי. דהא נגמרה מלאכתן וראו פני
רבי ישמעאל (דף סז: ושם) אמאי דקאמר מירוח הנכרי אינו פוטר
חזינן ליה דמרחינהו קודם
אכלתיה, כדתנן בסוף
הבית וחל שם טבל עליהן משעה שראה פני הבית ספק עישרן חבר
משום בעלי כיסין פירוש עשירים שמוכרין תבואתן לנכרי קודם מירוח
שראו פני הבית ובאו
אהילות בענין מדורות
זה ספק לא עישרן ואתי ספק זה ומוציא פירות הללו מידי ודאי טבל
וחוזרין וקונין מהן אחרי מירוח תרומה נמי אפשר דעביד כרבי
לכלל טבל, לא נפקי תו
הגוים טמאים וכו', כל
מידי ודאי עד דמעשרינהו
מקוםשחולדה וחזיריכולין
משום דרוב חברים מעשרין הם מיד קודם שיניחם מתחת ידו: התם
אושעיאוכו' ד משמע דלגמרי פטור ה ה"פ עבידלהו כרביאושעיא ובמידי
(ע"ז מא:). ומכניסה
קמן
דמאכל בהמה מה הועילו חכמים בתקנתן : כדי שתהא בהמה
להלך אין צריך בדיקה,
ודאי וודאי הוא. כי היכי דפשיטא לן דטבילי מעיקרא הכי נמי
ו
במוץ שלה. כעין מאכל
דאמרינן כל שרץ שהיה שם
אוכלת. משמע דבטבל שראה פני הבית אפילו בהמה נמי לא אכלה
בהמה, ומאכל בהמה פטור
פשיטא לן דעשרינהו ואין גמגום והילוך אחר הרוב בדבר אלא חזקה
הללו אכלוהו. ופריק ר'
מן המעשר (מנחות סז:)
זירא מתני' באהילות בבשר
ודאי על כל החברים: ואי בעית אימא ספק וספק הוא. כי היכי
ותימה לר"י מאי שנא משאר הנאה דשרי דלא מצינו טבל שהוא אסור
או: במוץ שלה, קודם
שרץ דלא משיירא, לפיכך
דמספקא לן אי עשרינהו אי לא עשרינהו הכי נמי איכא לספוקי
בהנאה ויש לומר דדרשינן בבמה מדליקין (שבת כו. ושם) גבי אין
שיזרה אותה, שאין מתחייב
לא חיישינן, מתני' דהכא
במעשר מן התורה אלא
אי חל עלייהו שם טבל מעולם אי לא ומעיקרא אימור לא טבול
מדליקין בטבל טמא משום דכתיב את משמרת תרומותי בשתי תרומות
בלחם משום דמשיירא.
בראיית פני הבית ומשנמרח
רבא אומר התם באהילות
ואע"פ שהן ממורחין ובתוך הבית אימור עבד להו כדר' אושעיא
הכתוב מדבר אחת טהורה ואחת טמאה מה טהורה אין לך בה אלא
בכרי, אבל לפני מירוח אין
ספק וספק הוא, אמרינן
שהכניסה לבית במוץ שלה ואחר כך דש וממרח וחובת הטבל חלה
משעת הרמה ואילך אף טמאה כן והיינו הדלקה והדר גמר טהורה
ט)
ז
ח
ט
ראיית פני הבית קובעתו,
שמא שרץ היה שם. ואם
דגבי תרומה ומעשר כתיב
היה שם שמא אכלוהו
בראיית פני הבית בבבא מציעא בהשוכר (דף פח.) וזה בראיית פני
מטמאה מה טמאה דמיתסר בהדלקה קודם הרמה אף טהורה וכן
דגן, ראשית דגנך, והוא
החולדה והחזיר. הכא ודאי
הבית לא נגמרה מלאכתן לחול עליו שם טבל וכשגמר מלאכתן כבר
להאכיל לבהמה וכל הנאה של כילוי י ומהכא נמי ידעינן דאין ישראל
המירוח, לפיכך כשמכניסה
היה שם פת, ומשמא
בתוך הבית הוא ואין אלו פני הבית אלא כשנכנס דרך פתחים
מאכיל לבהמתו כרשיני תרומה ורש"י לא פי' כן בשבת ל):
לבית קודם מירוח לא
אכלתהו חולדה לא שרינן
בשפחתו
הוקבע למעשר מן התורה,
ליה, דאין ספק דוחה
של מציק ובא כהן והציץ לידע אם זכר אם נקבה.
כדתניא י) חסידים הראשונים היו מכניסים פירותיהן דרך טרקסמון
ורבנן הוא דאסרו אכילת
הודאי. ומתמהינן ולא.
כדי לחייבן במעשר עכשיו מכניסין דרך גגות דרך חצירות וקרפיפות
מכאן אין להוכיח דשפחה מטמאה בלידה דשמא
קבע בדבר שלא נגמר
והתניא חבר שמת והניח
של גבירתה היה מיהו בת"כ אמרינן בהדיא דבר אל בני ישראל אין לי
לבית כדי לפוטרן הלכך לא חייל עלייהו שם טבל ומותר היורש
מלאכתו, אבל אכילת ארעי
יא
מגורה מלאה פירות וכו'.
לא אסרו, ומאכל בהמה
ודחינן התם נמי ודאי הוא
הזה לאוכלן אכילת קבע. ולא תימא נהי דלא חייל עלייהו טיבלא
אלא בני ישראל מנין לרבות גיורת ושפחה משוחררת ושאין משוחררת
ארעי הוא (ברכות לא.
שעשרן, כי חזקה היא על
ת"ל אשה והא דפריך בפ' הערל (יבמות עד: ושם) מי מצית אמרת תרומה
לאכילת עראי אכילת קבע מיהא ליתסרו דהא דמיתסרא אכילת
החבר שאינו מוציא דבר
וכעי"ז ע"ז שם ונדה טו:)
קבע קודם קביעות גורן וגמר מלאכה מדרבנן הוא וגבי איסור
כתיב הכא והתניא דבר אל בני ישראל גיורת ושפחה משוחררת מנין
וכיון דבשעת ראיית פני
שאינו מתוקן מתחת ידו.
הבית לא נגמרה מלאכתו
ירושלמי ובלבד שמת
דרבנן סמכינן אחזקת חבר שעישרן: כדי שתהא בהמתו אוכלת.
ת"ל אשה הא דנקט התם משוחררת לאו למעוטי שאין משוחררת
למעשר, תו לא מיחייבא
ביישובהדעת. אי נמידלמא
ואפילו קבע דכל זמן שאין שם גורנו של טבל עליו אינו אוסר
אלא קיצר הברייתא משום דלא פריך אלא ממשוחררת כדמסיק ואי
אע"פ שהוא דשה וממרחה
לא טבילי, וכר' אושעיא
לאחר שהכניסה, מידי
באכילת עראי וכל אכילת בהמה לא גזרו עלה משום אכילת קבע
ס"ד לתרומה משוחררת בנות מיכל תרומה נינהו ושאין משוחררת
עביד דאמר מערים אדם על
דהוה אמכניס פירות דרך
התבואה ואינו עושה אותה
דתנן במסכת פאה (פ"א מ"ו) מאכיל לבהמה ולחיה ולעופות ופטור
אכלה שפיר אם היא של מ)כהן ואומר ר"י דכהן שוטה היה דאפילו
גגו וקרפיפו לבית אפילו
גורן, אלא מכניסה במוץ
מן המעשרות עד שימרח אבל למאכל אדם נהי דלא טביל
אם נאמר של גבירתה היה וכהן זה קרוב היה לא היה לו ליטמא
היא ממורחת, דקיימא לן
שלה כדי שתהא בהמתו
דפטורה מן המעשר הואיל
אוכלת המוץ ופטורה מן
מדאורייתא מיהו אפילו קודם מירוח אסרו לאכול קבע בכולי
דאמרינן בתורת כהנים דאין כהן מטמא לנפלים דדומיא דאביו ואמו
ולא ראתה את הפתח (נדה
המעשר, לפיכך אמרו
גמרא: מציק. איניש אלמא וישראל הוה:
בעינן בני קיימא יב ועוד דכאן לא
היה לצורך המת יג:
שם וכעי"ז ע"ז שם) אבל
בחזקת מתוקן הוא, אבל
ספק אלו נתברר דודאי טבילי לא
ובא
אי ראה פני הבית אפילו
מאכל בהמה חייב במעשר, דהא דתנן (דמאי פ"א מ"ג) הלוקח לזרע ולבהמה פטור, בדמאי תנינן לה (ע"ז שם).
אמרינן בחזקת מתוקנין. ולא והתניא מעשה בשפחתו
של מציק אחד ברמון, פירוש שם מקום. שהטילה נפל לבור,