עג:
אלו דברים פרק
ששי פסחים
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
פסולו
מחמת מאי הוי ששחטו כו'. וא"ת מאי קמדמי הך עקירה
ותני עלה. דמתניתין: בחול כי האי גוונא. הואיל ויכול לשורפו:
נב א מיי' פ"ד מהל' ק"פ
א) לעיל דף לד: לקמן דף
הלכה ג:
פב: [תוספתא פ"ו ה"ו],
ישרף מיד. ואין צריך להמתין עד שתעבור צורתו. ואע"ג דמותר
לההיא דלעיל דאשם שכפרו בעליו באחר תו לא חזי
נג ב מיי' פ"ד מהלכות
ב) [לעיל סד.], ג) יומא דף
לאשם אבל פסח שנטמאו בעליו או משכו ידיהם אכתי חזי לפסח אם
הפסח קרב שלמים ואם היה שוחטו לזה שמתו בעליו לשם שלמים
סד. לקמן דף צח., ד) זבחים
פסולי מוקדשין הלכה
❖
ימנו אחרים עליו כדתנן לקמן (דף פט.) נימנין ומושכין ידיהם עד
היה כשר עכשיו שלא עקר
שם פסח ממנו ישרף מיד דהוה ליה
דף ב. [ע"ש], ה) [תוספתא
טו:
פ"ה ה"ו], ו) [תוספתא
פסח שנשחט שלא למנויו: אי אמרת
שישחט וי"ל דהני מילי כשנשאר אחד
פ"ו ה"ו], ז) [לעיל לד:
בשלמא. אע"ג דסתמיה לשם שלמים
מבני חבורה עליו שאם נשאר לגמרי
ותני עלה בחול כי האי גונא ישרף מיד אי
א
לקמן פב: מנחות נ:],
רבינו חננאל
בלא בעלים תו לא חזי לפסח כדתניא
קאי בעי עקירה וכל כמה דלא עקר
ח) לעיל דף סד. חולין דף
אמרת בשלמא בעי עקירה האי פסח הוא
❖
ל., ט) [לעיל ע:],
חטאות. ומשני רב עוירא
הוי שם פסח עליו משום הכי ישרף
בסוף מי שהיה טמא (לקמן צח.) המפריש
וכיון דלית ליה בעלים הוה ליה פסולו בגופו
תיקן להוציאה מידי אבר
מיד ולא בעי עיבור צורה דהוה ליה
פסח ומת אם בנו נמנה עליו יביאנו
מן החי, דאלו קמי שחיטה
אמטו להכי ישרף מיד אלא אי אמרת לא
פסולו בגופו שנשחט שלא למנויו:
לשם פסח אין בנו נמנה עליו יביאנו
א
הוה אכיל מינה אבר אפי'
מוסף רש"י
לשם שלמים: בדם ובבעלים
בעי עקירה מרישא הוה ליה שלמים פסולו
כזית בשר גידים ועצמות
אלא אי אמרת לא בעי עקירה.
כל שפסולו בגופו.
חייב משום אבר מן החי,
משום מאי משום דבר אחר דקא שחיט ליה
תעובר. תימה א"כ היכי קתני שחטו
וסתמיה שלמים הוא פסולו מחמת
פסול ודאי ובבשר עצמו
והשתא דשחטה כמו נבלה
אחר תמיד של בין הערבים עיבור צורה
ונודע שמשכו בעלים את ידם או
מאי הוי הואיל ושלמים הוא משום
(לעיל לד:). בדם. כגון
היא ולא מחייב עד דאכל
נשפך הדם (שם) כגון
מינה כזית בשר. שחטו
שנטמא בחול ישרף מיד והא בדם
דנשחט אחר תמיד בין הערבים
בעי דתניא זה הכלל כל שפסולו בגופו
א)
נטמא הדם או נשפך לארץ
ונודע שמשכו הבעלים ידם
ובבעלים בעינן עיבור צורה וליכא
דשחיטת פסח אחר התמיד היא
ישרף מיד בדם ובבעלים תעובר צורתו
(לקמן פב:). ובבעלים.
או שמתו כו'. אמר [רב
כגון נטמאו בעלים והפסח
למימר כפי' הקונטרס דהך דבדם
כדאמר בתמיד נשחט (לעיל נט.) ועבר
הונא] משמיה דרב אשם
ויצא לבית השריפה אלא לא תימא שחטו
קיים ואין כאן מי שיאכלנו,
שניתק לרעיה ושחטו סתם
על עשה דהשלמה: כל שפסולו בגופו.
ובעלים מיירי כגון שנטמא אחר זריקה
סתם כשר לשום עולה אלא אימא ב שחטו
ודם אע"פ שפסול גמור
כשר לעולה, [אלמא]
דעכשיו פסח כשר אלא שאין לו
כגון פיגול נותר טמא ויוצא ישרף
הוא אפילו הכי הואיל ואינו
קסבר לא בעי עקירה. אי
לשום עולה כשר אלמא בעי עקירה ולרבי
כבשר עצמו בעי עיבור
מיד ואין צריך להמתין: בדם ובבעלים.
אוכלין דבפרק כיצד צולין (לקמן פב:)
הכי כי לא ניתק לרעיה נמי.
חייא בר גמדא דאמר נזרקה מפי חבורה
צורה (לעיל לד:). נזרקה
ושנינן גזרה לאחר כפרה.
ב)
מוקמינן לה קודם זריקה דקתני
כגון נשפך הדם וכגון פסח שמתו
מפי חבורה. כולם הודו
קודם שניתק לרעיה
ואמרי כגון שהיו בעלים טמאי מתים ונדחין
בעלים דומיא דדם ותירץ ר' שמואל
בעלים או נטמאו אחר זריקה דעכשיו
בדבר זה (לעיל סד.) נזרקה
להקריבו עולה, שמא יראה
תשובה זו שאני משיב מפי
לפסח שני האי הוא דבעי עקירה הא בעלמא
אחר ויקריב אשם אחר
בר' שלמה דההיא דלעיל מיירי קודם
פסח כשר הוא אלא שאין לו אוכלין:
חבורה ואמרו לעולם לא
קודם שיתכפרו בעליו
תעובר צורתו. ימתינו לו עד שתעובר
שחיטה דהוי כמו שחטו שלא לאוכליו
לא בעי עקירה מאי איכא למימר אלא אמר
בעי עקירה, והאי דמשמע
יקריבהו עולה. היכא אמרו
דחשיב פסולו בגופו:
ממנו צורת בשר דכיון דאין פסולו
דבעי עקירה, כגון שהיו
רבנן ירעה, דתניא אשם
רב הונא בריה דרב יהושע הכא במאי
האמר רב בעלי חיים אינם נדחין.
בעלים בפסח ראשון טמאי
שמתו בעליו או שנתכפרו
חמור לא שרפינן קדשים בבזיון
עסקינן כגון שהפרישו קודם חצות ומתו
מתים ופסח זה לא נדחה
ירעה עד שיסתאב וימכר
תימא הא מסקי' בפ' שני
ועיבור צורה הוא פסול לינה דהוה
מחמת איבוד אלא מחמת
ויפלו דמיו לנדבה. ר'
בעלים אחר חצות דהוה ליה נראה ונדחה
ליה פסולו בגופו: ולר' חייא בר
שעירי (יומא סד:)
אמר לך רב אליבא
בעלים שנדחו מחמת
אומר ימכר ויביא בדמיו
וכל הנראה ונדחה שוב אינו חוזר ונראה
טומאה לפסח שני, והאי
עולה. אמאי ניקרביה איהו
גמדא דאמר. בתמיד נשחט (לעיל סד.)
דר' יהודה לא קאמינא וא"כ לימא
פסח חזי ליקרב באייר
גופיה עולה, אלא ש"מ
מידי הוא טעמא אלא לרב הא אמר רב
דמתניתין רבי יהודה דסבר נדחין
גבי מתניתא דקתני התם דפסח בעי
הלכך בעי עקירה (חולין
גזרה לאחר כפרה אטו
בעלי חיים אינם נדחים אלא אמר רב פפא
וכמה משניות מצינו דסברי דבעלי
עקירה ואוקמה כגון שהיו בעלים
ל.). בעלי חיים אינם
לפני כפרה ש"מ. מותיב רב
ג)
נדחים. אלא מחמת מום
חסדא שחטו ונודע
טמאי מתים כו': הא. אחר דלאו
הא מני ר' אליעזר היא דאמר וכן השוחט
חיים נדחין בפ' מי שהיה טמא (לקמן צח.)
או אתנן ומחיר שאינן
שמשכו בעלים את ידם או
ובתמורה (דף כב.) ובשילהי כריתות
סתמא קאי לפסח לא בעי עקירה:
אחרים לשם פסח פסול דהוה ליה פסולו
ראויין, אבל למה שהוא
שנטמאו פטור מפני
ראוי יקרב (לקמן צח.).
מאי איכא למימר. כלומר מתני'
(דף כח.) דדייק עלייהו שמע מינה
ששחט
ברשות.
בגופו ואי רבי אליעזר היא חטאת נמי מחייב
הנשחטין לשם פסח
ותאני עלה בחול כי האי
בעלי חיים נדחין וצריך לרב לאוקמי'
דהכא תיובתיה דקתני ישרף מיד
דהא לית ליה לר"א טועה בדבר מצוה פטור
ולשם חטאת פסולים.
גונא ישרף מיד. אי אמרת
כרבי יהודה ומתני' נמי אמאי לא
ולא מיתוקמא אלא משום עקירה:
כל שאר זבחים שנזבחו בי"ד
בשלמא בעי עקירה האי
אלא תרגמא רב יוסף בריה דרב סלא חסידא
בניסן לשם פסח או שנזבחו
אלא אמר רב הונא בריה דרב יהושע.
פסח הוא, וכיון דלית ליה
מוקי כוותיה:
לשם חטאת בכל זמן
קמיה דרב פפא הא מני יוסף בן חונאי היא
לבעלים ולא אפשר
לעולם כדקאמר שחטו סתם כשר
הדרן עלך אלו דברים
פסולין, כי היכי דאינהו
למכליה לעולם פסולו
דתנן יוסף בן חונאי אומר הנשחטים לשם
לעולה דכיון דקאי לעולה סתמיה עולה
ד)
פסולין לשם אחרים (זבחים
בגופו הוא, אטו הכי ישרף
ב.). אפילו פיגול. דפסול
פסח ולשם חטאת פסולים אלמא פסולו בגופו היא ומשום הכי ישרף מיד
מיד. אלא אי אמרת לא בעי
הוא ואע"פ שתחלתו אשם וכן מותר
חמור הוא ופסול דאורייתא
עקירה, כיון דנודע בעת
הפסח כיון דלשלמים קאי סתמא כי
ובפטורי סבר לה כר' יהושע רב אשי אמר רב דאמר כר' ישמעאל בנו של
הוא (מנחות נ:).
השחיטה שכבר מתו
❖
שחיט ליה שלמים הוא והכא דקתני
הדרן עלך אלו דברים
בעליו, נמצאת כי שחיטתו
רבי יוחנן בן ברוקה ה) דתניא ר' ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר
ששחט סתם לשם שלמים
ישרף מיד לאו משום עקירה אלא
אם יש שהות ביום לידע אם משכו בעלים את ידיהם או שמתו או שנטמאו
הוא, משום מאי פסלת ליה
כגון שהפרישו קודם חצות וכי מטא
משום שנשחט אחר תמיד
חייב ותעובר צורתו ויוצא לבית השרפה מאי טעמא לאו משום דלא בעי
מוסף תוספות
ו)
חצות קבעתיה חצות שהוא זמן שחיטתו
של בין הערבים, האי אין
עקירה ממאי דילמא משום דסבר לה כתנא דבי רבה בר אבוה דאמר
ז)
פיסולו בגופו אלא פיסולו
א. דהשתא הויא ליה בלא
ונראה לפסח: ומתו בעלים אחר
ט) ❖
בעלים. תוס' שאנץ.
מחמת דבר אחר הוא
אפילו פיגול נמי בעי עיבור צורה דיליף עון עון מנותר דאי לא תימא הכי
חצות. ונדחה מפסח דשוב אינו חוזר
תיבעי צורה. דתניא זה
נטמאו בעלים מאי איכא למימר הא ודאי בעי עקירה דאמר רבי חייא בר
ונראה לשלמים. והא דקי"ל מותר
הכלל כל שפסולו בגופו
ישרף מידבדם ובבעלים
הפסח אחר הפסח קרב שלמים כגון
גמדא נזרקה מפי חבורה כגון שהיו בעלים טמאי מת ונדחו לפסח
שני
רבינו חננאל (המשך)
ח)
כו'. ואתינן לתרוצה להא
שאבד קודם חצות ונמצא אחר שחיטת
אלא מחוורתא כדשני מעיקרא יוסף בן חונאי
היא:
ובפטורי סבר לה כר'
דרב בששחטו לשם עולה
הפסח דלא אתא חצות עליה למיקבעה
יהושע דתני טעה בדבר
ועקר שם אשם מעליו.
הדרן עלך אלו דברים
מצוה פטור. רב אשי אמר
ואקשינן ומי בעי עקירה
ולא נראה לשחיטת פסח מעולם:
רב דאמר לא בעי עקירה
למאן דאמר נזרקה מפי
מידי הוא טעמא אלא לרב. האי
כי האי תנא הוא דאמר הכי
חבורה ואמרו כגון שהיו
דתני אם יש שהות ביום
בעליו טמאי מתים ונדחו
תירוצא רב מתריץ ליה דאמר לא בעי עקירה: והאמר רב. בפ' שני שעירי [יומא סד.]: בעלי חיים אינן נדחין. ואין דיחוי אלא בדם או בבעלים
כדי לידע שמשכו הבעלים
לפסח שני, דהאי פסח
כגון שעיר של שם שנשחט וקודם זריקת דמו מת המשתלח ישפך הדם אבל כל זמן שהקרבן חי אינו נפסל משום דיחוי: אלא אמר רב
את ידם או שמתו או
סתמיה לשמו קאי למיפק
פפא. לעולם לא בעי עקירה וסתמיה שלמים והא דקתני עלה דמתני' בחול ישרף מיד ר' אליעזר הוא ומשום דשלמים הוא וכגון דשחטיה
שנטמאו ולא שאל אלא
ביה בפסח שני, והאי הוא
שחט בשבת חייב ותעובר
דבעי עקירה, אבל זולתו
בהדיא לשם פסח ורבי אליעזר לטעמיה דאמר בפ' תמיד נשחט (לעיל סב:) שלמים ששחטן לשם פסח פסול: ואי רבי אליעזר. אמאי
צורתו. כלומר ישאר ימים
לא בעי עקירה, ולעולם הא
תנן מתני' פטור לחייב משום שבת דהא לית ליה כו': ובפטורי. דטועה בדבר מצוה: סבר לה. רבי יוסף בן חונאי כרבי יהושע:
עד שיבאיש ולא ישאר
דרב כגון ששחטו סתם,
רב אשי אמר רב דאמר. לעיל לא בעי עקירה לית ליה דהאי תנא דאמר בחול ישרף מיד אלא קסבר רב דמתני' לענין צורה כי האי
עליו אדמומית אלא תעשה
והא דקתני ונודע שמשכו
צורתו כעין ירקרוקת ויצא
הבעלים את ידם או שמתו
תנא סבר לה דאמר בעי עיבור צורה: אם יש שהות ביום. לזה ששחט פסח זה בשבת לבדוק אם מתו בעלים כו' ולא שאל לא טועה
לבית השרפה. ומדקתני
או שנטמאו כגון שהפרישו
בדבר מצוה הוא אלא שוגג וחייב. שוגג קרי את הקרוב לפושע: ותעובר צורתו. אם הוא חול דאילו בשבת לא אצטריך ליה דהא בשבת
תעובר צורתו ש"מ דלאו
לשם פסח קודם חצות
לא שריף ליה ולמחר ביום טוב נמי לא שריף ליה: מאי טעמא. בעי עיבור צורה: לאו משום דקסבר לא בעי עקירה. וזה סתם
פיסולו בגופו היא אלא
ומתו בעלים אחר חצות
מחמת דבר אחר הוא, ש"מ
דהוה ליה נראה לשם פסח
נשחט והרי הוא שלמים כשרין אלא שנשחטו אחר התמיד ופסול מחמת דבר אחר הוא: וממאי דילמא. לעולם בעי עקירה ופסולו בגופו
דהאי תנא לא בעי עקירה,
ונדחה וכל הנראה ונדחה
והאי דבעי עיבור צורה משום דרבי ישמעאל סבר לה כתנא דבי רבה בר אבוה דאמר אפילו פיגול שפסולו בגופו טעון עיבור צורה.
וכיון שמתו בעליו או
שוב אינו חוזר ונראה,
ולא איתפריש לי עיקר מילתיה דתנא דרבה בר אבוה היכא אתמר ובכמה מקומות מייתי לה בגמרא: דאי לא תימא הכי. דטעמא
שנטמאו או שמשכו את
שנמצא פיסולו בגופו,
ידם ממילא הוי ליה
לפיכך תני עלה ישרף מיד.
משום דקסבר פסול הגוף טעון עיבור צורה אלא משום דלא בעי עקירה הא תינח מתו או נתכפרו אבל נטמאו מי איכא דלא בעי
שלמים, ופסולו משום
ואקשינן עלה מידי הוא
עקירה הא סתמיה לפסח שני קאי ורבי ישמעאל או שנטמאו נמי קתני: אלא מחוורתא. דטעמא דרבי ישמעאל משום דקסבר פסול הגוף
דנשחט אחר תמיד של בין
טעמא דלא בעי עקירה
הערבים לפיכך בעי צורה.
אלא לרב, הא בהדיא אמר
טעון עיבור צורה ותנא דישרף מיד סבר לא בעי עיבור צורה ואי לתרוצי בעית דלא תיקשי לרב הכי תרצת דפסול הגוף דידה גבי מתו
ודחינן ממאי דכי מוקמת
רב בעלי חיים אינן נידחין.
או משכו ידם משום דשחטיה לשם פסח בהדיא ואיהו לשלמים קאי בלא עקירה כרב והוו להו שלמים לשם פסח ופסול הגוף הוא כיוסף בן חונאי:
לה הכי היא דלמא לעולם
ומשני רב פפא דמתני' ר'
פיסולו בגופו הוא והאי
אליעזר היא דאמר וכן
הדרן עלך
אלו דברים
תנא סבר לה כרבה דאמר
השוחט אחרים לשם פסח
אפי' פגול שדברי הכל
פסולין דהוו להו כי הא
פיסולו בגופו הוא טעון צורה. דאי לא תימא הכי דהאי תנא ודאי בעי עקירה, תינח במי שמתו בעליו או שמשכו את ידם
גוונא פסולו בגופו. ואקשיה אי ר' אליעזר כי האי גוונא השוחט בשבת כרת הוא דמחייב דהא לית ליה לרבי אליעזר טעה
איכא למימר סתמיה לשלמים קאי, אלא נטמאו בעלים מי איכא מאן דאמר לא בעי עקירה. והא אמר ר' חייא בר גמדא
בדבר מצוה פטור, ולא הוה ליה למשחט עד דבדיק ליה דהאידנא דקא שחיט בעלים אינון חיים. והדרינן ואוקימנן ליוסף
נזרקה מפי חבורה וכו', אלא מחוורתא יוסף בן חוני היא כדשנין מעיקרא. הדרן עלך פרק אלו דברים
בן חוני דתנן בריש שחיטת קדשים יוסף בן חוני אומר הנשחטין לשם פסח ולשם חטאת פסולין אלמא פיסולו בגופו הוא,