כיצד צולין פרק
שביעי פסחים
עה.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
וגרפו
ואפה בו את הפת מהו. תימה לריב"א מאי קבעי הא
לקיוהא דפירא. איגדו"ר. טעם הפרי עומד בו שלא הוציאו ממנו כלום
יא א מיי' פ"ח מהל'
א) לעיל כו:, ב) [חולין ח.],
ג) סנהדרין נב., ד) סנהדרין
ק"פ הלכה ט:
ואע"פ שהוחלש מאליו ונתקלקל טעמו מוציא דם שכחו בקרבו:
קתני סיפא בישלה ע"ג גחלים דברי הכל מותרת ואפי'
(ב)
יב ב מיי' פט"ו מהלכות
מה. וש"נ [וע"ש צ"ל ר"נ
הכא ליתא לקיוהא דפירא בעיניה. שבלעו צלי הראשון: מנוקבת.
למאן דמוקי התם בגחלים עוממות לא גרע חומו מחום חרס התנור
❖
אמר רבה בר אבוה],
מאכלות אסורות הל'
עשויה כבריחים כעין שלנו ויש חלל
גדול בין בריח לבריח ונותן
שגרפו ותירץ ר"י שאני גחלים שאין חומן בא מחמת השלהבת אלא
כב טוש"ע י"ד סי' קמב
סעיף ד:
השפוד לרוחבו וכל הטלה נצלה באויר
מחמת עצמן ועפרא בעלמא הן אבל
יג ג ד מיי' פ"ח מהל'
תורה אור השלם
שבין שני בריחים שאין בשרו נוגע
חום התנור שגרפו מחמת חום שלהבת
לקיוהא דפירא בעיניה הכא ליתא לקיוהא
ק"פ הלכה י:
בברזל: לדברי האוסר. בפרק כל
האבוקה בא שהוא איסור גמור
יד ה מיי' פ"ה מהל'
1. וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר
דפירא בעיניה: אין צולין את הפסח וכו':
טומאת צרעת הלכה
הילכך מיבעי ליה ותימה לר"י כיון
שעה [לעיל כו:] רבי אומר הפת אסורה:
בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ
מעשה לסתור חסורי מיחסרא והכי קתני
א:
וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים
מהו. הכא אין שבח עצים בפת:
דהפת אסור כשאבוקה כנגדו וחום
טו ו מיי' פט"ו מהל'
יֹאכְלֻהוּ: שמות יב ח
א ואם אסכלא מנוקבת מותר ואמר רבי צדוק
צלי אש. קרינא ביה וגבי עצי איסורא
אבוקה אסור א"כ כשגרפו ואפה בו
2. אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא
סנהדרין הלכה ג:
א
מעשה בר"ג שאמר לטבי עבדו צא וצלה
ז [מיי' פ"ז מהל' מעשה
וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי
מיהא ניתסר דהתם לא כתיב מיעוטא:
את הפת נמי יהא אסור הפת ופי'
❖
הקרבנות הל' ה]:
אִם צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל
לנו את הפסח על האסכלא מנוקבת בעא
אאש קפיד רחמנא. וחום התנור
ר"י דאפילו כשאבוקה כנגדו לא
כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ:
מיניה רב חיננא בר אידי מרב אדא בר
אסור אלא מדרבנן ולא משמע כן
תולדת אש הוא ואם תתן בו בגד
שמות יב ט
3. אוֹ בָשָׂר כִּי יִהְיֶה בְעֹרוֹ
נשרף ונעשה פחם ואש: חתכו.
בשמעתין וגם לא הוה שייך לפלוגי
אהבה תנור שהסיקו בקליפי ערלה וגרפו
לעזי רש"י
א)
מִכְוַת אֵשׁ וְהָיְתָה מִחְיַת
אי יש שבח עצים בפת אי לא
לפסח ולא הבדיל אלא חתכו בשנים
ב
ואפה בו את הפת לדברי האוסר מהו א"ל
איגדו"ר. [איגרו"ר].
הַמִּכְוָה בַּהֶרֶת לְבָנָה
ושלשה מקומות למהר צלייתו.
ובירושלמי דייק כשהפסח נצלה בתנור
חדות, חריפות.
אֲדַמְדֶּמֶת אוֹ לְבָנָה:
הפת מותרת א"ל והאמר רב חיננא סבא
ב
❖
ויקרא יג כד
אינקריני"ר. לחרוץ.
אינקרני"ר בלע"ז: ברמץ. אפר
והגחלים תחתיו הלא חום התנור
אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן תנור שהסיקו
4. וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל
ג
רותח: גפסיס. מין סיד הוא:
כמו כן מבשלו והוי צלי מחמת דבר
לִזְנוֹת אֶת אָבִיהָ הִיא
וגרפו וצלה בו את הפסח אין זה צלי אש
מניין. שנידון משום מכוה ולא משום
אחר ומפרש כי איכא אש האש נוצח
מְחַלֶּלֶת בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף:
רבינו חננאל
שנאמר צלי אש צלי אש שתי פעמי' טעמא
ויקרא כא ט
1
2
שחין. ואף על פי שמכוה ושחין שוין
כח התנור והתנור מצרף חום הגחלים
מתני' אין צולין את הפסח
5. לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר
שלא יתפזר: אין לי אלא שנכוה
דגלי רחמנא צלי אש צלי אש שתי פעמים
בטומאתן נפקא מינה דחצי גריס
על האסכלה ואם היתה
אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ
הא לא גלי רחמנא הוי אמינא צלי אש הוא
באש מניין כו'. אע"ג דשחין ומכוה
אסכלה מנוקבת מותר.
מכת מכוה מחמת אור וחצי גריס
לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי יְיָ:
ויקרא יט יח
ומבעיא לן אליבא דמאן
מכת שחין שהוא לקות חום אחר שלא
שוין לכל דבר דשחין ומכוה מטמאים
א"ל גלי רחמנא התם וילפינן מינה ואי בעית
6. וְהוֹצִיא אֶת כָּל הַפָּר
דאסר לצלות את הפסח על
היה מחמת האור אין מצטרפין. בהכל
בשבוע אחד בשיער לבן ובפשיון מ"מ
האסכלה דסבר כיון שאין
אימא התם טעמא דכתב רחמנא צלי אש
אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל
האש בעצמה סובבת אותו
שוחטין (חולין דף ח.) מפרש: פתילה
נפקא מינה לענין צירוף דשחין ומכוה
מָקוֹם טָהוֹר אֶל שֶׁפֶךְ
שתי פעמים הא לא כתב רחמנא צלי אש
אין מצטרפין: נכוה בגחלת
אינו צלי אש, תנור שהסיקו
הַדֶּשֶׁן וְשָׂרַף אֹתוֹ עַל
של אבר. מתיכו וזורקו לתוך פיה:
בקליפי ערלה שהן איסורי
שתי פעמים הוה אמינא אאש קפיד רחמנא
עֵצִים בָּאֵשׁ עַל שֶׁפֶךְ
בגפסיס כו'. תימה מה בין גפסיס
תשרף. כל מיני שריפה משמע
הנאה וגרפו ואפה בו את
הַדֶּשֶׁן יִשָּׂרֵף:
ואפילו גרפו נמי צלי אש הוא אבל הכא
❖
הפת, לדברי האוסר צליית
ויקרא ד יב
מדלא כתיב באש ונשתוק: וכ"ש אש.
רותח וסיד לחרסו של תנור דאמרינן
הפסח באסכלה מהו. אמר
אעצים דאיסורא קא קפיד רחמנא והא ליתנהו
לשון קושיא הוא: בני אהרן שריפת
לעיל טעמא דכתב רחמנא צלי אש
ליה רב אדא הפת מותרת.
ת"ר חתכו ונתנו על גבי גחלים רבי אומר
נשמה וגוף קיים. הוא בסנהדרין
שני פעמים הא לאו הכי צלי אש
איני והאמר רבי יוחנן תנור
ד
הגהות הב"ח
שהסיקו וגרפו וצלה בו
(דף נב.) כמין ב' חוטין של אש נכנסו
קרינא ביה והכא איצטריך סיד
אומר אני שזה צלי אש רמי ליה רב אחדבוי
(א) רש"י ד"ה קמ"ל וכו'
את הפסח אין זה צלי אש
להן בחוטמיהן: חמי האור. רותחין
וגפסיס רותח ריבוייא אבל מאש לא
בר אמי לרב חסדא מי אמר רבי גחלים אש
לאפוקי זמורות ורותחין
משום שנאמר צלי אש שני
הוה ידענא: הא לאו הכי גחלת
נ"ב נראה לפענ"ד דהאי
דהוי נמי שריפת נשמה וגוף קיים:
פעמים (ודייקינן טעמא
נינהו ורמינהו 3 מכות אש אין לי אלא שנכוה
לישנא דרש"י לצדדין קא
דכתיב צלי אש קרינא
לא איקרי אש. נראה לרשב"א דהוה
גזירה שוה. מבני אהרן למה לי
באש ב) ה נכוה בגחלת ברמץ בסיד רותח
מפרשינן וה"ק דאהני
ביה). [נ"א: למעוטי כי
תיפוק מהכא דלא מקפינן חבילי
מצי למימר גלי רחמנא במכוה
דרב נחמן בהדי ג"ש
האי גוונא צלי אש קרינן
בגפסיס רותח וכל דבר הבא מן האור לאיתויי
לאפוקי זמורו' ורותחין
ביה]. ושנינן גלי רחמנא
זמורות דהא ברור ליה מיתה יפה
וגמרינן מיניה ולא איצטריך לשנויי
דזמורות ממעטינן להו
חמי האור מניין ת"ל מכוה מכוה ריבה טעמא
בצליית הפסח דלאו אש
בעינן: אי לאו גזירה שוה הוה
בע"א אלא משום לשון אחרון דלעיל
מג"ש ורותחין מדרב נחמן:
היא וילפינן מינה, אי בעית
דרבי רחמנא מכוה מכוה הא לא רבי רחמנא
אמינא. על כרחך אש ממש כגון
מיהו תימה אמאי לא משני דרבי
(ב) תוס' ד"ה וגרפו וכו'
אימא כו'. ת"ר חתכו ונתנו
קתני בסיפא נ"ב בפרק
מכוה מכוה גחלים לאו אש נינהו א"ל גחלת
על גבי גחלים רבי אומר
להקיף חבילי זמורות בעינן דאילו
איירי בגחלים לוחשות והכא לא
❖
כל שעה דף כ"ו ע"ב:
אומר אני שזה צלי אש.
שריפת נשמה וגוף קיים לאו שריפה
איצטריך לרבויי אלא עוממות דלא
של עץ לא איצטריך קרא לרבויי כי איצטריך
ומי אמר רבי גחלת אש
היא וקרא שריפה אצרכה. ואי משום
איקרי אש כדמוכח בסמוך וי"ל נהי
היא והתניא מכות אש
קרא לגחלת של מתכת וגחלים של מתכת
אין לי אלא שנכוה באש
דרב נחמן דבעינן מיתה יפה ה"א
דגחלת דקרא היינו עוממות סתם
מוסף רש"י
לאו אש הוא והא גבי בת כהן דכתיב באש
4
ופרחה בה נגע הוא שהוא
נפיש לה חבילים טובא ירבו לה היסק
גחלת דמשנה ודברייתא הוי לוחשות:
בקליפי ערלה. קליפי
טמא, נכוה בגחלת ברמץ
תשרף ג) ואמר רב מתנה ו פתילה של אבר
באש
תשרף לרבות כל שריפות.
גדול שתמות מהר: קא משמע לן.
אגוזים ורמונים שאף הם
כו' מנין, ת"ל מכוה מכוה
היו עושין לה שאני התם דאמר קרא באש
בכלל פרי ואסורין משום
ריבה כלומר שינה ושלש
גזירה שוה דשריפת נשמה וגוף קיים
דתשרף ריבויא הוא דהוה
ערלה (לעיל כו:). בגחלת.
הכתוב מכוה לרבות כל
תשרף תשרף לרבות כל שריפות הבאות מן
נמי שריפה היא וכיון דשריפה היא
מצי
למיכתב באש תמות:
פחם שלא כבה (חולין
מכוה הבאה מחמת אש.
למעוטי אבר מעיקרו. הקשה
האש וכ"ש אש עצמה ונקיף לה חבילי
ח.). ברמץ. אפר חם וכך
אהני דרב נחמן לאפוקי זמורות
מדרבי לגחלת מרבויא
שמו בלשון ערבי (שם).
דקרא ש"מ דגחלת לאו
ורותחין (א) : אלא באש למה לי. כיון
ה"ר יוסף נימא באש
זמורות ונקלה אתיא שריפה שריפה מבני
בגפסיס. מין סיד ושורפין
אש הוא. ושנינן כי קא
דסופינו לרבות כל שריפות: אבר
פרט תשרף כלל ונעשה כלל מוסף
❖
אהרן מה להלן שריפת נשמה וגוף קיים אף
אותו כמין סיד (שם).
מרבי קרא גחלת של
מעיקרו. שמוציאין אותו מן הקרקע
על הפרט ורבי כל מילי ואפילו אבר
מתכת, אבל גחלת של עץ
כאן שריפת נשמה וגוף קיים ונעביד לה חמי
ודאי אש היא. איני דגחלת
רותח הוא בלא תולדת אש: וכל
מעיקרו
דלא דמי לפרט וי"ל דכלל
האור משום דר"נ ד) דאמר ר"נ אמר קרא
של מתכת אינה אש, והא
מוסף תוספות
היכא דכתיב אש. וכתב נמי שריפה
דתשרף
קאי
אפרט כלומר במה
בת כהן דכתיב בה באש
ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה וכי
5
תשרף וא"ר מתנה פתילה
א. שנאפה בו את הפת.
בהדיה לרבויי כל שריפות אתא
תשרף באש הלכך לא מרבינן
תוס' שאנץ. ב. נ"א. ועוד
מאחר דאיכא רב נחמן גזירה שוה למה לי
של אבר. ושנינן שאני
בתמיה: הכא. כיון דכתב שריפה
מתשרף
אלא דומיא דאש דקאי
התם דאמר קרא באש
ק"ל מה שייך לאפלוגי
אמרי אי לאו גזירה שוה ה"א שריפת נשמה
ברישא ומשמע כל שריפות והדר
עילויה
והוי
כלל הצריך לפרט
תשרף מדלא כתיב תשרף
מדרבנן אי יש שבח עצים
בפת או לא. שם.
באש דמשמע אין שריפה
וגוף קיים לאו שריפה היא ואי משום דרב
כתב אש משמע דוקא אש קאמר:
דאמרינן בכיסוי הדם (חולין דף פח:)
עולה לה אלא באש, אלא
דאין דנין אותו בכלל ופרט ריב"א.
על
נחמן ניפוש לה חבילי זמורות טובא כי
כתב רחמנא באש תשרף
והקשה רבינו יעקב דאורלינ"ש אמאי
לרבות כל שרפה הבאה
היכי דתמות בעגלא קמ"ל ואלא באש ל"ל לאפוקי אבר מעיקרו אמר ליה
מכח האש ואע"פ שאינה
איצטריך קרא למעוטי אבר מעיקרו
רבי ירמיה לרבי זירא וכל היכא דכתיב באש תשרף לרבות כל שריפות
אש בעצמה. אבל פרים
הא שמעינן ליה מדאיצטריך לא
הנשרפים דכתיבא האש
הבאות מחמת אש הוא והא גבי פרים הנשרפים דכתיב בהו 6 ושרף
תבערו למעוטי שאין שריפת בת כהן
אחר שריפה שנאמר ושרף
אותו על עצים באש ותניא באש ולא בסיד רותח ולא בגפסיס רותח
אותו על עצים באש, אין
ז
דוחה שבת מכלל דאין יכול לשורפה
שריפה עולה לה אלא באש
א"ל הכי השתא התם כתיב באש והדר תשרף לרבות כל שריפות הבאות
באבר מעיקרו דאי יכול לשורפה בו
עצמה, למעוטי סיד רותח
מחמת האש הכא כתיב ושרף אותו על עצים באש לבסוף אש למימרא
א"כ פשיטא דלא דחיא שבת כיון
וגפסיס רותחים וכיוצא
בהן. פי' הייא מהרה. ס"א
דאש אין מידי אחרינא לא התם נמי כתיבא שריפה לבסוף דכתיב
דיכול לעשות בלא דחיית שבת ואומר
לעגל והוא מהרה. חילקם
ר"י דלא פירכא היא כלל דאיצטריך
על
בלשון אבל הפתרון אחד.
קרא היכא דליכא אבר מעיקרו דאי
לא תימא הכי תיקשי אמאי איצטריך
קרא דלא דחי שבת כיון שיכול להרתיח פתילה של אבר מערב
שבת:
[ועיין תוס' יבמות ו': ד"ה טעמא]:
תלמוד