עו:
כיצד צולין פרק שביעי פסחים
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
מאי
לאו תערובת טעמים. לפי מה שפי' בקונטרס דלוי לא שרי
בשר שחוטה שמן שצלאו. בתנור בשני שפודים זה רחוק מזה אסור
כד א מיי' פט"ו מהל'
א) [תוספתא ספ"ה],
ב) [שם וע"ש], ג) תרומות
מ"א הלכה לג סמג
אלא בדיעבד קשיא מה פריך דהכא לכתחלה קתני אבל
שהריח מן השמן נכנס לכחוש ומפטמו וחוזר זה ומוציא ריח גם
בדיעבד הוה שרי כלוי: נימא תהוי תיובתא דרב. תימה מאי
פ"י מ"ג ע"ז סו:, ד) לעיל
לאוין (קלז) קמא טוש"ע
הוא. וכ"ש שחוטה כחושה ונבילה שמינה ורבותא אשמעינן רב
סב:, ה) [צ"ל או חבית],
יו"ד סימן קח סעיף א [רב
דלא נימא נבילה כחושה הואיל ואין ריחה נודף לא אסרה לה לשחוטה
קושיא הא דאסר משום תערובת
גופים היינו היכא דשניהם
ו) [לעיל סו. סז:], ז) [לקמן
אלפס חולין פ"ז דף רצא.
צא.], ח) [ויקרא כג],
ושם כל הסוגיא דהכא
כחושים דליכא תערובת טעמים:
ואשמעינן דשומן שחוטה מפטם לנבילה
❖
דע"ז סימן ח]: אסרה רבא מפרזיקיא כו'. מכאן
ט) [לקמן פ.],
וכ"ה ברא"ש פרק בתרא
בריחא והדר מפקא איהו ריחא:
בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבילה
עבד עובדא. שנצלו בתנור ובא מעשה
פוסק ר"ת כרב ורבא
כה ב מיי' פ"ח מהל'
כחוש אסור מאי טעמא מפטמי מהדדי ולוי
ק"פ הלכה יד:
לפניו והתיר: דבר אחר. חזיר:
נמי דשרי בבת תיהא (ע"ז דף סו:)
א
גליון הש"ס
אמר אפילו בשר שחוטה כחוש שצלאו עם
כו ג ד מיי' פט"ו מהל'
א
אין צולין שני פסחים כאחד מפני
מצי סבר כוותיה ושם מפורש
גמ' למיכליה בכותחא.
תרומות הלכה יג
בשר נבילה שמן מותר מאי טעמא ריחא
התערובת. ונמצא פסח נאכל שלא
ובתנורים [גדולים] שלנו נראה דמותר
טוש"ע יו"ד סימן קח
עי' לעיל ל. תוד"ה ואפי'
בעלמא הוא וריחא לאו מילתא היא עביד
במלחא: מתני' באין
סעיף ד:
לאפות לחם עם אותו פשטיד"א הואיל
למנוייו ואפילו גדי וטלה שאין מתחלפין
כז ה מיי' פ"ט מהלכות
בטומאה. עי' יומא מו
לוי עובדא בי ריש גלותא בגדי ודבר אחר
זה בזה: מאי לאו תערובת טעמים.
ומכוסות היטב הוי כעין שתי קדרות
❖
מ"א הלכה כג סמג
ע"א תוד"ה תחלתו דוחה:
מיתיבי אין צולין שני פסחים כאחד מפני
ואפי' פלדונ"ש שיש להרחיק אין נראה
דפטמי מהדדי ונמצא פסח נאכל שלא
לאוין קמא טור שו"ע יו"ד
א) ב
סימן צז סעיף ג:
למנוייו: לא מפני תערובת גופים. שלא
לרבי שיהא אסור שיש אויר מרובה
התערובת מאי לאו תערובת טעמים וקשיא
כז ו [טוש"ע יו"ד סי'
מוסף רש"י
בתנור וההבל מתפשט:
יתערבו זה בזה ואפילו גדי וטלה
ללוי לא מפני תערובת גופין הכי נמי
קטז סעיף ב]:
ה"ג קא משמע לן כיון דלא
כח ז מיי' פ"ד מהלכות
ר"מ אוסר. לפי ששאבה
זימנין דלאו אדעתייהו ואיחלפי:
מסתברא מדקתני סיפא אפילו גדי וטלה
ב)
ביאת מקדש הל' יא:
את ריח היין (ע"ז סו:).
דחיא שבת לא דחיא
אלא מאי על כרחיך. דקתני ביה
כט ח מיי' פ"ז מהלכות
אי אמרת בשלמא מפני גופין היינו דקתני
שלא בא מתחילתו
ק"פ הלכה ח: טומאה. ולא גרס כיון דאית לה
ואפילו גדי וטלה שמעינן מינה
אלא לאכילה. לא
אפי' גדי וטלה אלא אי אמרת מפני תערובת
ל ט מיי' פ"א מהלכות
נאמרה הבאת עיקר פסח
תשלומין שאין הטעם תלוי בכך
דמפני תערובת גופים קאמר אבל
❖
טעמים מה לי גדי וטלה מה לי גדי וגדי
חגיגה הלכה ח:
אלא לאכילה, וכי שרייה
דלעיל בפרק אלו דברים (דף ע:)
לתערובת טעמים לא חייש נימא
רחמנא לאיתויי בטומאה
אלא מאי על כרחיך מפני תערובת גופין
תיהוי תיובתא דרב: הכא במאי
ילפינן דלא דחיא שבת מוחגותם
ברוב ציבור, כדכתיב איש
איש כי יהיה טמא וגו',
הוא דאסור אבל תערובת טעמים שרי לימא
עסקינן. דקתני גדי וטלה דלא
וגו'. ועוד פסח נמי אית ליה
רבינו חננאל
איש נדחה לפסח שני
חייש לתערובת טעמים שצלאן בשתי
תשלומין בשני ודחי טומאה ועוד חגיגת
תיהוי תיובתיה דרב אמר רבי ירמיה הכא
ואין ציבור נדחין, אדעתיה
אמר רב בשר שחוטה
❖
קדירות: שתי קדירות ס"ד. וכי
ט"ו איכא למ"ד ט)בפירקין דלית לה
למיכליה שרייה (לעיל סב:).
שמן שצלאו עם בשר
במאי עסקינן כגון שצלאו בשתי קדירות
נבלה כחוש אסור, דאזיל
צולין פסח בקדירה: כעין שתי
תשלומין בטומאת בעלים שאם נטמאו
בשתי קדירות סלקא דעתך אלא אימא כעין
ריח השחוטה מפטם
קדירות. שפוד מכאן ושפוד מכאן
בעלים ביום ט"ו ולא חזו ביום קביעת
לנבלה וחוזר ריח נבלה
שתי קדירות והכי קאמר אין צולין שני
מוסף תוספות
חובתיה כה"ג לית לה תשלומין:
ותל גדול של גחלים או אפר באמצע:
ומפטם לשחוטה ולוי
שעירי פסחים כאחד מפני תערובת מאי תערובת
א. דבתרא הוא. תוס'
מתירו אפילו נבלה שמינה
הרודה. מן התנור: אוסר. לזרים
❖
שאנץ.
עם שחוטה כחושה,
תערובת טעמים ואפי' כעין שתי קדירות דליכא תערובת טעמים אסור משום
מפני שנכנס לה ריח התרומה:
סבר ריחא לא כלום
תערובת גופין ואפילו גדי וטלה אמר רב מרי כתנאי הרודה פת חמה ונתנה
שואבות. את הריח: ללוי. דאמר
הוא ועבד עובדא והתיר
ג)
גדי שצלאו עם חזיר.
ריחא לאו מילתא היא ודאי מילתיה
ע"פ חבית יין של תרומה ר"מ אוסר ורבי יהודה מתיר ורבי יוסי מתיר בשל
רבינו חננאל (המשך)
ג
ואותבינן עליה מיהא אין
כתנאי אמרה דעל כרחיך רבי מאיר
חיטין ואוסר בשל שעורים מפני שהשעורים שואבות מאי לאו תנאי היא
צולין שני פסחים כאחד
בפת צוננת וחבית פתוחה,
אית ליה ריחא מילתא היא וכן רבי
והכא גבי בשר שחוטה
ואפילו גדי וטלה מפני
דמר סבר ריחא לאו מילתא היא ומר סבר ריחא מילתא היא ללוי ודאי
שנצלה עם בשר נבילה
התערובות. ומסתברא
יוסי ואי איכא דקאי כוותיה רבי
תנאי היא לרב נימא תנאי היא אמר לך רב דכולי עלמא ריחא מילתא היא
דמשום תערובות גופין
כפת חמה וחבית פתוחה
יהודה הוא דקאי כוותיה: אלא רב
הוא דלדברי הכל אסור.
הוא גזרה גדי וטלה אטו
לאו איתמר עלה דההיא אמר רבה בר בר חנה אמר ריש לקיש בפת חמה
ד
מי לימא תנאי היא. כלום צריך
וקיימא לן כרב ואע"ג דלוי
טלה וטלה. שאם נתערבו
וחבית פתוחה דברי הכל אסור בפת צוננת וחבית מגופה דברי הכל מותר
חיישינן שמא תטול חבורה
מיתוקמא כתנאי, ולוי כר'
לאוקומי למילתיה כתנאי ולמימר
יהודה, הא אתמר עלה
זו פסח שאינו שלה ונמצאו
לא נחלקו אלא בפת חמה וחבית חתומה פת צוננת וחבית פתוחה והא
אנא דאמרי כרבי מאיר ורבי יוסי
דחבית פתוחה ופת חמה
אוכלין פסח שאינו שלהם,
נמי כפת חמה וחבית פתוחה דמיא תני רב כהנא בריה דרב חיננא סבא פת
דברי הכל אסורה, ומסתבר
וקשיא לרב דאמר ריחא
אבל דרבי יהודה לית ליה או דילמא
ה
טעמא דרב, ולא עוד אלא
מילתא היא והריח כעיקר.
רבי יהודה נמי קאי כוותיה וטעמא
שאפאה עם צלי בתנור אסור לאכלה בכותחא ההיא ביניתא דאיטווא בהדי
הא תני רב כהנא פת
אע"ג דלא מיחלפי כיון
דשרי משום דקא סבר לא עייל בה
שאפאה בתנור עם בשר
שהריח כעיקר נמצא עיקר
בישרא אסרה רבא מפרזיקיא $ למיכליה בכותחא מר בר רב אשי אמר
צלי אסור לאכלה בכותח
פסח של חבורה זו בפסח
אפי' במילחא נמי אסורה משום דקשיא לריחא ולדבר אחר: מתני' חמשה
ריחא: אמר לך רב דכולי עלמא
ו
ז
כרב, ותוב ההיא ביעתא
של חבורה זו ואסור.
ריחא מילתא. וטעמא דרבי יהודה
שנצלית עם בשר ואסרה
ומוקים לה רב הכי, אין
דברים $ באין בטומאה ואינן נאכלין בטומאה העומר ושתי הלחם ולחם
משום דפת צוננת וחבית ה) מגופה
רבא מפרזיקא לאכלה
צולין שני פסחים כאחד
הפנים וזבחי שלמי צבור ושעירי ראשי חדשים הפסח שבא בטומאה
ד) ח
בכותח שיש בו נסיובי
מפני תערובת טעמים,
היא ולא עייל בה ריחא דמי לאו
נאכל בטומאה שלא בא מתחילתו אלא לאכילה: גמ' חמשה
דחלבא. מר בר רב אשי
[נ"א: מפני התערובת,
איתמר עלה כו'. ואע"ג דקיימי תנאי
אסר לאוכלה אפילו במלח
ומפני תערובת הטעמים]
למעוטי מאי למעוטי חגיגת חמשה עשר דסלקא דעתך אמינא כיון
כוותיה דרב הילכתא כוותיה דלוי
משום דסבר דג ובשר
ואפי' כעין שתי קדרות,
ט
להתבשל יחדיו ולהאכל
כגון שהיה דבר מפסיק
דהא איפליגו בה אביי ורבא גבי בת
דקרבן ציבור הוא וקביעא ליה מועד תדחי טומאה קא משמע לן כיון
קשו לריחיא ולדבר אחר.
הריח שביניהם ואין שם
תיהא במסכת ע"ז (דף סו:) וקם
דאית ליה תשלומין כל שבעה לא דחיא שבת ומדשבת לא דחיא לא
פי' דבר אחר נגע צרעת.
תערובות טעמים אסור,
ליה רבא בשיטתיה דלוי ואמר ריחא
הני כלהו כרב הלכך כרב,
משום תערובת גופין
דחיא טומאה וניתני נמי שעירי הרגלים הא תנא ליה זבחי שלמי צבור אי
עבדינן וראינו מי שאמר
ואפילו גדי וטלה דלא
לאו מילתא היא ואביי ורבא הילכתא
הכי שעירי ראשי חדשים נמי לא ניתני דהא תנא זבחי שלמי צבור אמרי
קיימא לן כלוי ואנן לא
מיחלפי גזרה גדי וגדי
כרבא וכן הוא בתשובות הגאונים
סבירא לן כותיה אלא
או טלה וטלה. אמר רב
שעירי
הלכתא כרב.
מרי כתנאי הרודה פת
ואף משמו של רבי אליעזר בן
מתני' חמשה דברים
חמה ונתנה על פי חבית
יצחק נאמר לי דלא חייש לה: ביניתא. דג: דאיטוי בהדי בישרא. בתנור אחד: אסרה רבא מפרזיקא למיכלה בכותחא. שיש
יין של תרומה ר' מאיר
באין בטומאה ואין נאכלין
מתני'
בו חלב משום דקסבר ריחא מילתא היא: לדבר אחר. צרעת:
חמשה דברים באין בטומאה וכו'. אין לך קרבן נאכל
אוסר ור' יהודה מתיר. ור'
בטומאה, העומר ושתי
יוסי מתיר בפת של חטים
הלחם ולחם הפנים וזבחי
אלא אלו וקרבן ציבור דוחה את הטומאה ואשמעינן מתניתין דאף על גב דקרב בטומאה לאפוקי ציבור ידי חובתן אין נאכלין
ואוסר בפת של שעורים
שלמי צבור ושעירי ראשי
בטומאה. ולקמיה פריך ליתני נמי שעירי הרגלים: זבחי שלמי ציבור. כבשי עצרת שאין שלמים אחרים לציבור: הפסח שבא בטומאה.
מפני שהשעורים שואבות,
חדשים. הפסח שבא
כגון רוב ציבור טמאין: שמתחילתו לא בא אלא לאכילה. כשנצטוה עיקר פסח לאכילה נצטוה דכתיב [שמות יב] לפי אכלו וכי שרייה
ללוי ודאי תנאי היא דהא
בטומאה נאכל בטומאה
רחמנא למיתי בטומאה ו) מאיש נדחה ואין צבור נדחין אדעתא למיכליה שרייה ז): גמ' חמשה למעוטי מאי. מניינא למה לי
ר' מאיר אוסר בפירוש,
שלא בא בטומאה מתחלתו
וא"ת הנה ר' יהודה מתיר
אלא לאכילה. ואמרינן
ליתני קרבנות ציבור באין בטומאה ואין נאכלין בטומאה: חגיגת חמשה עשר. והוא הדין לעצרת וסוכות אלא חדא מינייהו
דלא כרב והנה גם לרב
חמשה כלומר מנין חמשה
נקט: כיון דקרבן ציבור הוא. אף על גב דכל יחיד ויחיד מיחייב קרי ליה קרבן ציבור משום דאתיא בכינופיא באסיפת
תנאי היא. אמר לך רב
ולא יתר מה בא למעט. בא
הא אתמר עלה בפת חמה
למעט חגיגת חמשה עשר,
חברים ברגל במסכת יומא בפרק הוציאו לו (דף נא.): תשלומין כל שבעה. כדנפקא לן בפרק קמא דמסכת חגיגה (דף ט.) מוחגותם
וחבית פתוחה דברי הכל
דכיון דאית לה תשלומין
אותו חג לה' שבעת ימים ח): הא תני ליה זבחי שלמי ציבור. שהן מיני דמים ואשמעינן דאין נאכלין בטומאה והוא הדין לשאר מיני דמים:
ואפילו ר' יהודה אוסר
דתנן מי שלא חג ביום
דריחא מילתא היא. בפת
טוב הראשון של חג חוגג
הא
צוננת וחבית מגופה דברי
והולך כל הרגל וכו' אע"פ
הכל מותרת דליכא חשש לריח היין של תרומה כלל, דהא חבית זו מגופה היא. לא נחלקו אלא בפת חמה וחבית מגופה.
שהוא קרבן צבור וקביע ליה מועד לא דחיא טומאה. ובכלל זבחי צבור משמע אפילו שעירי רגלים דהא זבחי צבור הן.