כיצד צולין
פרק
שביעי פסחים
עז.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
שעירי
ראשי חדשים איצטריך ליה. תימה וליתני שעירי ראשי
הא לא כתיב בהו מועד. ולא לידחו טומאה דהא כל קרבנות ציבור
א) שבועות י. תענית כט.,
א [מיי' פ"ד מהל' ביאת
חדשים ולא ליתני אידך: סלקא דעתך אמינא הא
ב) מנחות עב: [ע"ש],
מקדש הל' ט י]:
ממועד נפקי לן כדלקמן: קרא עלי מועד. תמוז דשילוח מרגלים
לא ב מיי' שם הל' טו טז:
ג) [יומא מו.], ד) [כתובות
לא כתיב בהו מועד. ואע"ג דבפרשת פינחס כתיב נמי ראש חדש א
מלויי מליוה וכלו ארבעים דידהו בט' באב בפרק בתרא דתענית
לב ג שם הלכה ח:
לב. סוטה כט: מכות ד:],
[כט.] והוקבעה להם בו בכיה לדורות ויום עיבור החדש קרי מועד:
ה"א דאלה תעשו במועדיכם
דכתיב בסוף פרשת פינחס לא קאי
לג ד שם הלכה ז:
ה) סנהדרין יב: יומא ז:,
לד ה מיי' פ"א מהלכות
ו) [מנחות טו.], ז) [לקמן עח.]
וידבר משה וגו'. בתורת כהנים הוא
אראש חדש אלא אשאר ימים טובים
כ)
מנחות כה:, ח) [תוספתא
פסולי מוקדשין הלכה
גבי עומר ושתי הלחם: שלא למדנו
דכתיבי בתריה דאיקרי רגל דהכי
דזבחים רפ"ד] זבחים קד.,
לד:
שעירי ראשי חדשים
איצטריכא ליה סלקא
כו' שנאמר בהן מועד. לדחות שבת
נמי לא קאי ס)אשבת ותמיד ומצרכי'
לה ו מיי' פ"ו מהלכות
ט) שם סב:, י) [לעיל
דעתך אמינא הא לא כתיב בהו מועד קמ"ל
לד. זבחים סב: קד. ע"ש],
מעשה קרבנות הלכה
וטומאה: במועדו. משמע לא יעבור
להו קרא בסמוך:
כ) [אמור סוף פרשה יב],
ד:
שכן
דראש חדש איקרי מועד כדאביי דאמר
יש בהן צד חמור. פר"ת
זמנן ואפילו הן טמאין ואפילו הוא
א)
לו ז מיי' פ"ב מהלכות בית
ל) [ויקרא כג], מ) [במדבר
❖
שבת: אלה תעשו וגו'. בפרשת
שכן ישנן לפני הדיבור וכמאן
כח], נ) ר"מ מ"ז, ס) גי'
אביי תמוז דהאי שתא מלויי מליוה דכתיב
הבחירה הל' יג:
ב
רש"א לא קאי אפסח,
פינחס כתיב גבי מוספים: מניין
דאמר (חגיגה דף ו.) עולה שהקריבו
קרא עלי מועד לשבור בחורי למימרא
1
ע) [וע"ע תוס' כתובות לב.
לרבות עומר והקרב עמו. ועשיתם
ישראל במדבר עולת תמיד הואי
דכולהו ממועד אתו מנהני מילי דתנו רבנן
סד"ה שכן ותוס' סנהד' עג:
ב)
מוסף תוספות
ביום הניפכם וגו' (ויקרא כג): ושתי
ד"ה משום], פ) [וביבמות ה:
ולחם הפנים אומר ריב"א מדכתיב
ג
וידבר משה את מועדי ה' מה תלמוד לומר
2
ד"ה ומכולהו כתבו תוספות
א. גבי שאר מועדות תחילה
הלחם. והכבשים הקרבין עמהן
תמיד ילפינן ליה דמשמע אפילו
בשם ר"י תירוץ ע"ז ע"ש],
לכולם. תוס' שאנץ. ב. ולא
לפי שלא למדנו אלא לתמיד ופסח שנאמר
האמור בתורת כהנים ואינם אמורים
בשבת ובתורת כהנים איכא מאן
❖
ל)
צ) רש"ל,
חש הש"ס לפרשה. תוס'
בהו במועדו במועדו ואפילו בשבת במועדו
ג)א
בפרשת פינחס : ת"ל. בשילהי ההיא
דדריש דתמיד דחי שבת מדכתב ביה
כתובות לב: ג. דלא מזכיר
מ)
כלל שנשנה במשנה מנלן.
ואפילו בטומאה שאר קרבנות ציבור מניין
פרשתא דשור או כשב או עז וידבר
תמיד ומיהו ד מתרי מינייהו הוה מצי
תוס' שאנץ. ד.
יש לתמוה
תורה אור השלם
שנאמר אלה תעשו לה' במועדיכם מניין
משה וגו': כל הני למה לי. לכתוב
למילף כולהו ואומר ר"י דשמא יש
ע)
הכא. שם. ה.
3
דתנן דבאין
❖
1. סִלָּה כָל אַבִּירַי אֲדֹנָי
בטומאה. שם.
חד וליתי הנך מיניה: שאר קרבנות
שום פירכא דאי לאו הכי אמאי צריך
לרבות עומר והקרב עמו שתי הלחם והקרב
בְּקִרְבִּי קָרָא עָלַי מוֹעֵד
ציבור. מוספין דעולה מכפרת אעשה
קרא בשאר. וקשה דבפרק קמא
עמם ת"ל וידבר משה את מעדי ה' אל בני
לִשְׁבֹּר בַּחוּרָי גַּת דָּרַךְ אֲדֹנָי
כדתניא ביומא (דף לו.) אין עולה
דיבמות (דף ה:) בעי למימר עשה
לִבְתוּלַת בַּת יְהוּדָה:
ישראל הכתוב קבעו מועד אחד לכולן וכל
רבינו חננאל
איכה א טו
באה אלא על עשה ולא תעשה שניתק
דוחה לא תעשה שיש בו כרת מפסח
הני למה לי צריכי דאי כתב רחמנא תמיד
2. וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי יְיָ
ואפילו שעירי ראשי חדשים
לעשה: עומר ושתי הלחם. אינן באין
ותמיד ופריך מה לפסח ותמיד שכן
כיוצא כשעירי הרגלים הם,
אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
הוה אמינא תמיד שכן תדיר וכליל אבל
אלא להתיר את החדש זה במדינה
ישנן לפני הדיבור ואמאי לא יליף
מיהו הוצרך להודיע כי ראש
ויקרא כג מד
פסח לא קמ"ל ואי כתב רחמנא פסח פסח
3. אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַיְיָ
חדש נמי איקרי מועד שנאמר
וזה במקדש: סברוה. האמוראין בני
משאר קרבנות ציבור דדחי שבת
קרא עלי מועד. מנא הני מילי
דלא
בְּמוֹעֲדֵיכֶם לְבַד מִנִּדְרֵיכֶם
שהוא ענוש כרת אבל תמיד דאין ענוש
אשכחן
ישיבה היו סבורין כן לפיכך הוצרך
כדמסקינן הכא פ):
דת"ר וידבר משה את מועדי
וְנִדְבֹתֵיכֶם
לְעֹלֹתֵיכֶם
תנא דאית ליה טומאה הותרה אלא
להם לישאל הא דבעי לקמיה לימא
כרת אימא לא קמ"ל ואי כתב רחמנא הני
ה' אל בני ישראל מה ת"ל
וּלְמִנְחֹתֵיכֶם
וּלְנִסְכֵּיכֶם
לפי כו' התמיד שכן תדיר
וּלְשַׁלְמֵיכֶם:
ר' יהודה. ואם תאמר מאי אולמא
מתניתין דלא כר' יהושע: דחויה.
תרתי הוה אמינא הני הוא יש בהן צד חמור
ד)
שכן כליל. פי' התמיד חובה
במדבר כט לט
אף על גב דאכשרה רחמנא למיתי
דר"ש טפי מדרבי יהודה אדרבה
4. וְעָשִׂיתָ עֹלֹתֶיךָ הַבָּשָׂר
תמיד תדיר וכליל פסח שהוא ענוש כרת אבל
קבועה בכל יום והוא עולה
בטומאה לאו היתר גמור הוא אלא
אשכחן במי שהוציאוהו (עירובין דף מו:)
כליל, מה שאין כן בפסח,
וְהַדָּם עַל מִזְבַּח יְיָ אֱלֹהֶיךָ
שאר קרבנות ציבור אימא לא כתב רחמנא
כי הפסח הוא פעם אחד
וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ עַל מִזְבַּח
דר' יהודה ור' שמעון הלכה כרבי
היכא דלא מישתכחי טהורין וכיון דלאו
בשנה ונאכל כי אין למזבח
אלה תעשו לה' במועדיכם ואי כתב רחמנא
יְיָ אֱלֹהֶיךָ וְהַבָּשָׂר תֹּאכֵל:
היתר גמור הוא בעי' ציץ לרצויי: בין
יהודה וי"ל דאשכחן לקמן (דף עח.) ר'
❖
ממנו אלא האימורין בלבד.
דברים יב כז
אלה תעשו לה' במועדיכם הוה אמינא שאר
שישנו על מצחו. בשעה שאירעה
יוסי דנמוקו עמו דסבר טומאה דחויה
ויש בפסח מה שאין בתמיד
שמי שאינו עושה פסח ענוש
קרבנות ציבור הבאין לכפר אבל עומר ושתי
טומאה בקרבנות: כהן גדול ביום
היא תימה לר"י דבשמעתין משמע
כרת שנאמר וחדל לעשות
גליון הש"ס
הלחם דאין באין לכפר אלא להתיר בעלמא
הכפורים יוכיח. בשעת עבודת פנים:
דלמאן דאמר טומאה דחויה אינה
הפסח ונכרתה, מה שאין כן
רש"י ד"ה שאינו על מצחו.
שאינו על מצחו. דהא אין נכנס שם
בתמיד, כי התמיד אין בו
דחויה אלא על ידי ריצוי ציץ ואמאי
נינהו לא קמ"ל ואי כתב רחמנא עומר ושתי
כדאמרינן בר"ה. תמוה לי
עונש כרת. לפיכך הוצרך
בבגדי זהב $כדאמרינן [בראש השנה]
הא טומאה דגברא דדחויה בציבור א]
הלחם לחודייהו הוה אמינא אדרבה עומר
וכי צריך ראיה לזה הלא
לפרש בזה במועדו, ובזה
(דף כו.) דאין קטיגור נעשה סניגור:
אע"פ שאין הציץ מרצה על טומאת
מפורש בכתוב דלפני ולפנים
במועדו להיות שניהן דוחין
ושתי הלחם דאלימי דבאין להתיר אבל הנך
עובד רק בד' בגדים אלא
השבת והטומאה שאין למדין
ומרצה. אם באו בטומאה דהא
הגוף כדתנן בפירקין (דף פ:):
לא קמ"ל סברוה דלכולי עלמא טומאה
דבר"ה אמרינן טעמא לקרא:
זה מזה. והני תרוייהו לא
ב
רבי
אליעזר אומר הציץ מרצה כו'.
קיימא לן כל קרבנות הציבור הקבוע
תוס' ד"ה אויר. בלא אויר
גמירי מינייהו שכן ישנן לפני
❖
דחויה היא בציבור ובעי' ציץ לרצות דליכא
רבי אליעזר גרסינן ולא ר'
להן זמן דוחין את הטומאה ורבי שמעון
נמי. עי' תשו' ח"צ סי' קנ"ג:
הדיבור כלומר ניתנין לישראל
תנא דשמעת ליה דאמר טומאה הותרה
ועשאום קודם מתן תורה
אית ליה טומאה דחויה היא בציבור
אלעזר דלקמן פריך וליטעמיך כיון
פסח עשאוהו במצרים שנאמר
בציבור אלא רבי יהודה דתניא ציץ בין
ואי לאו משום דציץ מרצה אטומאה לא
דאמר ר' אליעזר יש דם אף על פי
ה)
הגהות מהר"ב
ושחטו אותו כל קהל עדת
הוו מיתכשרי: שטומאה הותרה
שאין בשר הציץ מרצה על אכילות
שישנו על מצחו ובין שאינו על מצחו מרצה
ישראל וגו'. תמיד דגרסינן
רנשבורג
בתחלת חגיגה עולה שהקריבו
בציבור. ואין קרבן ציבור צריך ריצוי
למאי הילכתא:
דברי ר"ש ר' יהודה אומר עודיהו על מצחו
ג
א] תוס' ד"ה דלא וכו'.
ישראל במדבר עולת תמיד
נימא
מתני' דלא כר' יהושע.
הציץ אלא קרבן יחיד: ודכולי עלמא.
דדחוי' בציבור וכו'. נ"ב עיין
מרצה אין עודיהו על מצחו אינו מרצה אמר
היא. ואי כתיב הני לא
מנחות ט"ו ע"א תוס' ד"ה
כלומר הנך רבנן דסתם מתניתין סברי
משמע משום דסבירא ליה
ילפי האחרים מינייהו, דאיכא
לו ר"ש כהן גדול ביום הכפורים יוכיח שאינו
והכא מאי ציץ וכו' וצ"ע
למיפרך מה להני שכן ישנן
אין הציץ מרצה על אכילות על טומאה
דבעינן דם ובשר ותימה דאפי' סבירא
ודו"ק: ב] שם ד"ה אויר
לפני הדבור כדאמרן, אי נמי
על מצחו ומרצה אמר לו הנח ליום הכפורים
שנגעה בבשר ובשירי מנחה הנאכלים
ליה נמי יש דם אף על פי שאין בשר
וכו'. יכול לקיים מצות זריקה.
שכן יש בהן צד חמור, התמיד
שטומאה הותרה בציבור מכלל דר"ש סבר
נ"ב עיין שו"ת ח"צ סימן
אלא על טומאת הדם וקמצים
כיון דס"ד דטומאה דחויה ואין הציץ
תדיר וכליל, הפסח ענוש
❖
קנ"ג:
כרת, משא"כ בשאר הנקרבין.
טומאה דחויה היא בציבור ודכולי עלמא
נ) (ואימורין): לימא מתניתין. דאמר
מרצה על אכילות לא אתיא מתני'
לפיכך הוצרך לפרש בהן
אין הציץ מרצה על אכילות דליכא תנא
עומר ושתי הלחם באין בטומאה ואף
כוותיה משום שתי הלחם :
ה
ד
במועדו. והני מילי בקרבנות
נימא דלא כר' יהושע. תימה
דמכפרי אבל עומר ושתי
על גב דבעינן ריצוי ציץ וציץ אאכילות
דשמעת ליה דאמר ו)הציץ מרצה על אכילות
מוסף רש"י
הלחם דאין בהן כפרה אלא
לא מרצי ונמצא שאין כאן שיריים
לר"י והא ע"כ כרבי יהושע
אלא ר"א דתניא ר"א אומר הציץ מרצה על
תמוז דהאי שתא מלויי
להתיר, כדגרסינן עומר מתיר
ז)
הנרצין אלא הקומץ לבדו שהציץ מועיל
אתיא דקתני סיפא ובמוקדשין אף
מליוה. תמוז דההיא שתא של
חדש במדינה דכיון שקרב
אכילות רבי יוסי אומר אין הציץ מרצה על
שנה השניה ליציאת מצרים
העומר בששה עשר בניסן
וכן במיני דמים לא הועיל ציץ לבשר
על פי שנטמא בשר וחלב קיים
אכילות נימא מתניתין דלא כרבי יהושע
שנשתלחו בה מרגלים בעשרים
מותרין ישראל לאכול תבואה
אלא לדם וקתני דהדם נזרק: דלא
זורק את הדם משמע הא נטמאו
ותשעה בסיון, מלויי מליוהו
חדשה, וכיון שהקריבו שתי
ח) דתניא 4 ועשית עולותיך הבשר והדם רבי
כר' יהושע. דאמר אם אין בשר
שניהם אינו זורק והיינו כרבי יהושע
לתמוז לפיכך אירע בו יום
הלחם בעצרת הותרו ישראל
יהושע אומר אם אין דם אין בשר אם אין
חזרת מרגלים בשמונה באב,
להקריב מנחה מן התבואה
ראוי אין דם ראוי: אם אין בשר.
ה
כדאמר לקמן וי"ל דה"ק נימא דלא
ויבכו העם בלילה ההוא
החדשה, לפיכך הוצרך לכתוב
בשר אין דם רבי אליעזר אומר דם אף על פי
ראוי כגון שנטמא או שנאבד אין הדם
כר' יהושע והא ע"כ סיפא אתיא
בתשעה באב בכו בכיה של חנם
בכל אחד במועדו שיהיו
נזרק: לול. אויר יש בין כבש למזבח.
כוותיה ואם כן קשיא סיפא:
והוקבעה להם בכיה לדורות
שאין בשר שנאמר ודם זבחיך ישפך ומה
כולן דוחין הטומאה כמו
4
אויר קטן היה בין כבש למזבח.
(שבועות י.). מה תלמוד
שאמרנו. [אין הציץ מרצה על
לא היה ראש הכבש מחובר למזבח
אני מקיים ועשית עולותיך הבשר והדם
לומר. והלא כל המועדות
אכילתו כגון מי שאכל הקודש
שיש אויר מעט בינתים והמסדר
$ בלא אויר נמי היה יכול
אמורין למעלה ומשה אמרן
לומר לךט) ו מה דם בזריקה אף בשר בזריקה
הטומאה וכיוצא בה]. סברוה
(מנחות עב:). במועדיכם.
את האברים עומד על הכבש וזורקן
לקיים מצות זריקה אלא לכך היה
דכ"ע טומאה דחויה בצבור
ב]
הוי אומר לול קטן יש בין כבש למזבח
י) ז
ואפילו בשבת (שם). מניין
ובעיא ציץ לרצות, דליכא תנא
על מערכת העצים לקיים מצות
אויר שע"י כך יזכור לזרוק:
לרבות עומר. דלא כתיב
דשמעת ליה דאמר טומאה
ורבי יהושע נמי הכתיב ודם זבחיך ישפך
דם
אף על פי שאין בשר שנאמר
זריקה: הא כתיב גביה והבשר
בההיא פרשתא (שם). והקרב
הותרה היא בצבור אלא ר'
אמר לך הא כתיב
גביה והבשר תאכל
עמו. כבש הבא עם העומר
ודם זבחיך וגו'. תימה
יהודה, דתניא בין שישנו על
תאכל. אלמא בשר קיים בעינן:
(שם). שתי הלחם והקרב
מצחו וכו', ודכולי עלמא
והני
לרשב"א מנא ליה בעולה דיש דם
והני
עמם. כבשי עצרת (שם). ת"ל
סברי אין הציץ מרצה על
אף על פי שאין בשר אימא דווקא שלמים אבל עולה דכולה כליל
אימא אין בשר אין דם יש
דם אף על פי שאין בשר צ) [מנא לן]:
וידבר משה וגו'. ובההיא
אכילות, כגון מי שאכל קודש
פרשתא דאמור אל הכהנים
בטומאה וכיוצא בה, [וליכא
שאין
בתר עומר ושתי הלחם כתיב
תנא דאמר הציץ מרצה על
(שם). בין שישנו על מצחו. של כהן גדול כשאירע טומאה על הקרבן (יומא ז:). מרצה. ציץ מרצה על טומאת זבחים לעלות לרצון
אכילתו] אלא ר' אליעזר דתניא ר' אליעזר אומר הציץ מרצה על אכילות. ר' יוסי אומר אין הציץ מרצה על אכילות. נימא
(סנהדרין יב:). כהן גדול ביום הכפורים. בבואו לפני ולפנים ביום הכפורים, יוכיח. שאינו לובש בגדי זהב ואם אירעה טומאה
מתני' דקתני חמשה דברים באין בטומאה ואין נאכלין בטומאה דלא כר' יהושע, דהא ר' יהושע שמעינן ליה דתרתי הוא
בקדשים מרצה הציץ (שם) יום הכפורים אינו על מצחו בשעת עבודת היום הפנימית, שאינו נכנס לפנים בבגדי זהב (יומא ז:). הנח ליום
דקא בעי דם ובשר, דתניא ועשית עולותיך הבשר והדם ר' יהושע אומר אם אין דם אין בשר אם אין בשר אין דם.
הכפורים שטומאה הותרה בצבור. שכולו קרבן צבור ואינו צריך לרצויי ציץ (שם) שכולו עבודת צבור הוא וטומאה הותרה בקרבן
ואקשינן עליה והכתיב ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלהיך, הנה דם אע"פ שאין בשר. ומשני הכתיב ביה והבשר תאכל.
צבור כטהרה גמורה ואין צריך ציץ לרצות, אלמא היתר גמור הוא (סנהדרין יב:). מכלל דר"ש סבר טומאה דחויה היא בצבור.
וציץ הוא דמרצה עלה (יומא ז:). כלומר בקושי נדחית אצלה דחוי בעלמא על ידי נשיאת עון, שהציץ מרצה ולא בהיתר גמור (זבחים לג.) אע"פ שקרבן צבור דוחה אותה, בקושי הותרה ולא היתר גמור, וכל מה דמצינו להדורי מהדרינן שיעשה בטהרה (יומא ו: מו:). הציץ מרצה
על אכילות. להכי נקט אכילות, דאעולין כולי עלמא מודו דציץ מרצה דקתני בריש תו"כ ונרצה לו לכפר עליו, בדם, דכתיב (ויקרא יז) כי הדם הוא בנפש יכפר, אין לי אלא דם טהור, טמא מנין, ת"ל (שמות כח) ונשא אהרן וגו', והוא בדם קמיירי, דכתיב לרצון להם והכא
כתיב ונרצה, מה הכא דם אף התם דם, ואין לי אלא דם, מנין לרבות כל העולים, ת"ל לכל מתנות קדשיהם וגו' (מנחות כה:). מה דם בזריקה. דם עולה שעומד בארץ וזורק מן הכלי כדכתיב וזרקו (זבחים סב:). אף בשר בזריקה. אלמא אויר יש ומחמת האויר הוא צריך
זריקה שעומד בכבש וזורק אל עבר האויר למערכה (שם).