כיצד צולין פרק
שביעי
פסחים
עח.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
הא
לא קשיא הא ביחיד והא בציבור. פי' בקונטרס דסבירא לן
ביחיד. לכתחלה פסולה ואם זרק הורצה ומתני' בציבור באין
מא א מיי' פ"א מהלכות
א) [לעיל עז.] מנחות כה:,
ב) יומא ד. ח., ג) [לעיל
פסולי מוקדשין הלכה
לכתחלה דטומאת ציבור הוא בהיתר: לימא מתני' דלא כר' יוסי.
טומאה הותרה בציבור וקשה דה"ל למימר אלא קסבר רבי
עז:], ד) [בזבחים כח:],
לד:
יהושע טומאה הותרה בציבור כדמסיק לעיל דקסבר ציץ מרצה על
דכיון דא"ר יוסי בעינן תרתי כדמפרש ואזיל מדקאמר רבי יוסי
❖הלכה ד:
מב ב מיי' פ"א מהל'
ה) [ויקרא ה], ו) [דברים
❖
אכילות ועוד היכי קאמר בסמוך נימא דלא כרבי יוסי דאמר אין הציץ עבודת יום הכפורים
אין הציץ מרצה על אכילות ש"מ כרבי יהושע סבירא ליה דבעי
יב], ז) [עי' יומא ח.],
מרצה על אכילות מהאי טעמא גופיה
תרתי ואשמעינן הכא דניטמא בשר
דטומאה הותרה בציבור דאוקימנא
לא מהני ליה ציץ למהוי כי בשר
אלא לא קשיא כאן ביחיד כאן בציבור
א
הגהות הב"ח
כרבי יהושע אתי נמי כר' יוסי ז)
קיים לזרוק את הדם דאי לא בעי
נימא מתני' דלא כר' יוסי א) דתניא ר"א אומר
רבינו חננאל (המשך)
(א) גמ' וכ"ת לקרב עמהן
תרתי ריצוי ציץ אאכילות למה לי הא
כדקאמר נמי לבסוף ונראה לר"י
הציץ מרצה על אכילות רבי יוסי אומר אין
הי ניהו שלמי ציבור:
מפיק ליה מידי מעילה.
בלאו אכילות נמי מיתכשרא זריקת
דלעולם סבירא ליה טומאה דחויה
(ב) רש"י ד"ה כל שבעה
ואקשינן נהי נמי דר' יוסי
הציץ מרצה על אכילות קס"ד מדקאמר ר'
דם: כרבי
אליעזר ס"ל. דבחדא
אלא דסבירא ליה דהציץ מרצה על
דף ח'
בפ"ק דיומא
כר' אליעזר סבירא לי'
יוסי אין הציץ מרצה על אכילות כר' יהושע
מפרש וכו' שמא שלישי
דאמר דם אע"פ שאין
אכילות וביחיד לכתחלה לא יזרוק
סגיא ולקמן
פריך שתי הלחם אפילו
ורביעי לא בעי זריקה
בשר (בשלמים) [בשלמא]
ס"ל דאמר בעינן תרתי נימא השתא מתני'
חדא ליכא: למאי אין הציץ מרצה
מדרבנן ופסולה דקתני היינו לכתחלה
❖
ואינך מספקינן:
זבחים איכא דם, עומר
דלא כר' יוסי לא רבי יוסי כר"א ס"ל דאמר
על אכילות.
הלכך בציבור באין לכתחלה ואם
למאי מיבעי לן ריצוי
א
נמי איכא קומץ, לחם
הפנים נמי איכא בזיכין,
ציץ דידהו אלא על כרחיך לרבי
תאמר ומאי איכא בין ציבור ליחיד
דם אע"פ שאין בשר אי הכי למאי הלכתא
אלא שתי הלחם מאי
מוסף רש"י
אליעזר ריצוי דציץ דאכילות לאו
הואיל ומדאורייתא ביחיד נמי זורק
אין הציץ מרצה על אכילות וליטעמיך ר"א
טעמא, וכי תימא איכא
אין הציץ מרצה על
לאכשורי זריקה מיבעי לן לאפוקי
לכתחלה יש לומר טומאת הגוף איכא
נמי להני שלמים הבאין
דאמר הציץ מרצה כיון דאמר דם אע"פ
אכילות. על טומאה
עמהן, אי [הכי] היינו
בעלים דבלאו אכילות נמי מיתכשר
בינייהו דבציבור דחיא ביחיד לא דחיא:
שאין בשר הציץ מרצה על אכילות למאי
שנגע בבשר ובשירי מנחה
זבחי שלמי ציבור והוו
מכלל
דרבי יוסי כרבי יהושע
אלא לאכילות גופייהו מיבעי לן:
הנאכלים, אלא על טומאת
להו [ארבעה] ואנן חמשה
הלכתא אלא למיקבעיה בפיגול ולאפוקי
הדם וקמצים (לעיל עז.)
ס"ל. תימה לרשב"א
למיקבעינהו בפיגול. דקי"ל אם יש
תנן. ושנינן אלא קסבר
מידי מעילה קמיפלגי רבי אליעזר סבר
להכי נקט אכילות, דאעולין
ר' יוסי טומאה הותרה
פסול אחר בקרבן שחישב בו מחשבת
מנא ליה הא דילמא כר' אליעזר
כ"ע מודו דציץ מרצה,
היא בצבור. איני דסבר
מרצה ציץ עילויה ומשוי ליה כטהור וקבע
פיגול אינו נקבע בפיגול להתחייב
סבירא ליה ואין הציץ מרצה על
דקתני בריש ת"כ ונרצה
ר' יוסי התר היא בצבור.
לו לכפר עליו בדם, דכתיב
ליה בפיגול ומפיק ליה מידי מעילה ור' יוסי
והתניא אחד זה ואחד זה
כרת על אכילתו דאמר מר ירצה
אכילות נפקא מינה לשתי הלחם:
והא עיקר קראי בזבחים כתיבי.
(ויקרא יז) כי הדם הוא
מזין עליו כל שבעה מכל
כהרצאת כשר כך הרצאת פיגול
סבר לא מרצה ציץ עילויה ולא משוי ליה
בנפש יכפר, אין לי אלא
חטאות שהיו שם. פי'
במסכת מנחות (דף טז: ד)): ולאפוקי.
תימה לר"י לריש לקיש דאמר
דם טהור, טמא מנין ת"ל
[בין] כהן גדול שרוצה
כטהור ולא קבע ליה בפיגול ולא מפיק ליה
(שמות כח) ונשא אהרן
לשמש ביום הכפורים, בין
להאי בשר מידי מעילה דבקדשי
במנחות פרק קמא (דף ט.) שירים
מידי מעילה מתקיף לה רב מרי נהי נמי
וגו' והוא בדם קמיירי
כהן השורף את הפרה,
קדשים זריקתן משוי בבשרן שעת
שחסרו בין קמיצה להקטרה אין
דכתיב לרצון להם, והכא
היו מזין עליהם כל שבעת
דרבי יוסי סבר כר"א בשלמא זבחים איכא
מקטיר קומץ עליהן אדרבה קראי
היתר לכהנים ותו לא קדשי ה'ה) מיקרו
כתיב ונרצה, מה הכא דם
הימים שהיו מפרישין אותן
דם עומר נמי איכא קומץ לחם הפנים נמי
אף התם דם, ואין לי
מכל אפר הפרות שהיו
ונפקו מידי מעילה: ומשוי לי' כי טהור.
במנחות כתיבי דבזבחים כיון
אלא דם, מנין לרבות כל
שם שנעשו מימות משה
איכא בזיכין אלא שתי הלחם מאי איכא
ואע"ג דאסור לאוכלו בטומאה מיהו
שנשתייר כזית בשר זורק את הדם
העולים, ת"ל לכל מתנות
ועד אותו זמן, ואסיקנא
למימר וכ"ת לקרב עמהן היינו שלמי ציבור
לכל שאר מילי הוי כי טהור ומהניא
ומשמע התם דטעמיה מקרא דכתיב
קדשיהם וגו' (מנחות כה:).
בתחלת סדר יומא דר'
(א)
אחד זה ואחד זה.
יוסי טומאה דחויה בצבור
ליה זריקה למיקבעיה בפיגול כו': ורבי
המנחה מיהו לרבי יוחנן דפליג
א"כ הוו להו ארבעה ואנן חמשה תנן אלא
כהן דיום הכפורים וכהן
הוא דאית ליה. ואמרינן
יוסי סבר. נהי דזריקה כשירה היא
עליה התם אתי שפיר:
קסבר רבי יוסי טומאה הותרה בציבור והא
דפרה, מזין עליו כל
אלא מחוורתא מתני' דלא
שבעה. ימי דהפרשה,
להוציא את הבעלים ידי נדרן דלא
כר' יוסי. ירושלמי בין
הא
תניא אחד זה ואחד זה מזין עליו כל שבעה
ב)
מכל חטאות שהיו שם.
למאן דאמר הלחם עיקר
בעינן תרתי מיהו להאי בשר לא מהני
מכל חטאות שהיו שם דברי רבי מאיר רבי יוסי אומר ב אין מזין עליו אלא
מכל פרה ופרה היו נותנין
בין למאן דאמר כבשים
ציץ למהוי הך זריקה מהניא ליה
קצת למשמרת מן האפר
עיקר ארבעה אינון ותנא
שלישי ושביעי בלבד ואי סלקא דעתך קסבר רבי יוסי טומאה הותרה
בחיל, כך שנינו במסכת
חש להון וקרינון חמשה.
למיקבעה בפיגול ולאפוקה מידי
פרה (פ"ג מי"א) ואני
בציבור למה לי הזאה כלל אלא מחוורתא מתני' דלא כרבי יוסי א"ל רב
ואקשינן היכי קתני ר'
מעילה: בשלמא זבחים. דמתני' איכא
שמעתי אפר פרה של משה
יוסי במילתא דפליגי ר'
פפא לאביי ורבי יוסי שטרא מזכי לבי תרי הוא דתניא א"ר יוסי רואה אני
❖
עולין דמרצי ציץ עלייהו ואיכא תרתי:
ג)
לא כלה (יומא ד.).
אליעזר ור' יהושע זה
את דברי רבי אליעזר בזבחים ודברי רבי יהושע בזבחים ודברי רבי אליעזר
פוסל וזה מכשיר ואומר
עומר נמי דאיכא קומץ. דמרצי ציץ
ר' יוסי רואה אני דברי זה
עליה וחדא מיהא איכא: ובלחם הפנים
במנחות ודברי רבי יהושע במנחות דברי רבי אליעזר בזבחים שהיה אומר
ודברי זה, [ו]כי יש אמת
מוסף תוספות
איכא בזיכין. שמתירין את הלחם
בשני דרכים המכחישין
דם אע"פ שאין בשר דברי רבי יהושע בזבחים שהיה אומר אם אין דם אין
א. על ידי ריצוי ציץ. תוס'
זה את זה. ופרקינן האי
כקומץ למנחה דכתיב ביה (ויקרא כד)
בשר אם אין בשר אין דם דברי רבי אליעזר במנחות שהיה אומר קומץ
❖
שאנץ.
דקאמר רואה אני לאו
והיתה ללחם לאזכרה: בזיכים. לבונה
משום דקא מודה להו,
אע"פ שאין שם שירים ודברי רבי יהושע במנחות שהיה אומר אם אין
של לחם הפנים וכתיב בקומץ (שם ב)
אלא הכי קאמר, רואה אני
שם שירים אין קומץ אם אין קומץ אין שירים א"ל מסתברא קאמר כי קאי
דברי ר' אליעזר בזבחים
והקטיר הכהן את אזכרתה וציץ מרצי
רבינו חננאל
כלומר טעמיה במנחות
בזבחים אמר מסתברא כי היכי דפליגי בזבחים פליגי נמי במנחות קאי
עלייהו דהא עולים נינהו: אלא שתי
כטעמיה בזבחים, כי היכי
אלא לא קשיא כי קתני
במנחות אמר מסתברא כי היכי דפליגי במנחות פליגי נמי בזבחים א"ל
הלחם. דכולה אכילות ורבי יוסי אין
דפליג בהאי פליג בהאי
דבעי ר' יהושע תרתי
וכן ר' יהושע. ונדחה האי
בקרבן יחיד אבל בקרבן
הציץ מרצה על אכילות קאמר מאי
התינח כי קאי בזבחים אמר מסתברא כי היכי דפליגי בזבחים פליגי נמי
שינויא ושנינן רואה אני
צבור הוא ומנחות אפילו
איכא למימר: וכי תימא. הא דקתני
במנחות דעיקר קראי כי כתיבי בזבחים כתיבי אלא כי קאי במנחות ואמר
דברי ר' אליעזר בנטמא
חדא סגי ליה, ומתני' קרבן
מתני' שתי הלחם באין בטומאה
דהא איתיה והציץ מרצה
צבור הוא ומנחות קרבן
מסתברא כי היכי דפליגי במנחות פליגי נמי בזבחים והא עיקר קראי
יחיד. ואתינן למימר מתני'
[ודברי ר' יהושע באבוד
לאו בשתי הלחם הבאות בפני
בזבחים הוא דכתיבי אלא לא קשיא רואה אני את דברי ר' אליעזר בנטמא
ושרוף]. איני והתניא ר'
דלא כר' יוסי דתני אין
עצמן כגון שלא היו להן כבשים
יוסי אומר אין הציץ מרצה
הציץ מרצה על אכילות
ודברי רבי יהושע באבוד ושרוף בנטמא מ"ט משום דמרצי ציץ הא שמעת
על אכילות ומפלג הוא
ור' יוסי סבר לה כר'
דאמרינן במנחות (דף מה:) דבאין
ליה לרבי יוסי דאמר אין הציץ מרצה על אכילות אלא לא קשיא רואה אני
דפליג על ר' אליעזר, היכי
יהושע דאמר תרתי בעינן.
בפני עצמן ובהנהו לא קאמר מתני'
קתני רואה אני דברי ר'
ודחינן לא לעולם ר' יוסי
את דברי רבי אליעזר בציבור רואה אני את דברי רבי יהושע ביחיד בציבור
דליתו בטומאה אלא בבאו עם
אליעזר במאי דפליג עלה.
בהא כר' אליעזר סבירא
אלא רואה אני דברי ר'
ליה דאמר דם אע"פ שאין
מ"ט משום דטומאה הותרה בציבור חדא דשמעת ליה לר' יוסי דאמר טומאה
הכבשים ומשום הכבשים הקריבין
אליעזר בציבור מאי טעמא
בשר והאי דקא מיפלגי
עמהן ששחיטתן מקדשת את הלחם
דחויה היא בציבור ועוד אי בציבור רבי אליעזר מכשיר ולא רבי יהושע
משום דטומאה התר הוא
בציץ מרצה על אכילות
וזריקת דמם מתרת אותן קאמר
בצבור. והא ר' יוסי טומאה
בהא פליגי, ר' אליעזר סבר
הא
דחויה היא שמעינן ליה.
הציץ מרצה על אכילות
מתניתין דבאות בטומאה משום דציץ
ותוב הכי ר' יהושע פליג
וכיון דמרצו לאכילה הוא
מרצי עלייהו: הותרה בציבור. ולא בעי' ציץ: אחד זה ואחד זה. אחד כהן השורף את הפרה ואחד כהן גדול ביום הכפורים
עליה והא אוקימנא לעילא
דקאי (והטהור) [וכטהור]
שטעונין פרישה שבעת ימים: מכל חטאות. מכל אפרי הפרות שהיו במקדש שאפר פרה של משה לא כלתה: כל שבעה. בפ"ק דיומא
דאפילו ר' יהושע מודה
חשוב הוא ואי חשיב עליה
בצבור דדם אע"פ שאין
למכליה חוץ לזמנו אע"ג
[ח:] מפרש טעמא בראשון לפרישתו שמא היום שלישי לטומאתו שמא היום ג' ימים שניטמא במת וחששא בעלמא היא ומעלה וכן שני שמא
בשר ולפיכך איתוקמא
דהוא טמא קבעא ליה
שלישי ושלישי שמא שלישי (ב) ואינך מספקינן כל חד וחד בז' לטומאה: הזאה למה לי. הא קרבן דיום הכפורים דציבור הוא ודוחה
מתניתין כותיה.
מחשבתו בפיגול, ואי אכיל
טומאה אלא ש"מ בקושי נדחית טומאה בקרבנות ובעי ריצוי ציץ. וכיון דלא מרצי אאכילות לא מיתוקם שתי הלחם דמתניתין כרבי יוסי
ליה מקודם לאו בר מעילה
הוא דאכילה מעליא היא.
ואפילו סבירא ליה דבחדא סגיא דהא אפילו חדא ליכא: שטרא מזכי לבי תרי הוא. בתמיה. כלומר מי ראה שטר שמזכה את התובע ואת
ור' יוסי סבר לא מרצה
הנתבע דקאמר רבי יוסי רואה אני את דברי שניהן: מסתברא קאמר. מסתברא דפליגי בתרוייהו קאמר: עיקר קראי. ועשית עולותיך ו):
ציץ ולא משוי ליה טהור
בזבחים כתיבי. ובמנחות לא כתיבי ואיצטריך לאשמעי' דאפ"ה פליגי במנחות: ועוד בציבור ר' אליעזר הוא דמכשיר ולא ר' יהושע. בתמיה:
ולא קבע ליה בפיגול ולא
אלא