כיצד צולין פרק
שביעי
פסחים
עט.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
נזיר
ועושה פסח נטמא בשר וחלב קיים אינו זורק כו'. ריב"א
ואיבעית אימא רב
דאמר. אם זרק הורצה: כרבי יהושע. דאית
נא א מיי' פ"א מהלכות
א) לעיל סב. עז:, ב) זבחים
כה: קט. מנחות ט.
פסולי מוקדשין הלכה
ליה אכילת פסחים לא מעכבא: שלמי נזיר תחילתן לאכילה דבעי
אומר דלא גרס נזיר דאין חילוק בזה בין נזיר לשאר
כו. מעילה טו: [בכורות
ל:
שילוח שערו תחת הדוד שהשלמים מתבשלין בו כדכתיב (במדבר ו)
קרבנות ומה שפירש רש"י דבעי שילוח שערו תחת הדוד אין נראה
נב ב ג ד מיי' פ"ז
לט: תוספתא פ"ו ה"ג
ולקח את שער ראש נזרו ונתן על
האש וגו' ועוד בעי תנופת
שיהא עיכוב ומה שפי' נמי
משום תנופה הא כל שאר שלמים נמי
מהלכות ק"פ הלכה
תוספתא זבחים פ"ד ה"ב],
ג) [מנחות כו. כל הסוגיא],
א ופ"ד מהלכות ביאת
זרוע בשלה אלמא צריך שיהא בשר
בעו תנופה ולא אשכחן תנא דאית
ד) [לקמן עמוד ב' מנחו'
המקדש הלכה יב:
טהור בשעת זריקה שיהא ראוי למצוה
ליה תנופה בנזיר מעכבת אלא ר"א
ואיבעית אימא רב דאמר כר' יהושע דתניא
נג ה מיי' פ"ז מהלכות
א)
יד: טו.], ה) [לעיל יד:
האמורה בו: ואם זרק הורצה. דהני לא
בסוף ג' מינים (נזיר דף מו.)
וש"נ], ו) [לקמן פ. יומא
ק"פ הלכה ט:
רבי יהושע אומר [א] כל הזבחים שבתורה בין
❖
נד ו שם הלכה ב:
ו: ז: מו: זבחים לג.],
מעכבי: נטמאו בעלים במת. דלא
ובתוספתא לא גרס נזיר:
שנטמא בשר וחלב קיים בין שנטמא חלב
ז) [כל היכא דקרינן ביה
או שהיו כהנים טמאים יעשו
חזו למיכל לאורתא דטומאתן שבעה:
והבשר אשר יגע בכל טמא
ובשר קיים זורק את הדם נזיר ועושה פסח
בטומאה. אע"פ שיכולין ליזהר
ואם זרק לא הורצה. דאע"ג דאכילתו
לא יאכל קרינן ביה והבשר
תורה אור השלם
נטמא חלב ובשר קיים זורק את הדם נטמא
כל טהור יאכל בשר וכל
לא מעכבא גברא דחזי לאכילה בעינן
$ שלא יגעו בבשר כיון דאישתראי
1. וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת הַדָּם
היכא דלא קרינן וכו' לא
בשר וחלב קיים אין זורק את הדם ואם זרק
ורחמנא דחייה לטמא נפש לפסח שני
טומאת אימורים אישתראי נמי
קרינן ביה וכו' כצ"ל וכ"א
עַל מִזְבַּח יְיָ פֶּתַח אֹהֶל
הורצה נטמאו הבעלים במת לא יזרוק ואם
בילקוט], ח) חולין כט.,
ובנזיר נמי כתיב (שם) כי ימות מת
טומאת בשר דאמר במי שהיה טמא
מוֹעֵד וְהִקְטִיר הַחֵלֶב
❖
ט) [לקמן פ.],
לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיְיָ:
עליו וגו' דסותר את נזירותו: חצי
(לקמן דף צו.) כל היכא דאישתראי
זרק לא הורצה: במוקדשין אינו כן וכו':
ויקרא יז ו
זית בשר וחצי זית חלב אין זורק
טומאת בשר אישתראי טומאת
מתניתין מני רבי יהושע היא דתניא רבי
2. וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי
ב)
הדם. דאכילת אדם ואכילת מזבח
אימורים משמע שהם שוים:
הַשָּׂדֶה בַּחֲלַל חֶרֶב אוֹ
יהושע אומר כל הזבחים שבתורה שנשתייר
גליון הש"ס
א
אלא שנטמא סכין בטמא מת
בְמֵת אוֹ בְעֶצֶם אָדָם אוֹ
לא מצטרפין: אפי' כולה קיימת לא
מהן כזית בשר או כזית חלב זורק את הדם
גמ' בטומאת הגוף
בְקָבֶר יִטְמָא שִׁבְעַת
כו'. תימה $א"כ מאי אפי'
יזרוק. את הדם עליה: מנחה מאי
דבכרת. עי' ר"ש פ"א
יָמִים: במדבר יט טז
כחצי זית בשר וכחצי זית חלב אין זורק את
מ"ד דאהלות: תוס' ד"ה
3. וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל
עבידתיה. בזריקת דם: מנחת נסכים.
דקאמר היינו רישא ממש היו ישראל
הדם ובעולה אפילו כחצי זית בשר וכחצי
או שהיו וכו' שלא
טָמֵא לֹא יֵאָכֵל בָּאֵשׁ
הבאה עם הזבח מהו דתימא כזבח
טהורים וכהנים וכלי שרת טמאים
יגעו בבשר. ולא זכיתי
יִשָּׂרֵף וְהַבָּשָׂר כָּל טָהוֹר
זית חלב זורק את הדם מפני שכולה כליל
❖
דמיא ותיהוי במקום זבח להכשיר את
כיון דמיטמא גברא מחמת סכין:
לעמוד על עומק דבריהם
יֹאכַל בָּשָׂר: ויקרא ז יט
בטומאת הגוף דבכרת
הקדושים הא אין ההיתר
ובמנחה אע"פ שכולה קיימת לא יזרוק
הדם: חלב מנא לן. דהוי שיור
מצד טומאת בשר שהוא
מיתעביד. וא"ת
להכשיר זריקת דם: והקטיר החלב.
מנחה מאי עבידתה אמר רב פפא מנחת
ג)
בלאו רק משום דטומאת
מוסף תוספות
גבי זריקת דם כתיב דכתיב וזרק
ישחוט בסכין ארוכה ולא יצטרך ליכנס
גברא דהוא בכרת ואם כן
נסכים סלקא דעתך אמינא כיון דקא אתיא
לא תלי כלל ביכולים ליזהר
א. דבטורח גדול שוחטין
הכהן את הדם וגו' עד והקטיר
לעזרה אי נמי יאחוז הסכין בפשוטי
מכח זבח כגופיה דזבח דמי קמ"ל חלב מנא
❖
בנגיעת בשר אם לא ואף
כך. תוס' שאנץ.
החלב לריח ניחוח: יותרת הכבד ושתי
כלי עץ וישחוט ואומר ר"י דאין פנאי
אם זר ישחוט מכל מקום
לן אמר ר' יוחנן משום ר' ישמעאל ומטו בה
הכליות מנא לן. מדאיצטריך ליה
לכל הפסחים לשחוט בענין זה א ואף
הזריקה מתעביד בטומאת
משום רבי יהושע בן חנניה דאמר קרא
הגוף דבכרת: שם ד"ה
למיתני מנחה לא הויא שיור מכלל
להביא סכינים אחרים אין פנאי:
רבינו חננאל
אלא שנטמא וכו' אם
1 והקטיר החלב לריח ניחוח לה' חלב אע"פ
דסבירא ליה דהני דגופיה דזבח נינהו
וטמאין ואי בעית אימא רב
כן מאי אפילו. ק"ל
שאין בשר אשכחן חלב יותרת הכבד ושתי כליות מנא לן היכא אמרינן
הוי שיור: אמר קרא. בהאי קרא
הא בדיבור שלאח"ז הקשו
דאוקמה למתני' לכתחלה
דלשחוט בסכין ארוכה וכו'
אבל דיעבד אם זרק הורצה
גופיה והקטיר החלב לריח ניחוח:
דזרקינן מדקתני ובמנחה אע"פ שכולה קיימת לא יזרוק מנחה הוא דלא אבל
ואם כן זהו גופא החידוש
כר' יהושע אמרה דתניא ר'
מתני' יעשו בטומאה. ואפי'
יותרת הכבד ושתי הכליות שפיר דמי מנא לן רבי יוחנן דידיה אמר אמר קרא
דבכהנים טמאים א"א בלא
יהושע אומר נזיר ועושה
דחיית כרת דהא יצטרכו
טמאין יחידין דהא פסח דטהורין
פסח נטמא בשר וחלב
לריח ניחוח כל שאתה מעלה לריח ניחוח ואיצטריך למכתב חלב ואיצטריך
לזרוק בטומאה אבל בסכין
קיים אינו זורק את הדם
גופיה בטומאה אתי משום כהנים:
למכתב ריח ניחוח דאי כתב רחמנא חלב הוה אמינא חלב אין יותרת הכבד
טמא ס"ד דלא לדחי דהא
נטמא חלב ובשר קיים
גמ'
אפשר בסכין ארוכה והזורק שאין קרבן צבור. הבא בטומאה
זורק את הדם ואם זרק
ושתי הכליות לא כתב רחמנא לריח ניחוח ואי כתב רחמנא לריח ניחוח הוה
יהיה כהן אחר שהוא
הורצה נטמאו בעלים במת
חלוק מאחר שקרבן רובן בא בטומאה
אמינא כל העולין לריח ניחוח ואפי' מנחה כתב רחמנא חלב: מתני' נטמא
טהור מכל מקום דחיא
לא יזרק ואם זרק הורצה.
ב
אף היחיד עושה בטומאה: לא שנו.
לכרת כתירוצא דתוספות
ובמוקדשין אינו כן אע"פ
קהל או רובו או שהיו הכהנים טמאים והקהל טהורים יעשו בטומאה נטמא
❖
דמשמע משום טומאת כלי שרת
כאן דאין פנאי וצ"ע:
שנטמא בשר וחלב קיים
מיעוט הקהל הטהורין עושין את הראשון והטמאין עושין את השני: גמ' ת"ר
זורק את הדם. תניא ר'
עבדי כולהו בטומאה: אלא שנטמא
יהושע אומר כל הזבחים
סכין בטמא מת. שהוא אב הטומאה
הרי שהיו ישראל טמאין וכהנים וכלי שרת טהורין או שהיו ישראל טהורין
ג
שבתורה כו', פשוטה היא.
הגהות הגר"א
דנעשה אף הסכין אב הטומאה לטמא
[ובמנחה] פי' ובמנח(ו)ת
וכהנים וכלי שרת טמאין ואפילו ישראל וכהנים טהורין וכלי שרת טמאין
[א] גמ' כל הזבחים כו'
נסכים הבאה עם הזבח
אדם: דרחמנא אמר בחלל חרב.
יעשו בטומאה שאין קרבן ציבור חלוק אמר רב חסדא לא שנו אלא שנטמא
ד)
ד
זורק את הדם פסח נטמא
והמנחה כלה קיימת לא
למידרש מיניה דכלי מתכת המיטמא
❖
חלב כו' כצ"ל:
יזרק, מהו דתימא כי גופיה
הסכין בטמא מת דרחמנא אמר 2 בחלל חרב ה) חרב הרי הוא כחלל וקא
במת נעשה כיוצא בזה שנגע בו:
דזבח דמיא קמ"ל דלא.
מטמא לגברא דמעיקרא כי מיתעביד $בטומאת הגוף דכרת קא מיתעביד אבל
ה
ואסיקנא ואי כתב רחמנא
טומאה דחויה היא בצבור. בקושי
לריח ניחוח הוה אמינא
נטמא הסכין בטומאת שרץ דבשר הוא דמטמיא ליה לגברא לא מטמיא ליה
מוסף רש"י
הותרה וכל כמה דאפשר לאהדורי
כל העולין ואפילו מנחה,
טהורין עביד טמאין לא עביד מוטב יאכל בטומאת בשר בלאו ואל יאכל
שנשתייר מהן. בשעת
אטהרה או אטומאה קלה מהדרינן:
כתב רחמנא חלב.
מתני' נטמא קהל או
זריקה, אבל אם נטמא כל
קרינא ביה והבשר כל טהור יאכל
בשר בטומאת הגוף שהוא בכרת אלמא קסבר רב חסדא טומאה דחויה
ו)
הבשר והחלב או שאבד לא
רובו או שהיו הכהנים
בשר. ולא טמא: הללו עושין לעצמן.
היא בציבור וכן אמר ר' יצחק טומאה דחויה היא בציבור ורבא אמר אפילו
יזרוק, ר' יהושע לטעמיה
טמאין והקהל טהור
דדריש ועשית עולותיך
בטהרה והללו עושין לעצמן בטומאה.
יעשה בטומאה כו'. ת"ר
טמאין נמי עבדי מאי טעמא דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל
3
הבשר והדם, אם אין בשר
הרי שהיו ישראל טמאין
טהורים לא עבדי בטומאה דהוי כרוב
באש ישרף והבשר כל טהור יאכל בשר ז)כל היכא דלא קרינן ביה והבשר אשר
אין דם
וכהנים וכלי שרת טהורין
(זבחים כה: קט.)
ורוב טהורין לא עבדי בטומאה
ובזבחים כתיב (דברים יב)
או שהיו ישראל טהורין
יגע בכל טמא לא יאכל לא קרינן ביה והבשר כל טהור יאכל בשר כל היכא
ודם זבחיך ישפך והבשר
וכהנים וכלי שרת טמאין
וטמאין לשני לא מידחו משום דהוו
תאכל, הזקיקן הכתוב זה
דקרינן ביה והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל קרינן ביה והבשר כל טהור
יעשו בטומאה שאין קרבן
נמי רובא ורובא לשני לא מידחו:
לזה (שם קט.). כזית בשר.
ציבור חלוק. אמר רב
יאכל בשר איתמר הרי שהיו ישראל מחצה טהורין ומחצה טמאין רב אמר
טהורין עושין הראשון. בטהרה
ח)
דאיכא כדי אכילת אדם
חסדא לא שנו כלי שרת
או כזית חלב. דאיכא
טמאין יעשו בטומאה אלא
מחצה על מחצה כרוב ורב כהנא אמר מחצה על מחצה אינו כרוב רב אמר
דאי נמי מיעוטא נינהו אית להו
כדי אכילת מזבח (בכורות
בסכין שנטמאת בטמא
למעבד הראשון בטומאה וכל שכן כי
מחצה על מחצה כרוב הללו עושין לעצמן והללו עושין לעצמן ור"כ אמר מחצה
ט) ו
לט: מעילה טו:) דכתיב
מת, דרחמנא אמר בחלל
עבדי בטהרה שפיר דמי: וטמאין
וזרק הכהן את הדם וגו'
חרב דחרב הרי הוא
על מחצה אינו כרוב טהורין עושין את הראשון וטמאין עושין את השני איכא
והקטיר החלב, אע"פ שאין
כחלל, ומטמאה הסכין
עושין את השני. דכיון דאינן כרוב
דאמרי אמר רב כהנא
מחצה על מחצה אינו כרוב טהורין עושין את הראשון
בשר זורק עליו את הדם
לאדם, דכי קא מתעביד
נידונין כמיעוט ונידחין לשני:
(זבחים קט:). זורק את
בטומאת הגוף מתעביד.
וטמאין
הדם. דקרינא ביה הבשר
וטמאין
דתניא בשאר ספרי דבי
והדם (מנחות כו.). כחצי
רב מגיד שהחרב טמאה
זית כו' אין זורק את הדם. שאין אכילה והקטרה מצטרפין (שם) שאין אכילת אדם ואכילת מזבח מצטרפין, זריקת דם אינה
טומאת שבעה והנוגע בחרב טמא טומאת שבעה. אבל אם נטמא הסכין בטומאת שרץ שאינו מטמא בטומאת סכין
אלא להתיר אימורים למזבח ובשר לאדם, וכיון דאבדו שניהם זריקה למה (מנחות ט.). ובעולה. דלית בה אכילת אדם (מעילה
אלא הבשר, אבל האדם לא, דאין כלי הבא מחמת שרץ מטמא אדם וכבר פירשנוה בפ"א. טהורין עושין הפסח
טו:) דבין בשר בין חלב כולהו למזבח סלקי, מצטרפים (מנחות ט.). ובמנחה אע"פ שכולה קיימת. ואין שם כלום מן
טמאין אין עושין מוטב יאכל בטומאת בשר בלאו, שנאמר והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, ואל יאכל בטומאת
הבשר, לא יזרוק (מעילה טו:). מנחה מאי עבידתה. מאי זריקת דם איכא במנחה (זבחים קט: מנחות שם). מנחת נסכים.
הגוף שהוא בכרת, שנאמר והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא
כלומר האי דקאמר ובמנחה אפילו כולהו קיימא כו' באותה מנחה הבאה בנסכים קאמר, כדכתיב ומנחתם סולת וגו' (מעילה
וגו'. אלמא קסבר רב חסדא טומאה דחויה היא בצבור. ורבא [אמר] אפילו הטמאים טומאת הגוף נמי עבדי, כל
טו:) שבאה עם הזבח ואבד בשר הזבח והמנחה קיימת לא יזרוק את הדם בשבילה דלאו גופא דזביחה הוא (זבחים קט: וכעי"ז
היכא דקרינא ביה והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל הוא דבעינא והבשר כל טהור יאכל בשר, כלומר יאכלנו
מנחות ט:). סלקא דעתך אמינא כו' כגופיה דזבח דמי. דתיהוי במקום בשר כאילו נשתייר בשר (מנחות כו.) ואע"ג דלא
בטהרה ואל יאכלנו בטומאה. אבל היכא דהותרה טומאת בשר לא בעינן לדקדק על טומאת הגוף. איתמר הרי
נשתייר מן הבשר כלום יזרוק עליה את הדם, קמ"ל דלא (מעילה טו:). בחלל חרב. הקיש חרב לחלל, מתכת שנגע במת הרי
שהיו ישראל מחצה טהורין ומחצה טמאין, רב אמר מחצה על מחצה כרוב [טהורין] הללו עושין לעצמן בטהרה
הוא אבי אבות הטומאה כמת עצמו, ושנגע בטמא מת הרי הוא אב הטומאה כמוהו, גזירת הכתוב הוא במתכת אצל טומאת
בראשון והללו עושין לעצמן בטומאה בראשון. רב כהנא אמר מחצה על מחצה אינו כרוב טהורין עושין את
מת ולא אצל שאר טומאות (לעיל יד:) טומאות של מת הראויות לטמא כלי, כגון מת והנוגע בו דהוי מיהא אב הטומאה, אם
הראשון וטמאין עושין את השני. איכא דאמרי רב כהנא אמר מחצה על מחצה אינו כרוב טהורין עושין את הראשון
נגע בהם מתכות נעשה כיוצא בו, אבל ראשון ושני אין מטמאים כלים (חולין ג.). טומאה דחויה היא בציבור. כלומר בקושי
נדחית אצלה דיחוי בעלמא על ידי נשיאות עון, שהציץ מרצה, ולא בהיתר גמור (זבחים לג.) אף על פי שקרבן צבור דוחה אותה בקושי הותרה ולא היתר גמור, וכל מה דמצינו להדורי מהדרינן שיעשה בטהרה (יומא ו: מו: וכעי"ז לעיל עז.). מחצה על
מחצה כרוב. וטהורים עושין לעצמן בטהרה וטמאין עושין לעצמן בטומאה ולא מידחו לפסח שני כיחידין (חולין כט.).