כיצד צולין פרק
שביעי
פסחים
פ.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
משלחין
אחד מהן לדרך רחוקה. פירוש אחד מן הטהורים
לא תוכל לזבוח את הפסח באחד. בשביל יחיד לא תזבחנו שיהא
נח
א) [מנחות טו.], ב) [לקמן
א מיי' פ"א מהל'
צ:], ג) [לעיל עט.],
חגיגה הלכה ד:
אותו היחיד גורם ומועיל בשחיטתו שום צד נטיה: איקרי קהל.
מדפריך ויטמאנו בשרץ $וקשה לריב"א אדרבה ישלחו
א
נט
ד) [חגיגה ט.], ה) [עי'
ב מיי' פ"ב מהל'
אחד מן הטמאים לדרך רחוקה דהשתא הוו טהורין רובא ועבדי
ומילתא מפ' בהוריות (ה:) דקאמר ליה רחמנא ליעקב ז) גוי וקהל
פירש"י ברכות מז. ד"ה
חגיגה הלכה ה:
בטהרה דבכולה שמעתין אמרינן דמהדרי' אטהרה ותירץ דעולא
גוים יהיה ממך וכבר נולדו לו כל השבטים חוץ מבנימין הילכך שבט
ס ג מיי' פ"ז מהל' ק"פ
אילו], ו) [לעיל עט. יומא
ו: ז: מו: זבחים לג.],
הלכה ד:
גופיה אמר לקמן במי שהיה טמא
אחד חשוב כציבור ולא מידחי לשני:
❖
לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך
סא ד שם הלכה ה:
ז) [בראשית לה], ח) [לקמן
1
יעשו בטומאה. אף טהורין אם ירצו:
דרך רחוקה לטהור ואין
(דף צג:)
❖
צג:],
רבי שמעון אומר אפילו שבט אחד טמא
מטמאין אחד מהן. כי היכי דניהוו
דרך רחוקה לטמא ולא היה מועיל
ושאר כל השבטים טהורים הללו עושין
שילוח טמא דלעולם היה מצטרף
רוב טמאין וניעבדו כולהו [בטומאה]:
מוסף רש"י
תורה אור השלם
לעצמן והללו עושין לעצמן מאי טעמא דרבי
שהיו טמאין עודפין על הטהורין
לאותם שבירושלים ואין נראה לר"י
אפילו שבט אחד טמא.
אחד. דלא חזו טהורים בראשון:
דטעמא דאין דרך רחוקה לטמא לפי
שמעון קסבר שבט אחד איקרי קהל רבי
1. לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת
בי"ד בניסן וס"ל לר'
יהודה שבט אחד איקרי
הדר' קושיין לדוכתיה. דהוו להו
הַפָּסַח בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ
שכשהוא בירושלים נמי אינו יכול
יהודה אומר אפילו שבט אחד טמא ושאר
א)
קהל, הלכך דוחה טומאה
אֲשֶׁר יְיָ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ:
לעשות פסחו אלא ע"י שילוח ב (ב) אבל
פלגא ופלגא והללו יעשו לעצמן והללו
כל השבטים טהורין יעשו בטומאה שאין
ויעשו כולן בטומאה עמו,
דברים טז ה
יעשו לעצמן: אלא ה"ק כו'. ולעולם
הכא יש דרך רחוקה לטמא כיון
2. וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת
לפי שאין קרבן ציבור
קרבן ציבור חלוק רבי יהודה סבר שבט
חלוק. ולדברי חכמים
הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ:
מחצה על מחצה דווקא קתני וה"ק
דמחצה טמאין ואם היה בירושלים
❖
טהורים עושים הראשון
אחד איקרי קהל והוו להו פלגא ופלגא ואין
במדבר ט ב
רב אי משכחת תנא דאית ליה כת"ק
היה יכול בעצמו לעשותו אלא נראה
ג
והשבט עושין פסח שני
קרבן ציבור חלוק ועבדי כולהו בטומאה
(מנחות טו.). מטמאין
דאמר פלגא ופלגא לא עבדי טהורין
לר"י דמהדרינן שיעשו כולם בראשון
אחד מהן בשרץ.
איתמר היו ישראל מחצה טהורין ומחצה
בטומאה כדקתני הללו עושין לעצמן
ולא ידחו הטמאין ד:
הגהות הב"ח
להכריע רוב ציבור לטומאה
אתה
מדחהו מחגיגתו. ואם
טמאין אמר רב מטמאין אחד מהן בשרץ
וכרבי יהודה דאמר אין קרבן ציבור
(א) גמרא אפשר דעביד
ב)
(לקמן צ:). הללו עושין
לעצמן. בטהרה, והללו
בשני. נ"ב צ"ל דס"ל כמ"ד
חלוק מכי עביד קהל בטומאה
תאמר והא קיימא לן
ואמאי ניעבדו הני לחודייהו והני לחודייהו
עושין לעצמן. בטומאה,
בסמוך יש תשלומין לפסח
בראשון לא מפליג למיעבד טהורין
בתמיד נשחט (לעיל סב.) ערל וטמא
דהא אמר רב הללו עושין לעצמן והללו עושין
הבא בטומאה או דס"ל
טהורים לא עבדי בטומאה
ג)
בטהרה דאסור ליחלק שגנאי הדבר
משלחים קרבנותיהן ותירץ ריב"א
לחלק בין מי שהיה זב
דהוי כרוב, ורוב טהורין
לעצמן אמרי הכא במאי עסקינן כגון שהיו
בפסח ראשון לבין מי שהיה
לא עבדי בטומאה, וטמאין
דמוכחא מילתא בהדיא כשנזהרין
הואיל והיא חובה לבא ברגל יש לה
טמאין עודפין על הטהורין אחד אי הכי הוו
בדרך רחוקה בפסח ראשון
לשני לא מידחו משום
אלו מאלו: מטמאין אחד מהן בשרץ.
דין עולת ראייה דדרשינן בפרק קמא
וק"ל: (ב) תוס' ד"ה
דהוו נמי רובא ורובא
להו רובא טמאים ניעבדו כולהו בטומאה
ונעבדיה כולהו בטומאה: שוחטין
דחגיגה (דף ד:) דטמא פטור מן
משלחין וכו' על ידי שליח
לשני לא מידחו (לעיל
❖
סבר לה כר"א בן מתיא דאמר אין היחיד
עט.). כולהו תשלומין
אבל הכא:
וזורקין על טמא שרץ. הואיל וחזי
הראייה שנאמר ובאת שמה והבאתם
דראשון נינהו. שהרי
מכריע את הציבור לטומאה אי הכי הדר
לאורתא הילכך אין מכריע את
שמה כו' ה וכן איתא בירושלמי דאיתקש
יום אחד עשה הכתוב
הציבור לטומאה: מחגיגתו. של מחר
לעולת ראייה ואם תאמר השתא
קושיין לדוכתיה ניעבדו הני לחודייהו והני
עיקר בכולן, דכתיב אותו,
גליון הש"ס
ושלאחריו עשה תשלומין
שאתה מטמאו כל שבעה: אפשר
כשמשלחהו בדרך רחוקה נמי מדחהו
לחודייהו אלא ה"ק אי איכא תנא דסבר לה
תוס' ד"ה משלחין וקשה
לו (חגיגה ט.). טומאה
דעביד. חגיגתו בשביעי של פסח
מחגיגתו שאינו יכול לבא ביום טוב
דחויה היא בציבור.
לריב"א. ק"ל הא הכל לפי
כתנא קמא דאמר פלגא ופלגא לא עבדי
מחוץ לתחום וכיון דלא חזי בראשון
שהוא שמיני שלו דהא כל ז' תשלומין
כלומר בקושי נדחית אצלה
הצד דטמאין אין עושין
ו
כולהו בטומאה וסבר לה כרבי יהודה דאמר
בראשון ולא בשני ובזה אם
דיחוי בעלמא על ידי
אית ליה: קסבר כולן. הימים של
לא חזי בשני ויש לומר דיכול לבא
נשלח הטמא הא בפסח
נשיאות עון, שהציץ מרצה
אין קרבן ציבור חלוק מטמאין אחד מהן
רגל תשלומין של ראשון הן ואינן
ולעשות ביום ראשון מה"ת דתחומין
ולא בהיתר גמור (זבחים
שני שיצטרפו הטמאים יחד
בשרץ ועולא אמר משלחין אחד מהן לדרך
איהו ושאר הטמאים יהיו
לג.) אף על פי שקרבן
תשלומין זה לזה ופלוגתא היא בחגיגה
דרבנן ועוד נהי דכשישלחהו בדרך
צבור דאין עושין פסח
ציבור דוחה אותה בקושי
רחוקה ויטמאנו בשרץ קסבר שוחטין וזורקין
(דף ט:). ומאן דאית ליה כולן תשלומין
רחוקה עד שעת שחיטה שלא יכול
❖
הותרה ולא היתר גמור,
שני וצ"ע:
על טמא שרץ ויטמאנו במת מדחהו אתה
לראשון סבר היכא דלא חזי לראשון
לחזור לירושלים מבעוד יום מכל
וכל מה דמצינו להדורי
מהדרינן שיעשו בטהרה
תו לא חזי: מאן ציית לך. להשתלח
מקום יכול לבא תוך התחום ויכנס
מחגיגתו השתא נמי מדחהו אתה מפסחו
(יומא ו: מו: ולעיל עז.
מוסף תוספות
לדרך רחוקה: וכי עקר משכניה
למחר ועוד טמא וחיגר דלא חזי בגופו
❖
אפשר דעביד בשני במת נמי אפשר דעביד
.
(א)
עט.)
וסיכיה. אהלו ויתדותיו ורהיט בתמיה.
בראשון לא חזי בשני אבל הכא
א. למה משלחין אחד מן
בשביעי דהוה ליה שמיני שלו קסבר עולא
הטהורין ועבדי כולהו
מי ישמע לנו להטריח עצמו הילכך
מיחזא חזי אלא שאינו יכול לבוא
כולהו תשלומין דראשון נינהו דחזי
בטומאה. תוס' שאנץ.
א
ד)
ב
הא עדיפא כרב: רובן זבין. דלא
רבינו חננאל (המשך)
וכי הוי יום ראשון בשבת אף על
ב. הילכך אין מועלת לו
בראשון חזי בכולהו וכל היכא דלא חזי
מצו למיעבד בראשון: אין תשלומין
גב דלא חזי אמרינן באלו דברים
את השני. ואתיא כר' נתן
דרך רחוקה שאז כמו כן
בראשון לא חזי בכולהו אמר להו רב נחמן
ישלח פסחו. שם.
דאמר כל הזקוק לראשון
לפסח הבא בטומאה. ואין הזבין
(לעיל דף ע:) דעביד באינך יומי:
עקר משכניה וסיכיה ורהיט.
זקוק לשני, וכן השני
ג. וכשהוא בדרך רחוקה
זילו ואמרו ליה לעולא מאן ציית דעקר
עושין את השני אפילו טהרו: רב
תשלומין דראשון הוא,
אינו יכול לעשותו הוא
הונא סבר טומאה דחויה היא
הך פירכא ליתא למאן
סיכיה ומשכניה ורהיט איתמר היו רובן
הילכך כשם שהראשון לא
לעצמו והוי טמא כי טהור
ג
עבדו דתנן הפסח שבא
שמועלת לו דרך רחוקה.
בציבור. ובקושי הותר להקריבו
ח) דחשיב דרך רחוקה מאיסקופת
זבין ומיעוטן טמאי מתים אמר רב אותן
שם. ד. לפסח שני. שם.
בטומאה לא יאכלו ממנו
הלכך לא משוינן להו בטהורים
עזרה ולחוץ ואם תאמר ומה
טמאי מתים אינן עושין לא בראשון ולא
זבין וזבות וכו', בשני
ה. [ו]ה"נ דרשינן גבי
למידחי טמאין לשני: ורב אדא
תקנה רוצה רב נחמן שיעשו דהא
חגיגה. שם. ו. שהרי חוץ
נמי לא עבדו דטהרה
בשני ראשון לא עבדי דהוו מיעוטא ומיעוטא
לירושלים הוא. שם.
תדחה הטמיאין לפסח שני,
סבר היתר הוא בציבור. ומשוינן
רב נחמן גופיה קסבר בפרק מי
כדתניא אלו עושין את
ז. ובהא פליגי מר סבר
לא עבדי בראשון בשני נמי לא עבדי כל
להו בטהורין ודחו זבין לשני:
שהיה טמא (לקמן צג.) שוחטין וזורקין
השני הזבין והזבות והנדות
טומאה דחויה ולא מקרי
טהרה היכא דעבדי ציבור בראשון עביד יחיד בשני
טהורין. שם. ח. והילכך
על טמא שרץ ויש לומר דקסבר
היולדות האנוסין והשוגגין
❖
יש לו תשלומין. שם.
והמזידין והמצורעים
כל היכא דלא עבדי ציבור בראשון לא עביד יחיד בשני אמר להו שמואל
דלאו תשלומין דראשון נינהו
ובועלי נדות ומי שהיה
זילו אמרו ליה לאבא ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו מאי עבדת
ויכול לטמאותו במת:
ה)
טמא או בדרך רחוקה,
2
לימא בהא קמיפלגי מר סבר
א"כ למה נאמר טמא דאי
ליה אמר להו זילו אמרו ליה כי הוו כולהו זבין מאי עבדת ליה אלא כיון דלא
רבינו חננאל
בעי למיעבד לא שבקינן
טומאה דחויה ומר
אפשר לא אפשר הכא נמי לא אפשר איתמר היו רובן טמאי מתים ומיעוטן
ליה, א"כ למה נאמר
איתמר היו ישראל מחצה
סבר טומאה הותרה.
השתא
ומי שהיה בדרך רחוקה
טהורין ומחצה טמאין
זבין רב הונא אמר ד אין תשלומין לפסח הבא בטומאה ורב אדא בר אהבה
לפטרן מן הכרת. ומרבינן
אמר רב מטמאין אחד
לכולי עלמא טהרה מידחיא ולא
אמר יש תשלומין לפסח הבא בטומאה נימא בהא קמיפלגי דמאן דאמר
לזבין ולזבות מאיש איש,
מהן בשרץ. ואמאי האמר
טומאה דאיש כי יהיה טמא משמע
דתניא יכול לא יהו נדחין
רב הללו עושין לעצמן
אין תשלומין לפסח הבא בטומאה קסבר ו) טומאה דחויה היא בציבור
דהאיש לבדו טמא והציבור טהורים ז
מן הראשון ועושין את
והללו עושין לעצמן. אמרי
ומ"ד יש תשלומין לפסח הבא בטומאה קסבר טומאה הותרה בציבור
השני אלא טמא ומי
הכא במאי עסקינן כגון
ומאן דסבר טומאה הותרה מיקרו
שהיה בדרך רחוקה, זבין
שהיו הטמאין עודפין על
אמרי לא דכולי עלמא טומאה דחויה בציבור ובהא פליגי מר סבר
שפיר טהורים ח ומסיק דלכולי עלמא
ומצורעין מנין, ת"ל איש
הטהורים אחד, ואם תאמר
דחויה מר סבר טהרה מידחיא
טהרה
איש. הלכך כל היכי
א"כ הנה הרוב טמאין
דעבדי טהורין בראשון
יעשו בטומאה. סבר רב
כדפרישית ומר סבר טומאה נמי מידחיא וקרא משמע הכי איש
נדחה ואין ציבור נדחים
אלא עבדי בין בטהרה בין בטומאה:
עבדו טמאין בשני, אבל
אין היחיד מכריע את
בראשון אי לא עבדי ראשון אלא
הציבור לטומאה, כלומר
בטומאה, לא עבדי השני
אחד כמי שאינו הוא. אי
שאר טמאין כגון זבין וזבות וכיוצא בהן כלל, דטהרה מדחיא אפילו שאר טמאין לשני, אבל טומאה לא מדחיא
הכי מחצה על מחצה הן, ושמעינן ליה לרב דאמר מחצה על מחצה כרוב והללו עושין לעצמן והללו עושין לעצמן. ושנינן
שאר טמאין מן הראשון לשני, הלכך לא עבדו בשני כלל. ורב אדא בר אהבה אמר יש תשלומין לפסח הבא
הכי אמר רב אי איכא תנא דסבר לה כת"ק דאמר היו הטמאין עודפין על הטהורין אפילו אחד יעשו בטומאה וכרבי יהודה
בטומאה. ומי שלא עשה הראשון יעשה השני, דטומאה נמי דחיא, מאי טעמא טמאי מתים למה עושין השני לפי
דאמר אין קרבן צבור חלוק, מטמאין אחד מן הטהורין בשרץ, ונמצאו הטמאין עודפין על הטהורין שנים, כיצד כגון שהיו
שלא יכלו לעשות הראשון, זבין ומצורעין נמי כיוצא בהן לא יכלו לעשות הראשון ויעשו שני. וכולי עלמא טומאה
מאה טהורין ומאה טמאים נטמא אחד מן הטהורים נמצאו הטמאין מאה ואחד והטהורין צ"ט ומשכחת לה אפילו לאלעזר
דחויה היא בציבור (ד"א) אפילו טומאה מדחיא דכיון דטמאי מתים עבדו הראשון כטהורין חשיבי דטומאת מת
בן מתיא. עולא אמר משלחין אחד מן הטהורין לדרך רחוקה, ויטמא בשרץ וכו', ואסיקנא קסבר עולא כל מי שהיה טהור
התר היא בצבור הלכך שאר הטמאין עושין השני. איתמר רובן זבין ומיעוטן טמאי מתים. אמר רב טמאי מתים אין
וראוי לחגיגה ביום הראשון ונאנס ולא חג, כגון מי שהיה בדרך רחוקה, ובא במועד וכיוצא בו, חוגג והולך כל הרגל.
עושין הראשון דהא מיעוטא נינהו ומיעוטא נדחין לפסח שני, בשני נמי לא עבדו דקיימא לן כל היכא דלא עבוד
אבל אם היה טמא ביום הראשון כבר נדחה ואינו חוגג אותו הרגל, מאי טעמא כולהו תשלומין דראשון הוא. דתרוייהו רב
צבור
בראשון לא עבוד
מיעוט בשני וכי
כתיב ויעשו בני ישראל היכא דאפשר, היכא
דלא
איפשר חשבינן להו
ועולא סבירא להו שאין מטמאין אחד מהן במת שלא ידחוהו מחגיגתו. פי' סיכי יתדות אהלו עוקר והולך. איתמר היו רובן
כאלו כולן זבין.
טמאי מתים ומיעוטן זבים רב הונא אמר אין תשלום לפסח הבא בטומאה, כלומר הזבין אינן עושין לא את הראשון ולא