פ:
כיצד צולין פרק
שביעי
פסחים
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
בראשון
לא עבדי הגדילו זבין על הטהורין כו'. נראה לר"י
טהרה מדחיא. טומאה לשני כי עבדי ציבור
בטהרה: בראשון לא
סב א שם הלכה ו:
א) זבחים כג., ב) לעיל טז:
סג ב מיי' פ"ד מהל' ק"פ
יומא ז. יבמות צ. מנחות
עבדי. דהא טמאי מתים מיעוטא ובשני לא עבדי דהואיל וטהרו
דס"ל כרב ולא כשמואל דאמר ויעשו את הפסח
כה:, ג) (זבחים מה.)
הלכה ב ופ"ו הלכה יב
במועדו מאי עבדת ביה דלדידיה כיון שאין רוב טהורין לא מידחו
זבין עכשיו נמצאו רוב ציבור צריכין לו ורובא דציבור בשני לא עבדי:
[מנחות שם], ד) זבחים
ופ"ד מהלכות ביאת מקדש
טמאים לפסח שני : נזרק דמו ואח"כ נודע שהוא טמא כו'. פי'
מתני' הפסח שנזרק את דמו ואח"כ נודע שהוא טמא. הפסח או
א
כג., ה) [לקמן פא: ע"ש
הל' ו ז ופ"ו מהל' נזירות
זבחי' כג. ע"ש] נזיר סג:,
הלכה יז:
הדם: הציץ מרצה. ופטור מפסח
בקונטרס שהוא טמא הדם או הבשר
סד ג מיי' פ"ד מהל'
ו) [לעיל סט. וש"נ], ז) נזיר
שני: נטמאו. בעליו טומאת הגוף
ק"פ הלכה ב: וקשה לריב"א דבטומאת בשר ע"כ
טהרה מדחיא טומאה לא מדחיא ומר סבר
טו:, ח) [התי"ט כתב
❖
במת: אין הציץ מרצה. וחייב לעשות דצ"ל טמא],
ציץ לא מרצה לאכילה אלא לפטור
סה ד מיי' פ"ד מהלכות
אפילו טומאה נמי מדחיא איתמר א היו
ביאת מקדש הל' ו:
מפסח שני וכמ"ד הציץ מרצה על
פסח שני דהא בשעת זריקה לאו בר
שלישיתן זבין ושלישיתן טהורין ושלישיתן
סו ה מיי' פ"ו מהלכות
אכילות וכר' נתן דלא בעי אלא גברא
מיעבד פסח הוא דרחמנא דחייה:
❖
נזירות הלכה יח:
טמאי מתים אמר רבי מני בר פטיש אותן
תורה אור השלם
הנזיר. דכתיב ביה (במדבר ו)
דחזי וא"כ היכי דייק טעמא דנזרק
וכי
טמאי מתים אינן עושין לא את הראשון ולא
1. וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו
ואח"כ נודע הא נודע ואח"כ נזרק
ימות מת וגו' והימים הראשונים יפלו
בְּפֶתַע פִּתְאֹם וְטִמֵּא רֹאשׁ
השני בראשון לא עבדי הגדילו זבין על
מוסף רש"י
לא מרצה ציץ והיינו לפוטרו מפסח
אם נטמא במת קודם הבאת קרבנותיו
נִזְרוֹ וְגִלַּח רֹאשׁוֹ בְּיוֹם
הטהורים דלא עבדי בטומאה הוה ליה טמאי
סותר: הציץ מרצה על טומאת הדם.
שני וע"כ הא דלא מרצי היינו מדרבנן
מפני שאמרו הנזיר
טָה¢ רָתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי
❖
ועושה פסח. להכי נקט
במדבר ו ט
יְגַלְּחֶנּוּ:
מדמפליג בין שוגג למזיד וכן אמר
ותגלחתו כשירה ומותר לשתות יין
מתים מיעוטא ומיעוטא לא עבדי בראשון
ועושה פסח, דאילו שאר
וליטמא למתים: ואין הציץ מרצה
בהאשה רבה (יבמות דף צ. ושם) והיכי
בשני לא עבדי נצרפו זבין עם טמאי מתים
קרבנות אין טומאת בעלים
על טומאת הגוף. ואם נטמא
פסול בהן, אבל עושה
מחייבי ליה רבנן בפסח שני כיון
ח)
דלא עבדי בראשון הוו להו רובא ורובא לא
גליון הש"ס
פסח אכילתו מעכבא ונזיר
דמדאורייתא פטור הוי חולין בעזרה
בעת הבאת קרבנותיו סותר את
מדחו לפסח שני: מתני' הפסח שנזרק דמו
תוספו' ד"ה אי בנזיר כו'
נמי כשנטמא במת שסתר
הכל: נטמא. גופו בטומאת התהום
ועוד הא לעיל (דף עח:) תנן נטמא
נזירותו וצריך לחזור ולמנות
נ"מ לאם שחט פסחו. ק"ל
ואח"כ נודע שהוא טמא הציץ מרצה נטמא
ב
כדכתיב (במדבר ו) וכי
הא לשחוט לטמא כשר
בשר וחלב קיים אינו זורק את הדם
בטומאת ספק כדמפרש בגמרא הרי
הגוף אין הציץ מרצה מפני שאמרו הנזיר
ימות מת עליו וגו' ואין
ולזריקה ובעלים כהן ומדין
א)
והיינו מדרבנן דמוקי לה כרבי נתן
זה מרצה דהלכה למשה מסיני היא
ראוי לקרבנות תגלחתו
הזריקה בטומאה הא זהו
ועושה פסח הציץ מרצה על טומאת הדם
וא"כ הא דדייק רב לעיל אם זרק
דהותרה טומאת התהום להם כדאמר
עד שיטהר ויביא תחילה
האיבעיא ורוצה באמת
קרבנות נזירות טומאה
לפשוט מזה דלכהן הותרה
ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף נטמא
הורצה היינו אפילו מדרבנן ונודע
בגמרא. ובתוספתא מפרש לה הכי
[א]
שהם שתי תורים ואשם
וכדאמרינן אלא לאו בכהן
טומאת התהום הציץ מרצה: גמ' טעמא
קודם זריקה מיירי מדקאמר לא
כיצד אמרו לו קבר היה עמך בבית
וימנה את נזירתו ואחר
ובודאי אין חילוק בזה אם
יזרוק ונראה לריב"א דלא מיירי
שנכנסת בו תחת האבן שישבת עליה
ב
כך יביא קרבנות נזירות
הזורק כהן הוא הבעלים או
דנזרק ואח"כ נודע אבל נודע ואח"כ נזרק לא
❖
טהרה (זבחים כג.). על
כהן אחר וצע"ג:
מתני' אלא בטומאת דם והא דדייק
ונודע לו עד שלא עשה פסחו א] צריך
מרצה ורמינהו על מה הציץ מרצה על
ב)
מה הציץ מרצה. דכתיב
בגמ' הא נודע ואחר כך נזרק לא
לעשות פסח שני משעשה אין צריך
ונשא אהרן את עון
הדם ועל הבשר ועל החלב שנטמא בין
היינו ג להתיר בשר באכילה אבל פטור
לעשות פסח שני וכן נזיר שהיה
הקדשים, שירצו לבעלים
הגהות הגר"א
בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון בין
. על הדם
(יומא ז.)
מלעשות פסח שני מיהו יש ליישב
הולך להביא קרבנותיו אמרו לו מת
[א] רש"י ד"ה נטמא כו'
ועל הבשר ועל החלב
ביחיד בין בציבור אמר רבינא ג) ג טומאתו
פירוש הקונטרס דהא דקאמר הציץ
היה עמך בבית שנכנסת בו ונודע
שנטמא. בין שנטמא הדם
ובתוספתא כו' כיצד אמרו
בין בשוגג בין במזיד הורצה זריקתו בשוגג
מרצה היינו להקטיר האימורין הא
לו בין עד שלא הביא קרבנותיו בין
לו קבר היה עמך בבית
בין שנטמא הבשר בין
שנכנסת בו או תחת האבן
שנטמא החלב, הציץ מרצה,
נודע ואח"כ נזרק לא מרצה להקטיר
משהביא קרבנותיו צריך להביא קרבן
הורצה
במזיד לא הורצה רבי שילא אמר
שישבת עליה ונודע לו בין
ולא שיהא בשר טמא נאכל,
האימורים ופטור מפסח שני:
טומאה אבל אמרו לו קבר התהום
זריקתו
בין בשוגג בין במזיד הורצה טומאתו
דאין ציץ מטהר ודוחה לא
משעשה פסחו בין עד שלא
הוא הדין נודע ואחר כך נזרק.
עשה פסחו צריך לעשות
תעשה דוהבשר אשר יגע
עמך בבית שנכנסת בו תחת האבן
בשוגג
הורצה במזיד לא הורצה אלא הא
פסח שני. אבל אמרו לו
בכל טמא לא יאכל, אלא
וא"ת א"כ מאי דוחקיה דר'
שישבת עליה ונודע לו עד שלא
דקתני
בין בשוגג בין במזיד ה"ק נטמא
לר' יהושע איצטריך דאמר
קבר התהום היה בבית
שילא לחלק בין טומאה לזריקתו כיון
הביא קרבנותיו צריך להביא קרבן
שנכנסת בו או תחת האבן
(לעיל עז.) אם אין בשר אין
בשוגג וזרקו בין בשוגג בין במזיד הורצה
שישבת עליה ונודע לו עד
דם וקאמר הכא הני מילי
דלאו דווקא קתני במתניתין נזרק
טומאה ומהו קרבן טומאה אשם
ב]
כשיצא בשר חוץ למחיצתו,
שלא עשה כו' א"ל מת
והא דקתני דם שנזרק ואח"כ נודע טעמא
ואח"כ נודע ואומר ר"י דר' שילא
ושתי תורים ומתחיל למנות נזירות
היה בבית שנכנסת בו או
שאין ציץ מרצה על היוצא
דנזרק ואח"כ נודע אבל נודע ואח"כ נזרק
גמ'
אחרת. בתוספת' דזבחים: בין
לאו אהך קושיא אמרה אלא אמאי
תחת האבן שישבת עליה
או שאבד הבשר, אבל נטמא
ונודע לו בין כו' אבל א"ל
בשר קודם זריקת דם הציץ
לא הוא הדין דאפילו נודע ואח"כ נזרק והאי
בשוגג בין במזיד. קס"ד דהכי
דפריך בהקומץ רבה (מנחות דף כה:)
קבר כו' שנכנסת בו או
מרצה עליו להתיר דם
אהך ברייתא דעל מה הציץ מרצה
קאמר שזרקו בין בשוגג בין במזיד
דקתני נזרק ואח"כ נודע משום דבעי למתני
לזריקה (לעיל טז:). בין
תחת אבן כו' עד שלא
מברייתא דקתני דם שנטמא וזרקו
ומשני דהאי שוגג ומזיד אטומאה קאי
בשוגג בין במזיד בין
הביא קרבנותיו צריך להביא
סיפא נטמא הגוף אין הציץ מרצה דאפילו
באונס בין ברצון. מזיד
קרבן טומאה משהביא
אבל זריקה בעינן שוגג: בקרבנותיהן.
בשוגג הורצה במזיד לא הורצה והכא
ד
נזרק ואח"כ נודע לא קתני רישא נמי נזרק
קרבנותיו אין צריך להביא
ורצון אחד הוא, אבל גבי
אסיק ליה אגב תירוצא דרבינא:
דנזיר ועושה פסח הותרה לו אם
קרבן טומאה ומהו קרבן
שוגג שייך מזיד וגבי אונס
ואח"כ נודע: נטמא טומאת התהום וכו':
לאו
נטמא גופו בספק טומאה וקרבן
למעוטי טומאת התהום דשרץ.
טומאה כו' נזירות אחרות
שייך רצון, ושוגג ואונס
בעי רמי בר חמא כהן המרצה בקרבנותיהן
בתוספתא בפסחים כצ"ל
תרי מילי נינהו (שם) באונס
ד)
וא"ת היכי שייך טומאת התהום
יחיד אינו דוחה שבת וטומאה:
❖
[וכן בתוספתא דנזיר פ"ו]:
שנטמא בעל כרחו, אבל
הותרה לו טומאת התהום או לא מי אמרינן
כי גמירי. דטומאת התהום מותרת
בשרץ והא לא מטמא אלא במגע
מזיד ורצון חדא מילתא
כי גמירי טומאת התהום בבעלים בכהן לא
היא, אלא איידי דתני אונס
וטומאת התהום אינה בגלוי אלא
להם בבעלים הוא דגמירי אבל
הגהות מהר"ב
תני רצון (מנחות כה:).
בכהן לא: או דילמא בזיבחא גמירי.
מכוסה וטמון בעפר בתבן או בצרור
גמירי או דילמא בזבחא גמירי לא שנא
ד
טומאתו בין בשוגג
בקרבנות הללו בפסח ובקרבנות רנשבורג
כדתניא לקמן (דף פא:) ויש לומר
בכהן ול"ש בבעלים אמר רבא ת"ש דתני
בין במזיד הורצה.
א] רש"י ד"ה נטמא גופו
בין שנטמא בשוגג בין
כגון שהכניס ידו בעפר ונגע :
נזיר גמירי דהותרה להם טומאת
ה
רבי חייא לא אמרו טומאת התהום אלא
ה)
ה
אי בנזיר וכי ימות מת עליו אמר
שנטמא במזיד הורצה אם
וכו' ונודע לו עד שלא עשה
התהום של גוף הילכך לא שנא
למת בלבד מת למעוטי מאי לאו למעוטי
זרקו בשוגג, והא דתני
פסחו וכו'. נ"ב בין שעשה
רחמנא. תימה לר"י דילמא
בבעלים ולא שנא בכהן: לא אמרו
לא הורצה אמזיד דזריקה
פסחו ובין עד שלא עשה
טומאת התהום דשרץ ובמאי עסקינן אי נימא
קאי (מנחות כה:). אין
פסחו צריך לעשות פסח
טומאת התהום. דהותרה בנזיר
לעולם בנזיר ונפקא מינה אם שחט
שוחטין וזורקין על
שני אבל אמרו לו קבר
בבעלים ובמאן אי בנזיר מי מהני ביה 1 כי
ועושה פסח: אלא במת בלבד.
קרבנות ונטמא ו דלא מרצי ציץ וכן
טמא שרץ. אין שוחטין
התהום היה עמך בבית
ימות מת עליו אמר רחמנא אלא בעושה
קשה בסמוך דקאמר אלא למ"ד
אבל שאר טומאות ספק לא הותרו:
שנכנסת בו או תחת האבן
וזורקין את הפסח על
שישבת עליה ונודע לו כצ"ל
יחיד טמא שרץ, ונדחה
פסח הניחא למאן דאמר אין שוחטין וזורקין
ובמאן. במי תארע טומאת התהום
שוחטין וזורקין כו' הא מכל מקום
ו)
וכ"ה בתוספתא פ"ו
לפסח שני, ואף על גב
זו דשרץ דקאמר לא הותרה: אי
נפקא מינה $ לאם שחט פסחו
על טמאי שרץ אלא למאן דאמר שוחטין
דמכילתן וגם בתוספתא
דיכול לטבול ולאכול לערב,
בנזיר מי מהניא ביה. אפילו טומאות
כדפי' ואומר ר"י דלא בעי למימר
פ"ו דנזיר: ב] בא"ד אבל
דאיכא מ"ד דס"ל הכי
וזורקין על טמאי שרץ השתא טומאה ידועה
אמרו קבר התהום עמך
ועי' לעיל
הכי דא"כ תיפשוט דבזיבחא גמירי
דשרץ [ודאי] לסתור מניינו והבאת
(זבחים כב:)
הותרה לו טומאת התהום לא כל שכן אלא
❖
סט. בארוכה.
וכו' ונודע לו עד שלא
קרבנותיו: וכי ימות עליו כתיב.
לא שנא בבעלים ול"ש בכהן:
הביא קרבנותיו צריך להביא
לאו בכהן ושמע מינה הותרה לו טומאת
פתע זה שוגג פתאום זה מזיד
קרבן טומאה וכו'. נ"ב
לאו
התהום אמר רב יוסף
לא לעולם בבעלים
משהביא קרבנותיו אין צריך
בכריתות (דף ט.): הניחא למאן
מוסף תוספות
להביא קרבן טומאה כ"ה
ובפסח ולמעוטי טומאת התהום דזיבה וטומאת
תהום דזיבה לא
דאמר. לקמן בפ' האשה (דף צ:): ה"ג
❖
בתוספתא הנ"ל:
א. כיון שאין כאן רוב
מרצה והתניא רבי יוסי אומר שומרת יום כנגד יום
ששחטו וזרקו עליה
אלא לאו בכהן: לעולם בבעלים
כשרים לעשות פסח. תוס'
ז)
שאנץ. ב. דאי דלא נודע
ובעושה פסח. ודקשיא לך הא לא
בשני
שנטמא היכי מזהרי ליה
רבינו חננאל
מהניא ביה טומאה אחריתי איכא
רבנן שלא יזרוק, ואפ"ה
משמע הא אם זרק הורצה.
שלישתן טהורין ושלישתן
טומאת זיבה שהיא שבעת ימים ואין שוחטים וזורקים עליו ואשמעינן רבי חייא דטומאת התהום דזיבה כגון זב בשביעי שלו דספק הוא
שם. ג. לא מרצי. שם.
טמאי מתים ושלישתן זבין,
שמא יראה היום ויסתור כל מה שמנה ספק לא יראה והרי הוא
כטמא שרץ דחזי לאורתא והויא לה טומאת התהום ופסלא ביה:
[ו]התם משני ר' שילא
אותן טמאי מתים בראשון
ד.
בשני לא עבדו הגדילו זבין על
האי תירוצא. שם.
ה. בשרץ. שם. ו. דאי
הטהורין והוו להו טמאי
שייכא טומאת תהום בשרץ לא איכפת ביה מידי, ואי לא שייכי ביה טומאת התהום הרי נטמא בשר הקרבן (ולא מרצי ציץ). שם.
מתים מיעוטא ומיעוטא נדחין לפסח שני. בשני נמי לא עבדי דזבין וטמאי מתים בשני שוין, הוו להו בשני רובא ורובא
בשני לא עבדי. מתני' הפסח שנזרק דמו ואחר כך (נזרק) [נודע] שהוא טמא הציץ מרצה וכו', ופשוטה היא. ואסיקנא
הוא הדין דאפילו נודע שהוא טמא ואחר כך נזרק הציץ מרצה, והאי דקתני נזרק ואחר כך נודע, איידי דבעי למיתנא סיפא נטמא הגוף אין הציץ מרצה, דאפילו נזרק ואחר כך נודע לא, משום הכי קתני רישא נזרק ואחר כך נודע. נטמא טומאת התהום
הרי זה מרצה. בעי רמי בר חמא כהן המרצה בקרבנותיהן של ישראל הותרה לו טומאת התהום או לא. ופשטה רבא מהא דתאני רבי חייא לא אמרו טומאת התהום שהציץ מרצה אלא במת בלבד, ודייק מדקתני במת בלבד מכלל דטומאת התהום
בשרץ הותרה לו ולמאן לכהן. ודחה רב יוסף ואמר לא לעולם בבעלים דפסח ולמעוטי טומאת התהום בזיבה דלא הותרה להן. ואקשינן וטומאת התהום בזיבה לא (מטמאה והציץ) מרצה, והתניא רב יוסי אומר שומרת יום כנגד יום ששחטו וזרקו עליה