כיצד צולין פרק
שביעי פסחים
פא.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
לאו
משום דסבר דציץ מרצה. תימה לרשב"א מנ"ל דילמא הא
בשני שלה. עדיין ספק הוא שמא תראה יום זה ויצטרף עם אתמול
סז א מיי' פ"ה מהל'
א) נזיר טו:, ב) יתכן
להיות דאמר רב אושיעא
משכב ומושב הלכה
ותראה גם מחר והוו להו שלשה והויא לה זבה גמורה ואם לא תראה
דפטורין היינו משום דסבר דנשים בשני רשות ואור"י דבהדיא
אבל דלא מצינו רב אושעיא
ט:
תטהר לערב: אינה אוכלת. שהרי צריכה להיות עוד מחר שומרת
מוכח לקמן סוף פרק האשה (דף צא:) דרבי יוסי סבר נשים בשני
סח ב מיי' פ"ו מהל'
בברייתא בהדיא אף על
קסבר
רבי יוסי
מכאן ולהבא היא מטמאה. פי' ואנן ק"פ הלכה ג:
יום כנגד יום: ופטורה מלעשות פסח שני. קס"ד כיון דבשעת שחיטה
חובה:
פי שהוא סידר ברייתות
סט ג מיי' פ"ג מהל'
גם ר' יוחנן סתם לא
וזריקה ספק הוי מרצה ציץ מטומאת
סבירא לן כרבנן דלמפרע מטמאה
מחוסרי כפרה הלכה
נזכר בברייתא בשום מקום
התהום דזיבה ואע"ג דאיגלאי מילתא
וא"ת כי ס"ד נמי דטעמא דרבי יוסי
בשני שלה ואחר כך ראתה אינה אוכלת
❖
א:
וכן הוגה בגליון בנזיר
למפרע שנטמאה ודאי בטומאת
משום דסבר ציץ מרצה מאי פריך
טו:], ג) [לעיל סט. וש"נ],
א
ופטורה מלעשות פסח שני מ"ט לאו משום
ד) רש"ל מ"ז, ה) [ויקרא
התהום: מכאן ולהבא היא מטמאה.
לימא דס"ל כרבנן וי"ל שלא רצה
ב
דמרצה ציץ אמרי לא משום דקסבר ר' יוסי
טו], ו) [ויטבול ויטהר לערב
רבינו חננאל
לעשות מחלוקת חדשה שלא מצינו
שומרת יום כנגד יום שספרה קצת
רש"ש], ז) [וע"ע תוספו'
מכאן ולהבא היא מטמאה א) והתניא רבי יוסי
תנאים חלוקים בכך אבל בלמפרע הוא
היום וטבלה טהורה מטומאה של
נדה לג. ד"ה סופרתו ועוד
בשני שלה ואחר כך
אומר זב בעל שתי ראיות ששחטו וזרקו עליו
שם עא: ד"ה הרואה ותוס'
ראתה, הרי זו אינה אוכלת
מטמא מצינו תנאים בשילהי נדה
אתמול וכי הדר חזיא בו ביום מטמאה
מגילה כ: ד"ה ספירה
ופטורה מלעשות פסח
בשביעי שלו ואחר כך ראה וכן שומרת יום
מכאן ולהבא ותהיה מחר שומרת יום
(דף עב.) אמתני' דטבלה יום שלאחריו
ותוס' ר"ה י. ד"ה שנים
שני. ושנינן קסבר רבי יוסי
אי
כנגד יום ששחטו וזרקו עליה בשני שלה
ושימשה: נמי כגון ראתה שני
כנגד יום הלכך בזריקה ושחיטה
ותוספות נזיר טז. ד"ה
טהורה היתה בשעת
❖
זבה],
זריקה ונפטרה ומכאן
ימים בין השמשות. מדלא משני
טהורה מעלייתא הואי. ורבנן פליגי
ואחר כך ראתה הרי אלו מטמאין משכב
א
ולהבא מטמא כלומר
עליה ואמרי דכי חזיא איגלאי מילתא
ברואה בלילות משמע דספירת לילה
ומושב למפרע ופטורים מלעשות פסח שני
משעה שראתה היא
ב
למפרע דזיבה היא וחדא טומאה היא
הויא ספירה וכן פי' בקונטרס וקשה
טמאה. איני דר' יוסי סבר
אמרי מאי למפרע מדרבנן ואף רבי אושעיא
גליון הש"ס
מכאן ולהבא מטמאה,
ובשעת שחיטה ספק הואי וחייבת
לריב"א דתנן פ' שני דמגילה (דף כ.)
סבר מטמא למפרע מדרבנן ב) דתניא רבי
גמ' וקסבר אין שוחטין
והתניא רבי יוסי אומר זב
בפסח שני. ולקמיה פריך כיון דלרבי
וכן שומרת יום כנגד יום לא תטבול
וזורקין. עיין לקמן צג ע"א
בעל שתי ראיות ששחטו
אושעיא אומר אבל זב שראה בשביעי שלו
❖
ג
תוס' ד"ה לא קשיא:
יוסי כל חד וחד טומאה באנפי נפשיה
עד הנץ החמה ומסיק בגמ' קמ"ל כיון
וזרקו עליו בשביעי שלו,
סותר את שלפניו וא"ל רבי יוחנן לא יסתור
וכן שומרת יום כנגד יום
הוא היאך מצטרפים לזיבה לעשות
דבעי שימור שימור ביממא הוא וכן
ששחטו וזרקו עליה בשני
אלא יומו ממה נפשך אי קסבר למפרע הוא
בעל שתי ראיות. דאילו
זבה גדולה:
בשילהי נדה (דף עב.) אמר ושוין
שלה ואחר כך ראתה,
מוסף רש"י
מטמא אפילו כולהו נסתור אי קסבר מכאן
מטמאין משכב ומושב
בעל ג' ראיות לא חזי למיכל לאורתא
ברואה תוך י"א יום וטבלה לערב
בשני שלה. שכבר ראתה
למפרע. ושנינן מאי
עד שיביא קרבנותיו בח' ובשמיני נמי
ושמשה שמטמאים משכב ומושב וחייבין
ולהבא הוא מטמא יומו נמי לא נסתור אלא
ביום שמיני ועד שלא
למפרע דקתני מדרבנן.
לא מצי למינקט ומיתני ואח"כ ראה
בקרבן משמע אפילו לא ראתה אח"כ
ראתה ביום תשיעי שהיא
ודייקינן מדתני ר' אושעיא
אימא לא יסתור ולא יומו וא"ל רבי יוסי קאי
שומרת כנגדו לידע אם
זב שראה זוב בשביעי
מטמא משכב ומושב למפרע דכיון
ומשום דבלילה לא חשיב שימור וי"ל
ג
כוותך והא רבי יוסי אומר מטמאין משכב
תראה בג' ימים ג' ראיות
שלו סותר את שלפניו,
דיצא מזיבה ראשונה לשעה שהיא
דודאי ספירת לילה לא הויא ספירה
ותהא זבה (נזיר טו:). אינה
וכל מה שנגעו באותן
ומושב למפרע אלא לאו שמע מינה מטמא
ראויה לקרבן הויא לה הך זיבה
ומ"מ לא מצי לאוקמא ברואה בלילות
אוכלת. בפסח דטמאה
ששה ימים כולן טמאין.
למפרע מדרבנן ש"מ ולר' יוסי השתא דאמר
היא ואע"ג דאינה אוכלת
ורבי יוחנן אמר לא יסתור
אחריתי ומושב ומשכב שמאתמול
משום דכיון דסבר רבי יוסי מקצת
פטורה מלעשות פסח שני
אלא יומו, אע"פ שלא
מכאן ולהבא הוא מטמא [למת] בלבד
לאחר טבילה ועד הנה טהור למפרע
היום שספרה בשביעי הוי ככולו ה"ה
דאכילת פסחים לא מיעכבא
ראה סמוך לשקיעת
למעוטי מאי נפשוט מינה דבכהן והותרה לו
אפילו טבל בז' שחרית: משכבות
אם פסקה בחצי היום שיעלה לה
(שם). זב בעל שתי
החמה סתר היום כולו
ראיות. בין ביום אחד בין
ובחזקת טמא הוא מן
ומושבות שלאחר טבילתו טמאין
שימור סוף הנשאר לכך מוקי בשופעת ד
טומאת התהום אמרי לעולם בבעלים ובפסח
בשני ימים כדאמרינן התם
הבוקר כלומר כל מה
שלא היה סוף היום בטהרה א"נ
שהרי סתר מניינו והרי הוא כבתחלתו
$וקסבר אין שוחטין וזורקין על טמאי שרץ
(ב"ק כד.) תלה הכתוב
שנגע היום כלו נטמאו.
ג)
את הזב בראיות דכתיב
דכתיב (ויקרא טו) וספר לו שבעת
ברואה שני בין השמשות וליכא למימר
ואקשינן לר' יוחנן מאי
ואיצטריך למעוטי אלא לרבי יוסי זבה גמורה
וזאת תהיה טומאתו בזובו,
דעתיך אי למפרע הוא
ימים והרי אינן. ומדקתני נמי בשומרת
שיעלה לה אמצע היום שימור דלא
היכי משכחת לה בשופעת אי בעית אימא
ואת הזבה בימים, דכתיב
מטמא יסתור הימים כולן
יום למפרע אלמא נמי למפרע
אמר מקצת היום ככולו אלא או
ואשה כי יזוב זוב דמה
אי מכאן ולהבא אפילו
כגון שראתה כל שני בין השמשות בעי רב
ימים רבים, מיעוט ימים
יומו לא יסתור. ושנינן כך
מטמאה ואפ"ה פטר לה מפסח שני
תחלתו או סופו אבל אמצע לא וכן
שנים רבים שלשה (נזיר
יוסף כהן המרצה בתמיד הותרה לו טומאת
אמר רב יוחנן לא יסתור
ש"מ טעמא משום דטומאת התהום
איתא בהדיא בנזיר בפ"ב (דף טו.)
טו:). בשביעי שלו. שאין
ולא יומו אלא משעה
התהום או לא אם תמצא לומר כהן המרצה
הוי. ומשכבות ומושבות רבותא נקט
דקאמר ורבי יוסי זבה גמורה היכי
בין זב רואה שתים לרואה
שראה. ואמר לו רבי
שלש אלא קרבן, שבעל
בקרבנותיהן (של נזיר ועושה פסח) הותרה
אושעיא רבי יוסי קאי
להו מפני שהן אב הטומאה לטמא
משכחת לה כיון דחזאי פלגא דיומא
ד)
ג' מונה ז' ומביא קרבן
כוותך, ש"מ דרבי
אדם ובדבר זה זב חלוק משאר
אידך פלגא סליק לה שימור ה ומשני
לו טומאת התהום כהן המרצה בתמיד מאי
ובעל ב' מונה ז' ואינו
אושעיא סבר דהאי
טמאין: מדרבנן. אבל מדאורייתא לא
כגון דחזאי תלתא יומי סמוך לשקיעת
מביא קרבן, להכי נקט בעל
דמטמא בזב בעל שתי
מי אמרינן כי גמירי טומאת התהום בפסח
שתי ראיות ושומרת יום
ראיות ובשומרת יום כנגד
מטמאו אלא מכאן ולהבא לא הזב
החמה דלא הוה שהות ביום דסליק לה
בתמיד לא גמירי או דילמא יליף תמיד
משום דלאו בני קרבן נינהו,
יום למפרע מדרבנן, דאי
בז' ולא שומרת יום בשני דמקצת
ממנינא ותלתא יומי לאו דווקא דראיה
דעל הנך דבני קרבן לא
מדאורייתא טהור מעליא
מפסח אמר רבה ק"ו ומה במקום שלא
יום עולה להן לספירתן הילכך לגבי
שלישית לא חיישינן שתהא סמוך
מצי למשחט עלייהו בשביעי
הוא מדאמרינן ליה לרבי
הותרה לו טומאה ידועה הותרה לו טומאת
משום דלא מצו אכלי פסח
יוחנן דאמר אינו סותר
פסח טהורין מעליא הוו: אבל הרואה
לשקיעת החמה מאחר שכבר ראתה
בערב, דכפרת קרבן דבעי
ולא יומו רבי יוסי קאי
התהום מקום שהותרה לו טומאה ידועה
זוב כו'. לא ידענא אהיכא קאי אבל:
שני ימים סמוך לשקיעת החמה
לאיתויי בשמיני מעכבת להו
כוותך. והשתא דאוקימנא
אינו
סותר את שלפניו. כל ספורין שספר
כדקי"ל (יבמות עד:) הביא
ובשלישי תראה באיזו שעה שתהיה
לר"י מכאן ולהבא היא
כפרתו אוכל בקדשים (נזיר
מטמאה [למת בלבד]
וצריך לספור ז' אחרים: וא"ל רבי יוחנן לא יסתור אלא יומו. ויחזור
בלילה ובלבד שתראה קודם היום שלא יעלה לה שימור תחלת יום
❖
.
למעוטי מאי, ופשוט מינה
טו:)
ויספור יום א'. והוינן אמילתיה דר' יוחנן מה נפשך אי למפרע מטמא
ג' וא"ת והא אמרינן בפרק בנות כותים (נדה דף לג.) דכותית יום
דבכהן הותרה לו טומאת
דאין מקצת היום עולה לו ולא נגמרה ספירתו: כולהו נמי נסתור.
שפוסקת סופרתו למנין שבעה הא רבי יוסי נמי סבר הכא סוף היום
התהום. ודחינן לא לעולם
בבעלים דפסח וקסבר אין
מוסף תוספות
דכתיבה) וספר לו ז' ימים לטהרתו טהרה אחת לכולן שלא תהיה טומאה
ככולו ו וי"ל דלא אמר סוף היום ככולו בתחלת חשבון אלא דוקא בסוף
שוחטין וזורקין על טמא
מפסקת ביניהן במס' נדה (דף לג:) ואם מנה לסירוגין כי הכא שיסתור
חשבון כי הכא כגון זב בשביעי או שומרת יום כנגד יום שאין לה למנות
שרץ. ואיצטריך קרא או
א. על טומאת התהום
דזיבה. תוס' שאנץ.
בדרך רחוקה דשמעינן
יומו וישלימנו למחר נמצאת הפסקה ביניהם: ואם מכאן ולהבא
יותר וסוף חשבון מסוף חשבון אית לן למילף ולא מתחלת חשבון
ז
מיניה או בדרך רחוקה
ב. דלא סבירא לן כר' יוסי
מטמא. שעלתה לו מקצת היום וגמרו ספורין שלו: יומו נמי לא
ואשכחן חילוק בין תחלת חשבון לסוף חשבון בפ"ק דר"ה (דף י.)
אלא. שם. ג. דאי איכא
למעוטיה
מטומאת
לסתור. אלא הרי הוא כראיה ראשונה של זיבה אחרת ואין בה אלא
דנדה עולה לה סוף היום בתחלתה ואין תחלת היום עולה לה בסופה
התהום. ולר' יוסי לא
שימור היכי מיחייבי קרבן
משכחת לה זבה גמורה
הא שמא לא תראה עוד.
טומאת ערב ויטבול לערב ויטהר ו) דקי"ל ראיה ראשונה של זב קרי
אע"ג דהתם הוי איפכא מסברתנו ז):
אמר רבא ק"ו כו' מקום שהותרה לו טומאה ידועה אינו דין
שם. ד. כלומר שמתחלת
אלא בשופעת דם בלא
בעלמא הוא במס' נדה (דף עב.): אלא. ה"ק ר' יוחנן לא יסתור ולא
הפסקה בין יום ליום. אי
לראות שעה גדולה מבעוד
שהותרה לו טומאת התהום. וא"ת ונימא דיו מה טומאה ידועה
יומו כלומר אפילו יומו לפי שכבר עלתה לו מקצת היום ככולו ושלמו
יום ורואה עד הלילה. שם.
נמי ברואה שני בין
השמשות כיצד, כגון
ה. משמע בהדיא דמחצי
ספורין שלו ויצא מכלל זיבה: וא"ל. ר' אושעיא לרבי יוחנן: ר' יוסי
לא הותרה אלא היכא דלא אפשר ה"נ טומאת התהום וי"ל דעדיפא
שראתה ערב שבת בין
היום הבא שיעלה שימור
קאי כוותך. דס"ל נמי מכאן ולהבא הוא מטמא מדפטר ליה לעיל
פריך אפילו לר' טרפון דלית ליה דיו היכא דמיפרך ק"ו (בב"ק ד' כה.) ח:
קפריך. שם. ו. [ו]נימא וכי
השמשות מחזיקין ראייתה
מפסח שני אלמא קסבר ר' אושעיא למפרע דר' יוסי מדרבנן קאמר:
לריש
לשני ימים בערב שבת
ככותאי אמרה לשמעתיה.
תוס' נדה עב. ד"ה הרואה.
ובשבת, ועוד ראתה
והא ר' יוסי כו'. מסקנא דמילתיה הוא ולא משום קשיא מייתי לה: השתא דאמר מכאן ולהבא מטמא. ולא משכחת טומא' התהום בזיבה: בלבד.
בשבת בין השמשות
[ו]התם
בתחילת
ז.
דקתני לעיל למעוטי מאי ע"כ למעוטי שרץ תוקמא ובכהן כדאמר לעיל [פ:] דאילו בבעלים לא מהני שרץ וקאמר דבטומאת התהום דמת מיהא הותרה
מחזיקין ראייתה בין
החשבון, תחילת ספירת
לו: אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ. ואשמעינן דטומא' התהום נמי דחיא ליה: היכי משכחת לה. כיון דאית ליה מקצת היום עולה לה לספירתה
השמשות לשבת וליום
זיבתה, ולשם ודאי אין לנו
ראשון. הנה ראתה שלשה
למנות סוף היום ככולו.
ומכאן ולהבא מטמאה הו"ל כל יומא טומאה באנפי נפשה: בשופעת. כל שלשה רצופין דלא הוה לה מנינא כלל: אי נמי ברואה שני בה"ש. דכל
תוס' שאנץ. ח.
ימים זה אחר זה הרי זו
הכא אין
תחלות הימים היו בטומאה דאין כאן ספירה כלל. ובשני בין השמשות סגי דאיכא טומאת ג' ימים רצופין כגון בה"ש של ע"ש יש כאן סוף ערב שבת
דנין כלל ק"ו. שם.
זבה גמורה. בעי רב יוסף
כהן המרצה בתמיד
ותחלת שבת ובין השמשות של מחר שהוא סוף השבת ותחלת א' בשבת הרי ג' ימים רצופין ואין כאן תחלת יום טהור שיעלה לספירה ולפי
הותרה לו טומאת התהום
הדברים למ"ד מקצת היום ככולו תחלת הלילה עולה לספירתה וא"צ עלות השחר מדאיצטריך למנקט בין השמשות ולא נקט משכחת לה בשרואה
או לא. אמר רבה קל
בלילות: בתמיד. כל השנה ואליבא דמאן דאמר טומאה דחויה היא בציבור קבעי רב יוסף הכי אי איצטריך להדר אכהן טהור משום טומא' התהום
וחומר ומה יחיד שלא
הותרה לו טומאה ידועה,
אי לא ואליבא דמ"ד לקמן [ע"ב] דטומאת התהום מרצי ציץ גבי נזיר ועושה פסח אפי' לכתחלה כגון שנודע לו לפני זריקה: בקרבנותיהן. דנזיר ועושה
שהיחיד אם נתבררה
פסח: במקום שלא הותרה לו טומאה ידועה. כלל כגון נזיר ועושה פסח שהן קרבנות יחיד: מקום שהותרה לו טומאה ידועה. היכא דליכא טהורין:
טומאה נדחה לפסח שני
אינו הותרה לו ליחיד טומאת
התהום כדתנן נטמא טומאת התהום, הציץ מרצה, צבור שהותרה להם לטומאה ידועה, שנאמר
איש איש כי יהיה טמא לנפש, איש נדחה לפסח שני ואין צבור נדחה לפסח שני. אלא עושין אותן בטומאה