כיצד צולין
פרק
שביעי פסחים
פב.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
רב
זביד אמר לעולם כדאמר מעיקרא. פי' בקונטרס דרב זביד
חוזר ושורפו כו'. אלמא מיעוטו שנפסל מעצי המערכה נמי שרפינן:
עה א מיי' פרק יט מהל'
א) [תוספתא פ"ג ה"ו],
ב) [תענית כו: לא. כתובות
פסולי מוקדשין הלכה
כאן באכסנאי. שאין לו עצים שורפו מעצי המערכה ומתני' בבעל
לא פליג אדרב חמא בר עוקבא ואינו אלא מפרש טעמו וקשה
נד:], ג) תמיד דף לג.,
ח:
הבית: שהחזיק בדרך. לא הטריחוהו לחזר על עצים כדקתני וכן
לריב"א דלא מצינו בשום מקום שיאמר לעולם כו' כדי לפרש ונראה
עו ב ג ד מיי' פ"ד מהל'
ד) זבחים דף קא., ה) ס"א
רב זביד. כרב חמא מוקים
לו דרב חמא בר עוקבא ורב
פפא לא פליגי דרב חמא בר עוקבא ק"פ הלכ' ג:
מי שיצא אלמא בהחזיק בדרך עסקינן:
ה"ה, ו) [ויקרא ז], ז) [וע'
❖
עז ה ו מיי' פ"ו מהל'
תו' זבחים פב: ד"ה כיון],
לה ואדרב פפא פליג ויהיב טעמא
מוקי כאן באכסנאי כאן בבע"ה ואידי
תמידין הלכה ה:
למילתיה דרב חמא דכיון דלית ליה
ואידי בהחזיק בדרך אבל בלא החזיק
חוזר ושורפו לפני הבירה מעצי המערכה אמר
עח ז מיי' פ"ד מהלכות
עצים שם עשאוהו כציקנין והחזיק
אפי' אכסנאי הוי כבע"ה אלא דלא
קרבן פסח הלכה ג
רב חמא בר עוקבא לא קשיא כאן א באכסנאי
תורה אור השלם
ופרק יט מהלכות פסולי
בדרך דקתני מתני' לאשמועינן חזרה
איירי בה ורב פפא מוקי אידי ואידי
כאן בבעל הבית רב פפא אמר הא והא
❖
1. וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל
מוקדשין הלכה ב:
נקט לה ולא משום עצים דהוא הדין
באכסנאי ולא פליג אדרב חמא בר
באכסנאי כאן שהחזיק בדרך כאן שלא
טָמֵא לֹא יֵאָכֵל בָּאֵשׁ
ללא החזיק: באו לשורפו כו'. כדמפרש
עוקבא ורב זביד פליג אתרווייהו
יִשָּׂרֵף וְהַבָּשָׂר כָּל טָהוֹר
החזיק בדרך רב זביד אמר לעולם כדאמר
יֹאכַל בָּשָׂר: ויקרא ז יט
טעמא: לידי תקלה. ליהנות מהן
וקסבר אכסנאי שלא החזיק עשאוהו
רבינו חננאל
2. הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ
מעיקרא כאן באכסנאי כאן בבעל הבית ואף
כציקנין אי נמי רב פפא ורב זביד
הנאה אחרת והנאה זו אין בו מעילה
חוזר ושורפו לפני הבירה.
אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה אָכוֹל
ע"ג דלא החזיק בדרך אכסנאי כיון דלית ליה
פליגי אליבא דרב חמא בר עוקבא
דתנאי ב"ד הוא ועל מנת כן מקדישין
ושנינן לא קשיא התם
תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ
באכסנאי שאין לו חצר.
כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי:
אותו: משום חשד. שלאחר שריפתן
רב פפא סבר דרב חמא בר עוקבא
עשאוהו כציקנין דתנן הציקנין שורפין אותו
❖
משנתנו בבעל הבית.
ויקרא י יח
איירי בהחזיק אבל בלא החזיק הוי
מחזירין מותר העצים לתוך ביתן
לפני הבירה בשביל ליהנות מעצי המערכה
ואכסנאי זה אע"פ שלא
אכסנאי כבעל הבית ורב זביד סבר
והרואה חושדן בגונבי עצי המערכה
החזיק בדרך עשאוהו
ת"ר באו לשורפו בחצרותיהן ומעצי המערכה
א)
כציקנין ששורפין אותו
ונהנין מהן: קני וחריות'. קנים וחריות
דאכסנאי אפי' לא החזיק עשאוהו
הגהות הב"ח
אין שומעין להן לפני הבירה ומעצי עצמן אין
לפני הבירה בשביל ליהנות
של דקל הכל יודעים שאינם מעצי
כציקנין ודוקא נקט רב חמא בר
א
(א) רש"י ד"ה משום
מעצי המערכה. ת"ר באו
שומעין להן בשלמא מעצי המערכה
עוקבא בעל הבית: היה מעמיד
חשד וכו' ומעמידים שם:
המערכה לפי שקלים הם ונשרפין מהר
לשרפו בחצרותיהן מעצי
(ב) שם ד"ה שמא חוץ וכו'
בחצרותיהן אין שומעין להן דילמא פיישן
המערכה אין שומעין
ב
את הטמאים בשער המזרח. אפילו
ואין אש המערכה מתקיימ' בהן ומשום
ששרפתם וא"ל פנימה
להם חיישינן דלמא פיישי
מינייהו ואתו בהו לידי תקלה אלא לפני הבירה
חשד ליכא אבל משום בושת איכא:
בטומאת קריין מיירי ונראה לר"י
היתה: (ג) תוס' ד"ה
מינייהו ומדליקו תחת
בשלמא וכו' אע"ג דכתיב
מעצי עצמן מ"ט לא רב יוסף אמר שלא
תבשילו ואתי בהו לידי
תנן התם. במסכת תמיד: ראש
דהאי שער המזרח היינו שער עזרת
ב)
תשרף אלמא מתשרף
תקלה. מעצי עצמן לפני
המעמד. הממונה על כך מעמיד
נשים ב ואע"ג דאמר בפ"ק דיבמות
לבייש את מי שאין לו רבא אמר מפני החשד
ג
לא משמע וכו' דההוא
הבירה אין שומעין להם
❖
את הטמאים של בית אב בכל בקר
(דף ז:) ובכמה דוכתי דטבול יום אינו
תשרף:
שלא לבייש מי שאין לו.
מאי בינייהו איכא בינייהו ד דאייתי קני
אי נמי שמא ישארו לו
בשער המזרחי כניסת כל אדם להר
נכנס במחנה לויה לא בכל מחנה לויה
וחריותא דלא חזי למערכה תנן התם ראש
ג)
ה
ויקחם ויחשדוהו הרואים
הבית: כדי לביישן. שלא נזהרו מלטמא
קאמר אלא מעזרת נשים ולפנים דהכי
כי עצי הקדש לקח. ואם
המעמד היה מעמיד את הטמאין על שער
מוסף רש"י
והרי העבודה של מחר היתה מוטלת
מוכח במסכת כלים (פ"א מ"ח)
דקתני
הם קני וחוורתא כגון
המזרח מ"ט אמר רב יוסף כדי לביישן רבא
חוזר ושורפו. כדאמרן
קוצים וחריות שאין ראוין
עליהן והיה להן ליזהר: משום חשד.
התם עזרת נשים מקודשת ממנה שאין
בפרק כל שעה (לעיל
טבולי יום נכנסין לשם: בשלמא
למערכה כדתנן בתמיד
אמר ו מפני החשד מאי בינייהו איכא בינייהו
שלא יחשדום שמפני מלאכתן הן נחדלין
כד.) בקודש באש תשרף,
באלו הן רגילין להביא
מפנקי אי נמי דקא גדיל שישורא: מתני'
מלבוא לעבוד עבודה ומעמידן שם
נטמא דכתיב והבשר. אין לפרש דאמיד
דבמקום אכילתו שריפתו
במורביות של תאנה ושל
(א)
(לעיל מט.). לפני הבירה.
אגוז ושל עץ שמן, מונעין
כדי שיראו אותם בני אדם ויודעין
דקתני במתניתין קאי דכיון דכתיב
הפסח שיצא או שנטמא ישרף מיד נטמאו
ז
מקום בהר הבית שיש
אותו שלא לבייש את
שמחמת טומאה הם חדילין. ואיידי
בקרא ישרף אית לן למימר דהיינו
הבעלים או שמתו תעובר צורתו וישרף
שם בית הדשן גדול
מי שאין לו. תנן התם
ששורפין פסולי קדשים
דאיירי לעיל בהך פלוגתא דמפני
מיד בלא עיבור צורה דאי בעיבור
בתמיד בסוף פ"ה ראש
בששה עשר ר' יוחנן בן ברוקה אומר אף זה
קלים כדאמרינן בזבחים
המעמד היה מעמיד את
החשד נקט לה להא: מפנקי. הכל
לישתוק קרא מיניה ואנא ידענא
ישרף מיד לפי שאין לו אוכלין: גמ' בשלמא
(קד:) בפרק טבול יום
הטמאים בשערי מזרח, רב
יודעין שבטילים הן מן המלאכה ואין
דישרף דהוה ליה נותר מדאמר לקמן
יוסף אמר כדי לביישן
(ברכות מט: וכעי"ז לעיל
טמא כתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא
1
. שמא נכנס דמה
רבא אמר מפני החשד
מניחין עבודה מפני מלאכתן דהני
ורבה מוסיף אף ר"י הגלילי דתניא כו'
כד.)
לפני ולפנים. מתשובתו
יאכל באש ישרף אלא יוצא מנלן דכתיב הן
שמא יכנס יחשדוהו [שאם
2
משום חשד ליכא ואין צריך להעמידם
אבל לרבנן דילפי מכל חטאת אשר
אתה למד שכך אמר להם
יכנס יחשדוהו] כי לעבוד
לא הובא את דמה אל הקדש פנימה אמר
שם ולמאן דאמר כדי לביישן צריך:
יובא מדמה וגו' בעי עיבור צורה
ד)
מתחילה, מדקאמר הן לא
עבודה נכנסו והם טמאים.
הובא וגו' פנימה (זבחים
לו משה לאהרן מדוע לא אכלתם את החטאת
פי' מפונק לאו בר עבודה
אי נמי דקגדיל שישורא. מפשילי
אע"ג דכתיב (ג) ישרף אלמא מישרף
❖
קא.).
הוא, הילכך יכנס שאין
חבלים שהיא אומנות קלה ושכרה
לא משמע מיד מיהו יש לדחות דההוא
שמא נכנס דמה לפני ולפנים אמר לו לאו
שם חשד. ואי גדיל
מעט ואין בני אדם חשודין שיחדלו
ישרף מוקמינן לשריפת' בקודש ואינו
שישורא אין שם ביוש,
אמר לו שמא חוץ למחיצתה יצתה אמר לו
שהרואה אומר במלאכתו
מלבוא לעבודה מפני ביטול מלאכה זו:
מיותר אך יש להביא ראיה מדקאמר
מוסף תוספות
לאו בקודש היתה אמר לו אי בקודש היתה
הוא מתעסק.
מתני' הפסח שנטמא או שיצא
בסמוך לן דמה נשפך דמה או שיצא
מתני' הפסח שיצא או
א. [ו]לעולם כדאמרינן
והן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה מדוע
ישרף מיד. בארבעה עשר ואין צריך
חוץ לקלעים מנלן והתם לא בעי בע"כ
מעיקרא דדווקא.... תוס'
שנטמא ישרף מיד כו'.
לא אכלתם אותה מכלל דאי נפקא אי נמי עייל
שאנץ. ב. דבשער המזרח
יוצא מנא לן דכתיב הן
להשהותו עד הבוקר של ששה עשר
מנלן שהם מיד בשריפה דהתנן בדם
דעזרת ישראל לא היו
לא הובא את דמה אל
דמה לפנים בת שריפה היא בשלמא נטמא
שתעובר צורתו דהיינו לילה אחד ומיהו
ובבעלים תעובר צורתו אלא מנלן
יכולין ליכנס שזהו לפנים
הקדש, מכלל שאם נכנס
גלי רחמנא בקדשים קלים כ"ש בקדשי
בי"ט לא מצי שריף ליה כדיליף לקמן
בשריפה קאמר ושריפה דמיד מסברא
מעזרת נשים הרבה. שם.
דמה לקדש בת שרפה
ה)
ג. והנותר ממנו באש
היא, וכתיב וכל חטאת
(דף פג:) דאין שורפין קדשים בי"ט:
נפקא לן ולא מקרא וא"ת ואמאי צריך
קדשים אלא
יוצא
אשכחן קדשי הקדשים
תשרופו, אבל מי שאינו
אשר יובא מדמה אל אהל
נטמאו הבעלים או שמתו. דאין
קרא בפסול הדם דכיון דצריך עיבור
קדשים קלים מנלן ותו הא דתניא לן דמה
ראוי לאכילה שנפסל לא.
מועד לכפר בקדש לא
שם ע"ב.
פסולו בגופו אלא מחמת דבר אחר
צורה פשיטא דישרף משום נותר
תאכל באש תשרף פנימה,
נשפך
כלומר פנימה היתה
שאין לו אוכלין: גמ' בשלמא נטמא.
ואור"י דאיצטריך דלא ליעבד ליה
ולא יצאת חוץ למחיצת
טעון שריפה: דכתיב והבשר וגו'. וגבי קדשים קלים כתיב: שמא
קבורה קודם שיהיה נותר אי נמי הוה אמינא אפי' כשיהיה נותר
הקדש אכול תאכלו אותה,
מכלל שאלו יצאת טוב
נכנס דמה. אל הקודש לכפר בהיכל ונפסלה כדכתיב (ויקרא ו) וכל
לא ישרף דנותר שהיה ראוי לאכילה קודם שניתותר דוקא ישרף
עשיתם ששרפתם אותה.
חטאת אשר יובא מדמה וגו' א"כ הוא יפה עשיתם ששרפתם:
כדמשמע לא תותירו אלא תאכלוהו ג אבל קשה דהיכי יליף יוצא
ש"מ בשר היוצא חוץ
שמא חוץ למחיצתה. חוץ לעזרה יצאת ומקרא יתירא דרשי לה
בשריפה מחטאת דאהרן דהא ע"כ לא הודה להן משה על השריפה
למחיצתו בן שרפה הוא.
בשלמא נטמא גלי רחמנא
דלא איצטריך פנימה אלא הכי בעא מינייהו ברישא שמא יצאתה
דחטאת שנכנס דמה לפנים דפסולו בדם בעי עיבור צורה והם
בשלמים שהם קדשים
ולא היתה פנימה ואם כן הוא יפה עשיתם ששרפתם (ב) פנימה
שרפוה מיד אלא ה"ק להו הא אם הובא יפה עשו שלא אכלוהו
קלים והבשר אשר יגע
היתה ולא יצאת הא למדנו שאם יצאת היה לו לשורפה: נטמא.
דהכי כתיב רישיה דקרא מדוע לא אכלתם ומיהו נראה לרשב"א
בכל טמא לא יאכל באש
ישרף, והוא הדין לקדשי
והבשר אשר יגע וגו' גבי שלמים כתיב וכ"ש קדשי קדשים
דמצינו למימר דאמיד בעי מנא לן וכולה שמעתין מסקא אליבא
קדשים, אלא יוצא אשכחן
דחמירי: אלא יוצא. בחטאת אשכחן וקדשים קלים מנלן דמצריך
דר' יוחנן דסבירא ליה לקמן דפסול הדם הוי פסולו בגופו דחשיב
בחטאת שהיא קדשי
ליה תנא דמתניתין שריפה ליוצא דפסח: לן דמה. של בהמת
דם ובשר חדא מילתא ובפסול בעלים דוקא קתני מתניתין דבעי
קדשים שהיא בשרפה,
קדשים קלים מנא לן.
קרבן דאמרינן בזבחים (דף נו.) מנין לדם שנפסל בשקיעת
עיבור צורה ושפיר מייתי השתא מחטאת דאהרן דמשה הודה להן
החמה שנא'ו) ביום הקריבו את זבחו ביום שאתה זובח אתה מקריב כו':
אם נכנס דמה לפנים שפיר עבוד דשרפוה ולן דמה נמי קבעי
מנלן דמיד אך קשה על זה כיון דמסברא לא הוה אמרינן דישרף
נשפך
מיד אלא בעיבור צורה אי לאו דמסיק דהלכתא גמירי לה מאי קאמר ולרבה בר אבוה דאפי' פיגול בעי עיבור צורה מנלן לימא דלא
גמירי הלכתא ומה צריך גזירה שוה אלא ודאי דפסולו בגופו ישרף מיד סברא הוא ובדם ובבעלים דבעי עיבור צורה נמי סברא:
בקדש היתה. רש"י פירש דדריש מפנימה וכן ר"ח ולר"י נראה דדריש מאכל תאכלו אותה בקודש ובתורת כהנים דריש
בשלמא
נטמא גלי רחמנא בקדשים קלים והוא הדין בקדשי קדשים. וא"ת והא בהדיא בהאי קרא
מבמקום הקדש ז):
כתיבי קדשי קדשים ומאי קאמר והוא הדין כדדרשינן בכל שעה (לעיל כד:) והבשר לרבות עצים ולבונה ויש לומר דאי לאו הוא הדין הוה אמינא
דאתא לרבות קדשים
קלים
דלא
בעו הכשר ולא קדשי קדשים:
ונגמר