פג:
כיצד צולין פרק
שביעי פסחים
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אי
פה א ב מיי' פ"ח מהל' אמרת בשלמא בשר נינהו כו'. ואין להקשות אי בשר נינהו
שמצאן צבורין צבורין. ובדק עליונים ומצאן חלוצין: עצמות קדשים.
א) חולין דף צ:, ב) חולין
דף צא., ג) שם ודף
מאכלות אסורות
ליכלינהו דלאו בשר גמור הוא שיהא טעמם כטעם בשר מיהו
לא בעו למיבדק תחתונים אבל עצמות פסח בעו למיבדק כולהו ובהא
א
סה סעיף ח']: לענין שריפה בעי למימר דליהוו בשר: לא נצרכא אלא לשומנו.
צג:, ד) שבת דף כד:
הלכה א [טוש"ע יו"ד סי'
פליג רב זביד אדרב נחמן דאי מצאן חלוצין לא חמיר שימוש נותר כולי
❖
ודף קלג. תמורה דף
ולומר בתר איסורייהו חלצינהו: כל
קשה דבריש גיד הנשה (חולין פט.) פריך וסבר תנא דידן אין בגידין
האי להצריכו שריפה מספק
ב
ד: ע"ש, ה) [לעיל נט:
וש"נ], ו) [חולין צא:],
הגידין בשר. הרי הן כבשר ונימנין
בנותן טעם והא תנן ירך שנתבשל
ז) [בראשית לב], ח) [חולין
מוסף תוספות
עליהן בפסח ויוצא ידי חובתו: חוץ
בה גיד הנשה אם יש בה בנותן טעם
שמצאן צבורין צבורין
ומהן חלוצין עצמות
צא:], ט) [בראשית לב],
❖
מגידי צואר. שהוא אלל הרחב וקשה
אסור והשתא דילמא הא דקתני אם
י) [בשבת כד:],
ג
א. ואמאי הוי נותר. תוס'
קדשים דאין בהן משום שבירת העצם
שאנץ. ב. השתא משמע
ועץ בעלמא הוא: הני גידין. דקאמר
יש בה בנותן טעם משום שומנו דגיד
לכולהו הוה חליץ להו ואכיל להו ולא בעי
הכא דשמנו מיקרי גיד
הנשה קאמר דהכא קרי ליה גיד
עיקרן ותחלתן לשריפה היכי דמי:
שפיר. שם. ג. (ו)היכי
שריפה עצמות הפסח דיש בהן משום שבירת
תורה אור השלם
ואי דאייתור. ע"י שנתעצלו באכילתן
ושם פירשתי:
מוכח מהתם דקסבר יש
ליתן בקר שני לשריפתו. וא"ת
העצם דילמא הני דחלצינהו ולהנך לא
1. וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד
בגידין בנותן טעם. שם.
היינו נותר: אלא פשיטא בגידי צואר.
ד. דאי מחמת איסור יו"ט
בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד
חלצינהו ובעי שריפה א"ר יהודה אמר רב כל
קאמר ומשום שאין נאכלין מחמת
אי אסור לשורפו בליל מוצאי
א"כ יהא מותר לשורפו
בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ:
הגידין בשר חוץ מגידי צואר תנן העצמות
קשיין מני להו בהדי עצמות וקאמר
י"ט עד הבקר היכי מוכח דאין
במוצאי יו"ט. שם.
י)
שמות יב י
2. עֹלַת שַׁבַּת בְּשַׁבַּתּוֹ עַל
ה. אע"פ שאין כאן איסור
שריפת קדשים דוחה י"ט הא על
דעיקרן לשריפה דמסתמא לא אכיל
והגידים והנותר ישרפו בט"ז הני גידין היכי
יו"ט. שם. ו. דכיון שלא
עֹלַת הַתָּמִיד וְנִסְכָּהּ:
להו: אי אמרת בשלמא בשר נינהו.
כרחיך גזירת הכתוב היא דהא אפי'
דמי אילימא גידי בשר ניכלינהו ואי דאיתותר
במדבר כח י
היה יכול לשורפו ביום
3. וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא
בלילה שהוא חול אסור לשורפו וי"ל
ואי אכיל להו נפיק בהו אמטו להכי
בבוקר ראשון מחמת
ד
היינו נותר אלא פשיטא גידי צואר א"א
איסור יו"ט הקפיד הכתוב
קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי
בעי שריפה כו': לא נצרכא אלא לגיד
דכיון דאסור לשורפו בבוקר ראשון
בשלמא בשר נינהו אמטו להכי בעי שריפה
שלא לשורפו עכשיו
מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם
הנשה כו'. לעולם גידי צואר לאו
ילפינן שפיר דאין שריפת קדשים דוחה
בלילה עד למחר ביום.
כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה
אלא אי אמרת לאו בשר נינהו למה להו
❖
שם.
י"ט והא דאסור לשורפו בליל מוצאי
בשר נינהו ושאר גידים בשר גמור
בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל
שריפה א"ר חסדא לא נצרכא אלא לגיד
נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה
י"ט איןתימ' שכןמצינובשלמיםשאין
וראוי לאכילה ומתני' דמשמע דיש
ה
ו
❖
שמות יב טז
לָכֶם:
הנשה ואליבא דרבי יהודה א) דתניא ר' יהודה
נאכלים לאור שלישי ואפ"ה אין נשרפין
גידים שהן בשר ליטען שריפה וסתמן
רבינו חננאל
אומר אינו נוהג אלא באחת והדעת מכרעת
עד היום כדאמרי' בריש מכילתין
אין נאכלין דקאמר ישרפו בט"ז בגיד
(דף ג.): ולא עולת חול בשבת
צבורין צבורין מהן חלוצין
מוסף רש"י
הנשה שהוא רך וכשר לאכילה: לר'
של ימין ואלא תפשוט דספוקי מספקא ליה
ומהן אין חלוצין, עצמות
כו'. משמע הכא דאיברי חול אין קריבין
יהודה. דאמר אין נוהג אלא באחת
וישראל קדושים.
קדשים שאין בהן שבירת
לר' יהודה דאי מיפשיט פשיטא ליה ההיא
העושין סייג לתורה (חולין
עצם אמרינן מדהנך
בשבת ולא בי"ט וקשה דבסוף פרק
ולא ידעינן בהי מינייהו הילכך
דהיתירא ניכליה ודאיסורא נישדייה למה ליה
חלוצין הנך נמי חלוצין.
צא. לגירסא שם: וישראל
טרף בקלפי (יומא מו.) אמר אברי
מתחלה עומד אותו של היתר לשריפה
קדושים נהגו בו איסור).
בעצמות פסח דאיכא
שריפה א"ר איקא בר חיננא כגון שהוכרו
חול שנתותרו עושה להן מערכה בפני
משום דלא ידע ליה דליכליה: ופרכינן
פנימי הסמוך לעצם.
שבירת עצם בעו בדיקה.
ולבסוף נתערבו רב אשי אמר לא נצרכא אלא
גיד הארוך והוא בצד פנימי
אמר רב יהודה אמר רב כל
תיפשוט מיהא דמספקא ליה לרבי
עצמן וסודרן אפילו בשבת ואפי' לרב
של ירך (חולין צג:) הוא
הגידין בשר חוץ מגידי
לשמנו דגיד הנשה ב) דתניא א שמנו מותר
יהודה. בהי נהיג דהא מילתא איבעיא
הונא דפליג התם היינו דאינו עושה
גיד ארוך ונתון לארכו
צואר. ואקשינן עליה
וישראל קדושים הם ונוהגין בו איסור רבינא
מערכה בפני עצמן אבל דברי הכל
לן בפ' גיד הנשה (חולין צ:) דקתני ר'
של שופי כשפורעין את
ממתני' דקתני הגידים
הירך ופושט בכל הירך,
ישרפו, הני גידים מאי
סודרן על המערכה גדולה כן צריך
יהודה אומר אין נוהג אלא באחת
אמר בחיצון וכדר"י אמר שמואל דאמר רב
ג)
ראשו אחד מתחבר בעצם
עבדתייהו, אי בשר הן
לפרש שם וכן בסוף פ"ק דשבת
והדעת מכרעת של ימין ואיבעיא לן
יהודה אמר שמואל ב' גידין הן פנימי הסמוך
האליה ומשם נפשט לאורך
אמאי ישרפו נכלינהו, ואי
ב
השופי עד מקום חיבור
(דף כ.) דריש בכל מושבותיכם אי
מיפשט ליה לרבי יהודה דשל ימין ומאי
נותר הן נותר, אלא ודאי
לעצם אסור וחייבין עליו חיצון הסמוך לבשר
הקולית ועצם הירך ושם
גידי צואר הן, ולא יכול
אתה מבעיר למישרי אברים ופדרים
דעת דקא אמר דעת תורה כדמפרש
אסור ואין חייבין עליו: חל ט"ז וכו': ואמאי ו) ז)
הוא סמוך לעצם
לאכלן וטעונין שריפה, ואי
(שם
הוא דאתא והיינו איברי חול שנתותרו
התם הירך המיומנת שבירך או דילמא
צא.). אסור. מן התורה,
אמרת לאו בשר הן
ניתי עשה וידחי לא תעשה אמר חזקיה וכן
ד)
וחייבין עליו. מלקות
נשדינהו. ושנינן גיד הנשה
דאברי תמיד של שבת נפקא מעל
ספוקי מספקא ליה ומאי דעת דעת
כדיליף לקמן (שם) מהירך,
תני דבי חזקיה אמר קרא לא תותירו ממנו
הוא ואליבא דר' יהודה
1
נוטה כלומר מסתברא הכי תיפשוט
עולת התמיד בריש אלו דברים (לעיל סו.)
ועוד שהוא על הכף שהכף
דאמר אינו נוהג אלא בירך
עד בוקר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו
ודוקא אברי עולת חול ממעט הכא
ממתני' מדקא אמר תחלתו לשריפה
הוא בשר עגול הסובב את
אחת, ולא תימא דודאי
הקולית ודבוק בה, ועל
שאין ת"ל עד בקר מה ת"ל עד בקר ליתן לו
מספקא ליה אלא אפי'
ותירץ ר"ת וריב"א דהתם דוקא
ודאי מספק' ליה הילכך שריפה בעו
שם שהוא בצד פנימי של
תימא פשיטא ליה דשל
במשלה בהן האור מיירי דנעשו כבר
תרוייהו דאכל חד וחד אמר האי
בקר שני לשריפתו אביי אמר אמר קרא
ירך צד שכלפי ירך חברתה
ימין אסורין, וכגון שהוכרו
לחמו של מזבח שמתוך שהן לחמו של
דהיתירא הוה והרי הוא נותר
כשהבהמה מחוברת קרי
ולבסוף נתערבו דהא לא
2עולת שבת בשבתו ה) ולא עולת חול בשבת
לה פנימי (שם). חיצון.
אפשר למכלינהו, הלכך
מזבח הרי הן כקרבן היום ודחו
ומתחלתו לא היה יכול לאוכלו שמא
ולא עולת חול ביום טוב רבא אמר אמר קרא
גיד קצר הנתון לרוחב
טעונין שרפה. רב אשי
מבמועדו אפי' בשבת וללישנא דאסיק
זהו של איסור דאי פשיטא ליה אמאי
השופי בסופו מובלע בכף
אמר גידין דקתני במתני'
3 הוא לבדו יעשה לכם הוא ולא מכשיריו לבדו
נמי התם דוקא בפסולין אי משלה בהן
תחלתו לשריפה דהיתירא ניכליה
הסובבת את הקולית והוא
שימנו של גיד הנשה הוא
ולא
נתון בצד חיצון של ירך (שם
דנהגו בו ישראל קדושים
האור אין אי לא לא לאו למעוטי
דאיסורא נשדייה: לעולם פשיטא ליה
וכעי"ז שם צג:). אסור.
איסור. רבינא אמר גיד
כשירין אתא אלא ה"ק דלא איצטריך בכשירין לאשמעי' במשלה בהן
דשל ימין ומתני' דלא מצי אכיל ליה ומצריך ליה שריפה כשנתערבו
מדרבנן, ואין חייבין
החיצון הוא ששנינו
עליו. דלאו היינו על הכף
האור ומיהו אף בכשירין לא שריא אלא במשלה בהן האור וריב"א
לאחר מכאן. בשהוכרו לאו דוקא דודאי מתחלתו הוכרו דאין לך אדם
במשנתנו שאין חייבין
אלא בתוך הכף ובההוא
עליו, דגרסינן בפרק גיד
שאינו מכיר בין צד ימין לצד שמאל: רב אשי אמר. מתני' בשומנו
מסופק בשאר קרבנות דלאו תמיד ומשלה בהן האור אי נעשו לחמו
חיצון עסקינן ומשייר ליה
הנשה אמר שמואל שני
של גיד קאמר דמותר מן התורה ונהגו איסור בו הלכך תחלתו
של מזבח למישרינהו בשבת דדילמא דוקא בתמיד מהני האי טעמא דשם
על כרחיה ושרפה בעי
גידין הם פנימי סמוך
דהא מדאורייתא חזי (שם
תמיד דוחה שבת וא"ת דביומא (דף מו.) דריש לה מבמועדו ובפ"ק
לשריפה דכיון דמן התורה מותר חל איסור נותר עליו ובכלל נותר לא
לעצם אסור וחייבין עליו,
צא.). שאין ת"ל עד
חיצון סמוך לבשר אסור
דשבת (דף כ.) דריש מבכל מושבותיכם וי"ל דקרא דבכל מושבותיכם
חשיב ליה דהאי על כרחו מתחלתו לכך עומד ואיצטריך למיתנייה
בקר. זימנא אחריתי אלא
ואין חייבין עליו.
באנפי נפשיה ולאשמעינן דאסור לאוכלו: שני גידין הן. בירך:
גלי על במועדו דאיירי אפילו באיברים ופדרים של חול והא דלא נקט
מתני' חל ששה עשר
והנותר ממנו באש תשרופו
דהא כתיב עד בקר ברישא
להיות בשבת כו'. אקשינן
פנימי הסמוך לעצם. זה גיד הגדול המתוח על פני כל אורך הירך
ביומא קרא דכל מושבותיכם דהויא עיקר דרשה משום דניחא ליה
ניתי עשה שנאמר והנותר
(שבת כד: וכעי"ז שם קלג.
למינקט דרשה דמועדו דשייכא אף גבי טומאה ובכל הקרבנות:
ופנימי קרי ליה שהוא בצד פנימי של ירך צד הרואה את הירך
אלא אשריפה
ממנו עד בקר באש
ויבמות עד.)
השנית: וסמוך לעצם. עצם הקולית התחוב בבוקא דאטמא וגם
ולא
קאי והכי קאמר והנותר
תשרפו, עשה דשריפת
ממנו בזמן שאסרתי לך,
נותר לידחי לא תעשה כל
יוצא מבוקא דאטמא ונמתח אצל אותו עצם על פני כל אורך הירך שאסור: וחייבין עליו. מלקות: חיצון. זה גיד קצר הניתן בסוף השופי
דהיינו בקר ראשון, כשיבא
מלאכה דיום טוב. ושני
לרחבו וחיצון קרי ליה על שם שהוא מוטל לצד חיצון של ירך צד הרואה את האויר הסמוך לבשר שמובלע בבשר: אסור. מדרבנן: ואין חייבין
בקר שני שהוא חולו של
חזקיה מה ת"ל עד בקר
עליו. כדמפרש טעמא התםח) אשר על כף הירךט) ההוא דפשיט בכוליה ירך והיינו פנימי אבל חיצון לא ובההוא קאמר תנא דידן דתחלתו אינו
מועד תשרפו אבל ביו"ט
ליתן בקר שני לשריפתו.
לא (שבת קלג. וכעי"ז
אביי אמר האי נמי בפירוש
נאכל משום איסור דרבנן וטעון שריפה דחייל עליה שם נותר דחזי מדאורייתא: ניתי עשה. דבאש תשרפו: ונידחי לא תעשה. דמלאכת
יבמות שם ותמורה ד:).
רבתה תורה לדחות עולות
י"ט: שאין ת"ל עד בוקר. בתרא דהא כבר כתיב קמא: ולא עולת חול בי"ט. אלמא אפילו הקטר עולה אינו דוחה י"ט וכ"ש שריפת פסול
ולא עולת חול ביום
ארבעה עשר מלהשרף
שלה ופסח קרבן של חול הוא דזריקת דמו בארבעה עשר ואין יכול להקטירו בלילה והא דכתיב [שמות לד] לא ילין לבקר דמשמע הא כל הלילה ילין
טוב. כגון אברי תמיד של
ביום טוב דכתיב עולת
ערב יו"ט שלא הוקטרו
שבת בשבתו דייקינן מינה
הא אוקימנא בארבעה עשר שחל להיות בשבת בפ' תמיד נשחט (לעיל נט:): הוא ולא מכשיריו. היכולין ליעשות מבעוד יום:
מבעוד יום אין מעלין אותן
דאין מקריבין אלא עולת
ולא
משחשכה (שבת כד:).
שבת בשבת בלבד, אבל
אברי עולות חול בשבת או ביום טוב לא, ואע"ג דמצותן להקריבן, וכל שכן דלא שרפינן הפסולין. רבא מפיק ליה מהאי קרא הוא לבדו יעשה לכם הוא ולא מכשירין, לבדו ולא מילה שלא בזמנו דאתיא בקל וחומר, ומה