כיצד צולין פרק
שביעי פסחים
פד.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ולא
מילה שלא בזמנה דאתיא בק"ו. פירש בקונ' ומה צרעת
ולא מילה שלא בזמנה. דאי לא ממעט קרא אתיא בק"ו לדחות ומה
פו א מיי' פ"י מהל' ק"פ
א) חולין דף עו:, ב) חולין
דף קכב:, ג) [יומא מו.
הלכה ט:
צרעת שדוחה את העבודה ועבודה דוחה את השבת מילה אף שלא
שדוחה את העבודה ועבודה דוחה את השבת וקשה דרבא
פז ב מיי' שם הל' י:
סוכה נד. ע"ש פרש"י
בזמנה דוחה אותה אפילו במקום בהרת יקוץ בהרתו שבת שנדחת
לית ליה האי ק"ו בפ' ר' אליעזר דמילה (שבת קלב:) דקסבר דהא
פח ג מיי' שם הלכה א:
יבמות מב:], ד) חולין
❖
מפני עבודה אינו דין שתהא מילה דוחה ואתא קרא ומיעטה דכיון
דצרעת דוחה עבודה לא משום חומרא דצרעת אלא משום דגברא דלא
פט ד מיי' שם והל' יא:
שם ודף עז. [נה: קלד.],
ה) לעיל דף פג. שבועות
דשלא בזמנה היא כגון גר שנתגייר
חזי ור"ח פי' ק"ו ומה אוכל נפש שלא
ג: [מכות יז.], ו) סנהדרין
וקטן שנאנס אביו ועבר זמנה נשהויה
נכרתו עליו י"ג בריתות דוחה י"ט כו'
ולא מילה שלא בזמנה הבאה מק"ו רב אשי
דף סג. שבועות דף ג:
לעזי רש"י
למחר. וגבי שריפת פסול קדשים נמי
ויש להשיב מה לאוכל נפש שכן מצוה
מכות דף ד: ודף טז. חולין
אמר 1 שבתון די"ט עשה הוא ואין עשה דוחה
דף פב: ודף צא. קמא:
טיברו"ס [טינרומ"ש].
לא תעשה ועשה: מתני' כל הנאכל בשור
כמילה שלא בזמנה דאפשר לשהוייה
עוברת שלמחר לא יהיה מצוה עליה
תמורה דף ד:, ז) [לעיל
סחוסים.
דמי: שבתון דיום טוב עשה הוא.
ואומר ר"י דאיכא למיעבד ק"ו מנדרים
ע. וש"נ], ח) [חולין קכב.],
אשפרלו"ן [אישפלדו"ן].
הגדול יאכל בגדי הרך וראשי כנפים
❖
דמשמע שבות והוה ליה י"ט עשה ולא
ונדבות דדחו י"ט אע"פ שלא נכרתו
ט) [דברים כה], י) [צ"ל
עצם השכם.
והסחוסים: גמ' רבה רמי תנן כל הנאכל
❖
תעשה: מתני' כל הנאכל בשור
ר' אליעזר],
עליהן י"ג בריתות וסבר רבא דקריבין
בשור הגדול יאכל בגדי הרך ושאינו נאכל
הגדול כו'. שכבר הוקשה כל מה
בי"ט וליכא למיפרך מה לנדרים
מוסף תוספות
לא אימא סיפא ראשי כנפים והסחוסים והא
שעתיד להקשות בו: יאכל בגדי הרך.
ונדבות שכן צורך גבוה כדפריך בפ'
תורה אור השלם
א. בעי ר' יוחנן תרתי ד..
ר' אליעזר דמילה (שם דף קלא.) מה
ראוי לאכילה בפסח בן שמנה ימים
הני לא מתאכלי בשור הגדול אלא תנאי היא
1. אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם
תוס' שאנץ. ב. דאי לאו
אבל מה שאין נאכל בשור הגדול אין
לעומר ושתי הלחם כו' דלאו חובה
והכי קתני כל הנאכל בשור הגדול יאכל
הכי אכתי תיקשי ליה
לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם
נמנין עליו בפסח אע"פ שעכשיו רך
נינהו ואפילו חטאות ואשמות לא
ברייתא. שם. ג. ויש להם
אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ
בגדי הרך ושאינו נאכל לא וי"א אף ראשי
יותר טעם. שם. ד. משמע
אֶת חַג יְיָ שִׁבְעַת יָמִים
הוא עתיד להקשות בסופו: וראשי
מיקרו צורך גבוה כיון דאי לאו דחטא
כנפים והסחוסים רבא אמר מה הן קתני והכי
לפי הירושלמי דבכל
בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן
כנפים והסחוסים. שקורין טיברו"ס
לא בעו לאיתויינהו ונראה דרבא אית
מקום אזיל בתר השתא בר
וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן:
קתני כל הנאכל בשור הגדול בשלקא יאכל
א
ליה הא דרב אשי די"ט עשה ולא
שבראש גף הכתף אשפרלו"ן והסחוסין
מגבי פסח דכתיב קרא.
ויקרא כג לט
בגדי הרך בצלי ומה הן ראשי כנפים והסחוסי'
2. וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד
תוס' חולין עז. ד"ה אל.
שאר הסחוס שבו כגון תנוך האוזן
תעשה ולהכי איצטריך ק"ו דאי לאו
ה. ולפי הירושלמי אית לן
בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד
תניא כוותיה דרבא כל הנאכל בשור הגדול
והסחוסי החזה והצלעות הקטנות
ק"ו לא הוה צריך למיסר וכן משמע
לפרש דהא דקאמר בתר
בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ:
שבסוף השדרה: גמ' וי"א אף ראשי
בשלקא יאכל בגדי הרך בצלי ומה הן ראשי
בסוף אזלינן לא מסברא
שמות יב י
בפ"ק דביצה (דף ח:) דפריך גבי אפר
❖
3. בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לֹא
אלא מקרא. תוס' שאנץ.
כנפים והסחוסין. הואיל ובשור הגדול
כירה מוכן לודאי כו' סוף סוף י"ט
כנפים והסחוסים וגידין הרכין נידונין כבשר
תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן
גופיה מתאכלו בשליקה בישול יתר:
עשה הוא ואין עשה דוחה לא תעשה
איתמר גידין שסופן להקשות רבי יוחנן אמר
הַבָּשָׂר חוּצָה וְעֶצֶם לֹא
א)
❖
תִשְׁבְּרוּ בוֹ: שמות יב מו
מה הן קתני והכי קאמר כל הנאכל
ועשה אלא אמר רבא כו' משמע
רבינו חננאל
נמנין עליהן בפסח ריש לקיש אמר ב אין
בשור הגדול בשליקה יאכל בגדי הרך
דרבא אית ליה די"ט עשה הוא והשתא
אוכל נפש שאע"פ שהוא
נמנין עליהן בפסח ר' יוחנן אמר נמנין עליהן
צלי ומה הן ראשי כנפים והסחוסין:
לבדו לא איצטריך לשריפת קדשים
באזהרת שמחה ואינה
הגהות הב"ח
בתר השתא אזלינן ריש לקיש אמר אין נמנין
מצוה דוחה יום טוב. מילה
גידים שסופן להקשות. גידי צואר
אלא על מילה דאיכא ק"ו אמר רבא
(א) רש"י ד"ה אבל
שאע"פ שהיא שלא בזמנה
עליהן בתר בסוף אזלינן איתיביה ריש לקיש
ובגדי וטלה הן רכים אבל אם היה
פרק י)(אם לא הביא) (דף קלג.) וגמרא
המותיר וכו' אינו לוקה לא
מצוה היא שנכרתו עליה
❖
לר' יוחנן כל הנאכל בשור הגדול יאכל בגדי
מזקין סופן להיות קשים: ר' יוחנן
מייתי לה הכא אשריפת קדשים
המותיר:
י"ג בריתות וחייב כרת
אם לא ימול, אינו דין
אומר כו'. וגידים הרכין דקתני בהך
דממילא ממעטי ורב אשי לא קאי
הרך ומה הן ראשי כנפים והסחוסים הני אין
שידחה יום טוב. ת"ל לבדו
ברייתא נידונין כבשר לר' יוחנן
למיפלג ארבא אלא מילתא דנפשיה
אבל גידין שסופן להקשות לא א"ל תנא הני
ולא מילה שלא בזמנה.
מוסף רש"י
משמע לי' דרכין השתא ולריש לקיש
קאמר ואקדשים קאי ואפילו אמילה
ואם מילה שהיא מצוה
וה"ה להנך הני מ"ט דהא מתאכלי בשור
נמנין עליהן בפסח.
והמבטלה לגמרי ענוש
משמע ליה בשאר גידים דרכין לעולם:
כדמשמע באם לא הביא דלית ליה
הגדול בשלקא הנך נמי מתאכלי בשור
דאפילו לא נמנה אדם
כרת. ולא עוד אלא שהיא
גידין
קל וחומר: שסופן להקשות.
הני אין. דס"ד מדפריש מה הן
עם החבורה אלא לאכול
מצוה שנכרתו עליה שלש
הגדול בשלקא א"ל ר' ירמיה לרבי אבין כי
מהן יצא ידי אכילת
דוקא קאמר: הני מ"ט. פירושא הוא
עשרה בריתות אינה דוחה
פי' בקו' גידי צואר ואין נראה לריב"א
פסח (חולין עז.). לא
אזלת לקמיה דר' אבהו רמי ליה מי אמר רבי
יום טוב, כל שכן עשה של
ומסקנא דתירוצא: עגל הרך. מפרש
דהא משמע דהשתא הם רכים כבשר
חש לקמחיה. למה
נותר שלא ידחה יום טוב
יוחנן גידין שסופן להקשו' נמנין עליהן בפסח
בהעור והרוטב ח) כל זמן שיונק ועור
לגמרי ואפי' ר"ל לא פסיל להו אלא
שהוא טוחן ומוציא מפיו,
שאפילו ביטלו לגמרי אינו
כלומר לדבורו (יבמות
אלמא בתר השתא אזלינן והא בעא מיניה
ענוש כרת. רב אשי מפיק
ראשו רך מולגין אותו ונאכל עמו:
משום בסוף ולעיל קאמר אלא פשיטא
ב)
מב:). טוחן ומוציא סובין
ליה מהאי דכתיב ביו"ט
מהו שיטמא. טומאת אוכלין בתר
בגידי צואר משמע שהם רגילין להיות
ריש לקיש מרבי יוחנן עור הראש של עגל
ואינו חושש, כלומר מרבה
שבתון ולא תעשה מלאכה,
השתא אזלינן ומטמא או בתר בסוף
נותר ואין ראוין ליאכל כמו עצמות
דברים שאינם (סוכה נד.).
נמצא ביו"ט עשה שבתון
הרך מהו שיטמא ואמר לו אין מטמא אלמא
אל תקניטני. להשיב
ולא תעשה כמשמעו, ואין
אזלינן ואינו מטמא: לא חש לקמחיה.
אלא נראה דהיינו גידי שדרה וגידים
בתר בסוף אזלינן א"ל דרמא לך הא לא חש
ג)
לי ממנה (חולין קכב:).
עשה דוחה את לא תעשה
למה שהוא טוחן אם חטין אם פסולת:
הרכים דקתני בברייתא איירי בגידי
שבלשון יחיד אני
ועשה.
לקמחיה הא הדר ביה רבי יוחנן לגבי דריש
מתני' כל הנאכל בשור
הא הדר ביה ר' יוחנן. מהא דגידין
בשר דלכ"ע הוו כבשר:
שונה אותה. משנה, ולא
הואיל ומתאכלי בשור הגדול
לקיש וא"ל אל תקניטני שבלשון יחיד אני
בלשון סתם משנה (שם)
ד)
הגדול יאכל בגדי הרך
שסופן להקשות כדאמר בשילהי בהמה
שונה אותה: מתני' ג השובר את העצם
כלומר יחידאה היא ולא
ראשי הכנפים והסחוסים
בשלקא. והשתא א לא אזיל
המקשה (חולין עז.) ופשטינן לה מהא
סבירא לן כותיה (שם עז.).
כו'. וכי כל מי שאינו
בפסח הטהור הרי זה לוקה ארבעים אבל
המותיר בטהור. בפסח
דהעור והרוטב דכי פשיט ליה רבי
רבי יוחנן בתר השתא אלא בדבר
נאכל בשור הגדול אינו
ה) ד
טהור וכשר (שבועות
נאכל בגדי הרך, והרי
יוחנן עלה דההיא אין מטמא ואותביה
הנאכל בשור הגדול בשלקא ב וא"ת
המותיר בטהור והשובר בטמא אינו לוקה
וכל שכן בטמא
ראשי כנפים והסחוסים
ג:)
את הארבעים: גמ' בשלמא מותיר בטהור
ור"ל מאי פריך ליה לר' יוחנן אדרבה
ריש לקיש ממתני' דהעור והרוטב
(לעיל פג.). והשובר.
שאינן נאכלין בשור הגדול
את העצם (שבועות ג:).
תיקשי לדידיה דמוכח בברייתא דבדבר
דקתני אילו שעורותיהם כבשרן עור
שהן כעצמות ובגדי הרך
דתניא לא תותירו ממנו עד בקר והנותר
ו)
2
והנותר ממנו עד בקר
נאכלין. ופריק רבא ואמר
הנאכל בשור הגדול בשלקא אזלינן
הראש של עגל הרך אלמא דבתר
ממנו עד בקר וגו' בא הכתוב ליתן עשה
וגו'. באש תשרפנו,
הכי קאמר כל הנאכל בשור
בתר השתא ויש לומר דסבר ר"ל
השתא אזלינן וא"ל רבי יוחנן אל
עשה הוא ולאו שניתק
הגדול שלוק יאכל צלי
אחר לא תעשה לומר שאין לוקה דברי רבי
לעשה אין לוקין עליו
בגדי הרך, ומה הן ראשי
דראשי כנפים והסחוסין יש עליהם
תקניטני באותה משנה שבלשון יחיד
והמותיר בפסח פטור
יהודה רבי יעקב אומר לא מן השם הוא זה
כנפים והסחוסין. תניא
שם בשר יותר מבגידים ופריך לרבי
אני שונה אותה אלמא מעיקרא הוה
ג
. בא הכתוב
כותיה דרבא כל הנאכל
(חולין פב:)
אלא משום דהוה ליה לאו שאין בו מעשה
יוחנן מדלא נקט בברייתא גידים דהוי
סמיך ר' יוחנן עליה ופליג בגידין
ליתן עשה אחר לא
בשור הגדול בשלקא כו'
תעשה. אם תותיר
עד וגידין הרכין נידונין
ואין לוקין עליו אלא שובר בטמא מנלן דאמר
רבותא טפי ור' יוחנן משני דאין
שסופן להקשות ואידכר דיחידאה היא
ועברת על לאו, באש
כבשר. איתמר גידין שסופן
והדר ביה: מתני' אבל המותיר
רבותא כלל מה שאין בהן טעם בשר
קרא ועצם לא תשברו בו בו בכשר ולא
ז)
תשרפנו, נתקו הכתוב
3
להקשות ר' יוחנן אמר
בטהור. אפילו בטהור והשובר בטמא
כל כך דהא אם היו רכים לעולם לא
בעשה זה מעונשן של שאר
נמנין עליהן בפסח דבתר
בפסול ת"ר ועצם לא תשברו בו בו בכשר
לאוין, לומר זה עונשו
השתא אזלינן, והשתא רכין
היה פוסלן הילכך כיון דמתאכלי
אינו לוקה (א) המותיר משום לא תותירו
ולא בפסול ר' אומר בבית אחד יאכל ועצם
ותקנת עבירתו שישרפנו
הן וכבשר הן. וריש לקיש
3
ולא שובר בטמא משום לא תשברו
בשלקא נימנין עליהן כמו ראשי כנפים
(שבועות ג:) דמשמע שזה
פליג עליה ומותיב עליה
לא תשברו בו כל הראוי לאכילה יש בו
וטעמא מפרש בגמרא: גמ' בא הכתוב
והסחוסים ורשב"א מפרש טעמא
ענשו של לאו שאם הותירו
ממתני', ושני ליה הכי תנא
משום שבירת עצם ושאין ראוי לאכילה אין
ישרפנו ויפטר (סנהדרין
הני ראשי כנפים והסחוסין
כו'. כל לאו שניתק לעשה אין לוקין
דריש לקיש דגידים לא דמו לראשי
סג:) שהמעשה האמור
הואיל ומתאכלי בשור
בו משום שבירת עצם מאי בינייהו א"ר ירמיה
עליו דמשמע זו היא תקנתו אם תעבור
כנפים והסחוסים דגידים סופן
אחריו תקנתו וכפרתו על
הגדול בשלקא, והוא הדין
פסח הבא בטומאה איכא בינייהו למ"ד כשר
עבירת הלאו (מכות ד:).
להקשות בגדי עצמו אבל ראשי כנפים
על הלאו עשה זאת והינצל ועוד דלא דמי
לגידים שסופן להקשות,
לא מן השם הוא זה.
דהני נמי מיתכלי בשור
האי
ללאו דחסימה שהמלקות נסמך לו ט):
והסחוסים אין סופם להקשות בגדי
כלמר טעם זה אינו מן
הגדול בשלקא. רמי ליה
לעולם אלא בשור הגדול דוקא ולא
האי
העיקר (סנהדרין סג:) לא
רבנן קמיה דר' אבהו.
שייך למיזל בהו בתר בסוף כיון דבגדי וטלה הם רכים לעולם: הא הדר ביה ר' יוחנן. פירוש מהך דשמעתין כדמוכח בפרק בהמה
מטעם זה הוא פטור
מי אמר ר' יוחנן גידין
(חולין פג.) אין טעם זה
הרכין שסופן להקשות
המקשה (חולין עז.) וקשה לר"י לר"ל דאותביה לר' יוחנן מההיא שעורותיהן כבשרן תיקשי לנפשיה דקסבר גבי פסח בתר בסוף אזלינן והתם
עיקר דלאו שניתק לעשה
נמנין עליהן בפסח, אלמא
אזיל בתר השתא וי"ל שלפי שבעור ראש של עגל הרך יש לו טעם בשר הרבה מגידין וריב"א אומר דבירושלמי פריך דר"ל אר"ל
אין לוקין עליו, אלא מפני
כיון דמתאכלי השתא בתר
מה המותיר אינו לוקה
השתא אזלינן וכבשר נינהו,
ומשני טעמא דר"ל מקרא ואכלו את הבשר (שמות יב) ולא גידין ובעור הראש של עגל הרך אזיל בתר דהשתא והכא הוי גזירת הכתוב :
ד
ה
לפי שהוא לאו שאין בו
והא בעיא מינה ריש לקיש
היתה מר' יוחנן עור הראש של
מעשה (מכות ד: וכעי"ז
שבועות ג:). דהוה ליה לאו שאין בו מעשה. ישב לו ולא אכל ומאליו נעשה נותר (חולין פג.). עגל הרך מהו שיטמא, ואמר ליה אינו מטמא, דאלמא בתר בסוף אזלינן. אמר ליה ר' אבהו דרמא לא חש לקמחיה,
כלומר אכילתו להפסד הולכת שאינו מתעסק בתורה כראוי לה. בפירוש הדר ר' יוחנן ואמר לריש לקיש בעידנא דאקשינן
עליה והתנן אלו שעורותיהן כבשרן ואחד מהן עור הראש של עגל הרך, אמר לו ר' יוחנן משנה זו דברי יחיד הן דברי אלעזר בן יהודה איש אבלים מר' יעקב הם ומפורש בפ' העור והרוטב כי אמר לו רבי יוחנן אל תקניטני בלשון יחיד
אני שונה אותה. מתני' אבל המותיר בטהור כו'. בשלמא מותיר בטהור אינו לוקה דתניא לא תותירו ממנו עד בקר והנותר וגו', ובא הכתוב כו', לרבי יהודה כדאית ליה ולר' יעקב כדאית ליה. אלא שובר העצם בטמא מנא לן דלא לקי.
ופשטינן לה מהא דת"ר ועצם לא תשברו בו בכשר ולא בפסול, ר' אומר בבית אחד יאכל ועצם לא תשברו בו, הטהור הראוי לאכילה יש בו שבירת עצם. ואמרינן מכדי תרוייהו אמרי דלא לקי מאי בינייהו. וחלקו בזה, ר' ירמיה אמר פסח