האשה
פרק
שמיני פסחים
פח.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
שמעת
מינה יש ברירה. הכא לא שייך מאי רוצה בשעת שחיטה
תמרים. יש בבבל הרבה: טירינא. סל: כמה כי הני בזוזא.
ה א מיי' פ"ב מהלכות
א) תענית ט:, ב) [עי'
תוספות ברכות לד: ד"ה
ק"פ הלכה ח:
כמה מאלו בזוז אחד: הר המוריה ושדה דיצחק ובית אל דיעקב
דבשלמא לעיל אשמעינן דאי לא ביררה בשעת שחיטה
ו ב שם הלכה ט:
חציף וכו'], ג) [לעיל פז.
כולם בהר הבית התפללו: שקראו
בית. מקום מיושב: יום
אינה אוכלת כלל אע"ג דס"ד דבתר בעלה גרירא טפי אבל הכא אם
ז ג שם הלכה ח:
לקמן פט.], ד) [תוספתא
שה
רוצה בשעת שחיטה מאי קמ"ל: לבית מ"מ. פי' משום דשה
יזרעאל. יום כנישיהון מתרגמינן וקרי
ליה יום כיצירת בראשית:
ח ד שם הלכה י:
פ"ז ה"ד], ה) [מגילה
❖
ט ה שם הלכה יב:
יד:], ו) [שם: ע"ז טז:
יש ברירה. שהוברר שבזה נתרצה
לבית לאו דאורייתא והכי אית ליה
ע"ש פרש"י ברכות נ.
בשעת שחיטה אילו הודיעוהו: שה
לר"ז גופיה בפרק אין בין המודר
תמרים ויעסקו בתורה עולא איקלע
א)
ע"ש פירש"י], ז) חגיגה
לבית. איש בעל הבית יקחנו לכל בני
(נדרים דף לו.) ואם תאמר והיאך
ב. גיטין מא. ב"ב יג.
לפומבדיתא קריבו ליה טירינא דתמרי אמר
הגהות הב"ח
ערכין ב: עדיות פ"א
ביתו ואין צריך דעתן: על ידי. בשביל.
מאכיל פסח שלא למנויו נהי דקטן
להו כמה כי הני בזוזא אמרו ליה תלת
מי"ג, ח) [כתובות נח:],
(א) תוס' ד"ה לישא וכו'
שבנו ובתו הקטנים עליו לחנכן הלכך
אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו
ט) שייך לע"ב, י) [כדאיתא
ועוד אור"ת דאין זו
בזוזא אמר מלא צנא דדובשא בזוזא
❖
קדושין סט.], בין מדעתן דהיינו בסתמא כדמוקי
לספות לו בידים אסור כדאמר בפ'
תקנה: (ב) בא"ד מרגלא
ובבלאי לא עסקי באורייתא בליליא צערוהו
❖
ליה לישראל לפי שיכול:
לקמן בין שלא מדעתן דאמרי לא
חרש (יבמות דף קיד.) ואור"י דהתם
אמר מלא צנא סמא דמותא בזוזא בבבל
אין יכולין למחות וכן עבדו ושפחתו
ילפינן מלא תאכלום ולא אסור אלא
תורה אור השלם
ובבלאי עסקי באורייתא ואמר ר' אלעזר מאי
הכנענים על כרחם ימשכו אחריו
דומיא דשרצים ונבילות אבל כה"ג
מוסף תוספות
1. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים
דסמוכין עליו אבל שפחתו העברית
דאיכא חנוך מצוה שרי:
דכתיב והלכו עמים רבים ואמרו לכו
1
א. בעל הבית זה שוטה
וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל
על ידי
בנו ובתו הקטנים.
אף על גב דלא משכחת לה אלא
ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב וגו'
הוא שיהא סבור... כך
הַר יְיָ אֶל בֵּית אֱלֹהֵי
בקטנה דהא יוצאה בסימנין כיון דאין
בפ"ק דב"מ (דף יב:) גבי
הנוסח בתוס' שאנץ.
יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו
אלהי יעקב ולא אלהי אברהם ויצחק אלא
ב. שהוא רוצה לעשות
וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי
עליו לחנכה יכולה למחות: ה"ג
מציאה איכא למאן דאמר דלא קטן
לא כאברהם שכתוב בו הר שנאמר אשר
מצוה. שם. ג. אמאי
מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר
2
תניא אידך לא ישחוט אדם לא על
קטן ממש אלא גדול וסמוך על שלחן
כופין. תוס' ב"ב יג. ד"ה
יְיָ מִירוּשָׁלִָם:
יאמר היום בהר ה' יראה ולא כיצחק
ב)
כופין. ד.
בתוס' גיטין מא.
ידי בנו ובתו הגדולים ולא על ידי
אביו זהו קטן הכא ע"כ קטן ממש
ישעיהו ב ג
שכתוב בו שדה שנאמר ויצא יצחק לשוח
2. וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם
ד"ה לישא מוסיף. ואפי'
3
עבדו ושפחתו העברים ולא על יד
מדאמרי' בין מדעתו בין שלא מדעתו
מיפקדא אפשר לה
הַמָּקוֹם הַהוּא יְיָ יִרְאֶה
בשדה אלא כיעקב שקראו בית שנאמר
אשתו אלא מדעתן אבל שוחט הוא
ושלא מדעתו אמרינן בסמוך היינו
בכיוצא בה. ועי' מהרש"א.
אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר יְיָ
ויקרא את שם המקום ההוא בית אל א"ר
ה. דבעידנא דמיעקר לאו
יֵרָאֶה: בראשית כב יד
כו' חוץ מן האשה. שיוצאת בשל עצמה
דאמרי לא וגדולים פשיטא דיש
4
3. וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ
לא מקיים עשה. תוס' ב"ב
מפני שמחאתה מחאה דקיי"ל ח)(גיטין
בידם למחות אפי' סמוכין על שלחן
יוחנן גדול קבוץ גליות כיום שנבראו בו
שם. ו. דחזיא להתעבר.
בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא
אביהן: וכולן ששחטו כו'.
דף עז:) יכולה אשה שתאמר לבעלה
קמ"ל
תוס' גיטין שם. ז. דאפי'
שמים וארץ שנאמר 5 ונקבצו בני יהודה ובני
עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים
בזמן שהיובל נוהג אין זו
בָּאִים: בראשית כד סג
איני נזונית משלך ואיני עושה לצרכך:
אפי' סתמא כיון דשחטו אין לך
ישראל יחדו ושמו להם ראש אחד ועלו מן
4. וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם
תקנה. תוס' שאנץ. ח. והא
מאי שנא אשה. כלומר מאי
ה"ג
מיחוי גדול מזה כדאמרינן בסמוך:
דאסור נתין בשפחה טפי
הארץ כי גדול יום יזרעאל וכתיב 6 ויהי ערב
הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז
מתניתין
בדקפדי אהדדי. אין
שנא
איהי מעבדו ושפחתו העברים
מממזר אע"ג דשניהם
שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה:
ויהי בוקר יום אחד: יתום ששחטו עליו
פסולי קהל וכו' משום.
בראשית כח יט
ובנו ובתו הגדולים: ומשני אמר
לפ' דקפדי שאין כל
5. וְנִקְבְּצוּ בְּנֵי יְהוּדָה
תוס' גיטין שם. ט. [אבל]
אפוטרופסין וכו': שמעת מינה ג) יש ברירה
רבא
אשה וכל דדמי לה. דהיינו כל
אחד רוצה לההנות את חבירו ולכך
נתינה אסור בצד עבדות
וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יַחְדָּו וְשָׂמוּ
א"ר זירא שה לבית מ"מ ת"ר שה לבית
הני. שיכולים למחות משמע
אפילו חלקו לא יאכל דאי אפשר שלא
דלאו קדש ועומד הוא
7
לָהֶם רֹאשׁ אֶחָד וְעָלוּ מִן
אע"ג דמותר בממזרת
הָאָרֶץ כִּי גָדוֹל יוֹם
שמחאה שלהם מחאה אלמא טעמא
יהנה גם חלק חבירו א"כ כל אחד
מלמד שאדם מביא ושוחט על ידי בנו ובתו
א
משום דלא מיקרי קהל
יִזְרְעֶאל: הושע ב ב
דמחאי הא סתמא יוצאה בשל בעלה:
ששוחט עליו וכי השוחט הוא סבור
א
הקטנים ועל ידי עבדו ושפחתו הכנענים בין
6. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר
מוזהר בלאו דלא יהיה
ה"ג לאפוקי היכא דאמור לא.
קדש. תוס' חגיגה ב: ד"ה
שיהנה חלקו משלו ולא יהנה חלק
יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה
מדעתן בין שלא מדעתן אבל אינו שוחט על
❖
לישא.
וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם
אין אנו רוצין דהיינו מחאה:
חבירו דמסתמא מיירי כששחט עליו
ידי בנו ובתו הגדולים ועל ידי עבדו ושפחתו
בראשית א ה
אֶחָד:
בדקפדי אהדדי. שני הבעלים ואין
רבו דומיא דרישא יתום ששחטו עליו
7. דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת
העברים ועל יד אשתו אלא מדעתן תניא
רוצין ליהנות זה מזה הלכך אפילו
כו' ועוד דמי שחציו עבד אמאי לא
יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר
רבינו חננאל
אידך ד) לא ישחוט אדם לא על ידי בנו ובתו
לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם
נתרצה האחד שיאכל העבד משלו
יאכל משל עצמו אף למשנה ראשונה
אמר ר' אלעזר מאי דכתיב
אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה
הגדולים ועל ידי עבדו ושפחתו העברים
❖
אין חבירו רוצה שיהנה חלקו משל
דדעתו ודאי לההנות אף חלק רבו
שמות יב ג
והלכו עמים רבים ואמרו
לַבָּיִת:
ועל יד אשתו אלא מדעתן אבל שוחט
לכו ונעלה אל הר ה' ואל
חבירו: כמשנה ראשונה. קודם שחזרו
כדי לצאת ידי חובה לכך נראה כפי'
בית אלהי יעקב ויורנו
ב"ה לא יאכל משל עצמו מפני שאין
הקונטרס דקפדי שכל אחד אינו רוצה
הוא על ידי בנו ובתו הקטנים ועל ידי
מדרכיו ונלכה באורחותיו
מוסף רש"י
חלק עבדו' נמשך אחר דעתו: כמשנה
שיהנה חלקו משל חבירו ב ושוחט אף
כי מציון תצא תורה וגו'.
עבדו
ושפחתו הכנענים בין מדעתן ובין
מתני' יתום ששחטו עליו
דתמרי. דבש עושין מהן
אחרונה. הואיל ובידינו לשחררו הרי
על חלק חבירו וסבור שחבירו אינו
שלא מדעתן וכולן ששחטו ושחט רבן
(תענית ט:). ובבלאי לא
ב
אפוטרופין יאכל ממקום
הוא כבן חורין ואוכל משל עצמו:
מקפיד אם יאכל חלקו משלו ולכך
עסקי באורייתא. כלומר
שרוצה, ש"מ יש ברירה.
עליהן
יוצאין בשל רבן ואין יוצאין בשל
חציו עבד לא יאכל למשנה ראשונה אף
תקנתם
יכולין הן לעסוק תמיד שיש
אמר ר' זירא שה לבית מכל
משל עצמו: ט)לישא שפחה אינו
עצמן חוץ מן האשה שיכולה למחות
להן מזונות בזול ובלא טורח
מקום. בין מדעתו בין בעל
(שם). צערוהו. בשלשול,
כרחו. תניא נמי הכי שה
מאי שנא אשה אמר רבא אשה וכל דדמי לה הא גופא קשיא אמרת חוץ מן
יכול. ואם תאמר ג וליתי עשה דפרו
דאמרו (גיטין ע.) תמרי
לבית, מלמד שאדם שוחט
האשה שיכולה למחות טעמא דמחי הא לא מחי נפקא בשל בעלה והא קתני
משחנן ומשלשלן (תענית
ורבו (בראשית ט) וידחה לאו דלא
על ידי בנו ובתו הקטנים
שם). מלא צנא סמא
ועל [ידי] עבדו ושפחתו
יהיה קדש (דברים כג) וי"ל משום דידה
רישא ולא על ידי אשתו אלא מדעתן הא סתמא לא נפקא מאי אלא מדעתן
ג
דמותא בזוזא. שמתוך
הכנענים בין מדעתן בין
דליכא עשה דאפשר לה בעבד ועוד
ד
ה
לאו דאמרי אין אלא בסתמא לאפוקי היכא דאמור לא והא כולם ששחטו
שלוקחין אותו בזול אוכלין
שלא מדעתן. וכלן ששחטו
מהן הרבה ומצערים אותן
דבתחלת ביאה מיעקר לאו ולא
ושחט רבן עליהן יוצאין
ושחט רבן עליהן יוצאין בשל רבן דבסתמא וקתני חוץ מן האשה מפני
(שם). פתיא. כלי חרס
בשל רבן חוץ מן האשה.
מיקיים עשה אלא בהוצאת זרע ו וא"ת
שיכולה למחות אמר רבא ד כיון ששחטו אין לך מיחוי גדול מזה: עבד של
פתיא אוכמא,
ואוקימנה חוץ מן האשה
(ברכות נ.)
וימכור עצמו בעבד עברי ויהיה
כלי שחור, כמו (ע"ז לג:)
וכל (רבותה) [דכוותה]
שני שותפין וכו': רמי ליה רב עינא סבא לר"נ תנן עבד של שני שותפין לא
הני פתוותא דבי מיכסי
שיכולין למחות. והאשה
מותר בשפחה וי"ל בזמן שאין היובל
אוכמא, שנשתחר ע"י
יאכל משל שניהן והתניא רצה מזה אוכל רצה מזה אוכל א"ל ה) עינא סבא
כיון ששחטה לעצמה,
נוהג דאז נמי אינו נוהג עבד עברי י)
מלאכה, כלומר גם אתה
אע"פ שלא מיחת בפירוש,
ואמרי לה פתיא אוכמא מיני ומינך תסתיים שמעתתא מתניתין בדקפדי
ועוד אומר ר"י דאסור למכור עצמו
ו)
ה
ז
רגיל ותדיר בתורה כמו
שחיטתה לעצמה אין לך
(ברכות כח.) מכותלי ביתך
מיחוי גדול מזה. עבד של
אהדדי ברייתא דלא קפדי אהדדי: מי שחציו עבד וחציו בן חורין לא יאכל
בעבד עברי כדאמרי' בפ"ק דקדושין
ניכר שפחמי אתה, חכמה
שני שותפין, אם אלו
(דף כב:) וא"ת ישא חציה שפחה וחציה
משל רבו וכו': משל רבו הוא דלא יאכל אבל משל עצמו יאכל והא תניא
מפוארה בכלי מכוער
השותפין קפדי אהדדי
בת חורין וי"ל דאתי צד עבדות
(עי' תענית ז.) דרכן של
שלא ישמש לזה יותר מזה.
לא יאכל לא משלו ולא משל רבו לא קשיא כאן
כמשנה ראשונה כאן
תלמידי חכמים שמצטערין
וכן במזונות קפדי שלא
ומשתמש בצד חירות ואם תאמר וישא
כמשנה אחרונה דתנן מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו
על לימוד תורה ואינם
ז)
יאכילנו אלא כדי חלקו
ממזרת דממזר מותר בשפחה דבפרק
מכבסים בגדיהם (ע"ז טז:).
בלבד לא יאכל משל
יום אחד ואת עצמו יום אחד דברי בית הלל
בית שמאי אומרים
האומר (שם דף סט.)
אמר רבי טרפון
מיני ומינך תסתיים
שניהם, ומתני' דקפדי
תקנתם
שמעתתא. כלומר על ידי
אהדדי. ברייתא דקתני
יכולים ממזרים ליטהר כיצד ממזר
ועל ידך תתפרש אמתו
יאכל ממי שהוא רוצה,
נושא שפחה ומותר נמי בצד חירות דחרורי וממזירי מותרים לבא זה בזה וי"ל אי חציו עבד קדושין תופסין אתי צד עבדות ומשתמש בצד אשת
של דבר (מגילה יד:). מי
בשותפין דלא קפדי
שחציו עבד וחציו בן
איש ואי לא תפסי אם כן בעילתו בעילת זנות ובהשולח (גיטין מג.) מספקא ליה אי תפסי אי לא ועוד אור"ת דאין תקנה להרבות ממזרין
אהדדי. מי שחציו עבד
(א)
חורין. כגון שהיו ב' אחין
וחציו בן חורין, במשנה
ואם תאמר וישא נתינה דחרורי ונתיני מותרים לבא זה בזה וי"ל דאף על גב דממזר מותר בשפחה נתין אפשר דאסור בה ח דקדש ועומד הוא
או ב' שותפין ושחרר אחד
ראשונה דתני עובד את רבו
הממזר שנוצר מאיסור דלא תפסי קדושין ולכך מותר בלאו דלא יהיה קדש והא דאמרינן ביש מותרות (יבמות דף פה:) דממזרת ונתינה מרגלא
ט
את חלקו (גיטין מא.).
יום אחד ואת עצמו יום
אחד, לא יאכל לא משלו
ליה
לפי שיכול להכשיר זרעו שישא בנו שפחה
ואף על גב דנתין אסור בשפחה האי גברא לא אכפת ליה באיסור דהא קא נסיב נתינה:
(ב)
ולא משל רבו. אבל
כופין במשנה אחרונה דקתני
כופין את רבו ועושין אותו בן חורין כו', [יאכל] משל עצמו כי כבן חורין הוא.