האשה פרק
שמיני פסחים
פט.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
האי
כהן היכי דמי אי דעבד פסח כו'. וא"ת וניתי כהן קטן ויש
משום דאיכא חזה ושוק. דשלמים שצריך לינתן לכהן וא"א לתת דהא
טז א מיי' פ"ג מהלכות
א) [תוספתא זבחים פ"א
לומר דעדיפא מינה פריך: וניתי מותר פסח. לא כפי'
ה"ג], ב) [עי' תוספות לעיל
מעשה קרבנות הלכה
כל חד וחד שמא האי הוי פסח ונמצא מאכילו לכהן שלא נמנה עליו:
עא: ד"ה לימד], ג) מנחות
ו סמג עשין קפג:
וניתי כל חד וחד. מינייהו חד כהן ונימניה אפסחו: ה"ג וניתי כולהו
הקונטרס שיקדיש לשם מותר אם שלו היה תם דבזה לא היה טועה
יז ב שם פ"ה הלכה יז:
פא., ד) סנהדרין ד. זבחים
חמשה חד כהן דלא עבד פסח ונמניה בהדי כל חד וחד. דממה נפשך
הגמרא אלא נראה לר"י שיקדיש לפסח ואם בעל מום שלו יצא בזה ואם
יח ג מיי' פ"ב מהלכות
א
לו:, ה) זבחים לז., ו) גיטין
כה. נדרים לו., ז) [לעיל פז.
פסולי המוקדשין הל'
איכא חד דקא נפיק ביה ויאכל חזה
לאו יהא מותר פסח ופריך דלא הוי
ב
פח.], ח) [גיטין כה. נדרים
א ופי"ז הלכה א:
ושוק של כולם: דקא ממעט באכילה
מותר פסח אלא היכא שהופרש
משום דאיכא חזה ושוק דכהנים הוא דאכלי
יט ד מיי' פ"א מהלכות
לו.], ט) [גיטין שם.] נדרים
דשלמים. בזמן אכילתו שאוכל את
לגמרי לפסח וניתותר:
לז., י) לעיל ס: יומא מט:
קרבן פסח הלכה ו
ליה וניתי כל חד וחד כהן בהדיה האי כהן
ונטרחו ונייתי מותר פסח.
גיטין כה., כ) [בערוך ערך
ופ"ג הלכה ט ופ"ה
כולם ליום ולילה ושורף את הנותר
היכי דמי אי דעביד פסח דילמא האי פסח
חי גרס מחיותיה דשה הוא
מהלכות מעשה הקרבנות
ואם שלמים הוא עדיין אינו נותר
וא"ת ואיך יכשר מותר
מדבר שהוא חי וזהו הדם
הלכה יז:
הוא ונמצא פסח נאכל שלא למנויו ואי דלא
כ ה מיי' פ"ב מהלכות
ונמצא שורף קדשים כשרים: וניתי
זה לפסח הא לקמן בפרק מי שהיה
כי הדם הוא הנפש כו'],
עביד פסח דילמא שלמים הוא ולא עביד פסח
ל) [תוספתא פ"ז ה"ג],
פסולי המוקדשין הלכה
במותר הפסח. מתחלתו יתנה עליו
טמא (דף צט.) פליגי רבי יוסי
מ) נראה שצ"ל בתוספתא
ב:
וניתי כל (א) חמשה $ חד כהן דלא עבד פסח
אם שלי תם היה זה יהיה מותר הפסח
ורבי יהודה אי בעינן אחד מבני
כא ו מיי' פ"ג מהלכות
דפסחים, נ) [כל הזבחים
ונימני עילויה הני חמשה פסחים דממה נפשך
בתרא צ"ל], ס) [דברים יב],
שהוא קרב שלמים והוא כפסח שנאכל
חבורה ראשונה אבל כ"ע מודו דאם
ק"פ הלכה ט:
כב ז מיי' פ"ב מהלכות
ע) [ויקרא ד], פ) בס"א
ליום ולילה א] והכי תניא בתוספתא
נשאר שעה אחת בלא בעלים דלא
איכא חד דלא עביד פסח וקא נפקי ביה
❖
ד"ז לפני ד"ה דאף, וליתא
ק"פ הלכה יד:
חזי תו לפסח וי"ל הכא כשהפריש ב'
מ)דזבחים בפ' נ)(הפסח שנתערב). ומשני
❖
אלא משום דקא ממעיט באכילת שלמים
תיבות מתני' גמ' דלהלן,
פסחים לאחריות וניתותר לו א' דאינו
אין מפרישין קרבן מתחלה לשם (ב) נותר
דאילו פסח ליום ולילה ואילו שלמים לשני
שהיאך יכול להיות מותר הפסח והרי
נפסל משום שהניחוהו יחידי וא"ת
מוסף תוספות
ימים ולילה אחד $ וניתי מותר הפסח ונימא
תורה אור השלם
שם פסח לא חל עליו מעולם שהרי
אכתי למאן דלא בעי עקירה שלמים
ג
א. לומר כן שתחול
אי דידי בעל מום האי דאייתי השתא ניהוי
1. וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת
זה כבר יצא: ונטרחו ונייתי במותר
לשם פסח קשחיט ועוד איך ימכרהו
קדושת מותר הפסח על
פסח אי דידי תם הוא ניהוי האי דאייתי
הבהמה באמירה בעלמא
מִהְיֹת מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא
הפסח. יבקשו אנשים שנתותרו להם
האמר לקמן המוכר עולתו ושלמיו לא
אם לא תהיה מותר ממש.
וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ
השתא שלמים דמותר הפסח נאכל ליום
פסח חי או מעות פסח ויקחו מהן
עשה כלום וי"ל כיון דאיכא אינש דצריך
א)
ב)
תוס' ב"ב יג. ד"ה כופין.
בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת אִישׁ לְפִי
ולילה אחד וכי מפרישין תחלה למותרות
ב. וכי מפרישין תחילה
בהמות ויתנה כל אחד על שלו אם
ליה לכ"ע בעי עקירה כדאמרי' בתמיד
אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה:
ג)
❖
למותרות. שם. ג. א"כ
שמות יב ד
שלי בעל מום היה הרי זה פסח ואם
נשחט (לעיל דף סד.) כגון שהיו בעלים
ונטרחו ונייתי מותר הפסח אלא משום
היה שם שלמים עליו בלא
לאו הרי הוא כמות שהוא מותר
טמאי מתים ואי מותר פסח במעות
עקירה. שם. ד. מנא לן
סמיכה א דאילו פסח לא בעי סמיכה ואילו
דלא קתני ליה. תוס'
הפסח לשלמים ונאכל ליום ולילה:
איירי כדפירש בקונטרס אתי שפיר:
הגהות הב"ח
מותר בעי סמיכה הא תינח קרבן אנשים
הרא"ש ברכות ט. ד"ה
דאילו פסח ליום ולילה. קשה לר"י
בעי סמיכה. וא"א לסמוך על זה
(א) גמ' וניתי כולהו
ואילו. ה. דהכי דייק ואילו
קרבן נשים מאי איכא למימר אלא משום
שמא פסח הוא וקא עביד עבודה
דתנן פ"ק דברכות (ד' ב.)
חמשה חד כהן: (ב) רש"י
אכילת פסחים לא קתני
מתנות דאילו פסח מתנה אחת ואילו שלמים
ד"ה וניתי כו' מתחלה לשם
בהדיא. תוס' שאנץ. ו. מאי
ב
בקדשים: קרבן נשים. לא בעי
כל הנאכלין ליום אחד מצותן עד
❖
מותר שהיאך:
איכפת לן בפסח אי
שתים שהן ד' מאי נפקא מינה והא ד) תנן גכל
סמיכה: פסח בשפיכה. בנחת מן
שיעלה עמוד השחר וקאמר בגמרא
סומכין עליו פורתא אותו
הניתנין על מזבח החיצון שנתנן במתן אחת
(שם דף ט.) ואילו אכילת פסחים לא
המזרק לקיר המזבח כנגד היסוד
משהו... שם. ז. [ד]הרי
הוא כמו ששוחט באיסור.
קתני ורמינהו ק"ש והלל כו' ואכילת
דנפקא לן מתן דם דפסח מודם
כפר אלא משום דאילו פסח בשפיכה ואילו
גליון הש"ס
ד
שם. ח. דאיירי בלא
זבחיך ישפךס) במסכת זבחים בפ' ב"ש
פסחים מצותן עד שיעלה עמוד
שלמים בזריקה מאי נפקא מינה והא תניא
גמ' חד כהן. ע"ל עד ע"א
אמנינהו. תוס' גיטין כה.
ה)
❖
תוס' ד"ה נחתך:
ד"ה אי אמרת.
(דף לז.) ובשלמים כתיבא זריקה
השחר ומאי קא פריך והא הכא
ד
כל הניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא
ה
שם וניתי מותר הפסח.
שזורק למרחוק מן המזרק למזבח
משמע דשייך למיתני גבי פסח יום
אימר דקא אמרינן דאי עבד לכתחלה נמי:
עי' לקמן צח ע"א ברש"י
ו
ואין מתן אצבע אלא בחטאת דכתיב
ולילה וא"כ הוי בכלל הנאכלין ליום
מתני' האומר לבניו הריני שוחט את
ד"ה וש"מ יש דחוי:
רבינו חננאל
ו)
תוס' ד"ה ואלו פסח וכו'
בה ע) באצבעו אבל בכל שאר קרבנות
ולילה דקתני התם וי"ל דהתם הוה
הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים
דתנאי היא. עי' בשער
וניתי וניתני במותר הפסח,
וזרקו כתיב וזורק כנגד הקרן עד
ליה למיתני בהדיא אם איתא דנאכל
המלך פ"ח הל"ג מהלכות
פי' יפריש מעות ויאמר אלו
❖
כיון שהכניס הראשון ראשו ורובו זכה
שהדם ניתן לקיר מערבי וקיר דרומי:
עד עמוד השחר לאפוקי ממשנה
ה
מעה"ק:
מותר בפסח ויקנה כבש
בחלקו ומזכה את אחיו עמו: גמ' ש"מ יש
ויתנה ונימא אי דידי בעל
לכתחלה נמי. בתמיה:
דאיזהו מקומן (זבחים דף נו:) דקתני
ז)
מום נהוי האי פסח, ואי
מתני' על מי שיעלה. משמע
אינו נאכל אלא עד חצות והיינו
ברירה א"ר יוחנן כדי לזרזן במצות קאמר
ח)
הגהות מהר"ב
דידי תם הוה להוי האי
שאינו ממנה עליו אלא
מדאורייתא דומיא דאחריני וכיון דלא
מותר פסח, דמותר נאכל
דיקא נמי דקתני ומזכה אחיו עמו אי אמרת
רנשבורג
ליום ולילה כפסח. ואמרינן
הראשון: ומזכה את אחיו עמו.
קתני ליה בהדיא ש"מ דסבר דאינו
בשלמא דאמנינהו מעיקרא שפיר אלא אי
א] רש"י וניתי במותר
וכי מפרישין תחלה
בגמרא מפרש היכי מתמני ומתרץ
נאכל אלא עד חצות כמשנ' איזהו מקומן:
הפסח וכו' והכי תניא
למותר, כלומר אפשר
אמרת דלא אמנינהו מעיקרא לבתר דשחיט
ואילו
פסח לא בעי סמיכה.
דאמנינהו אבוהון מעיקרא וכדי לזרזן
בתוספתא דזבחים. נ"ב
להיות העיקר הוא עצמו
מי קא מתמנו והא תנן נמנין ומושכין ידיהן
עיין שער המלך פ"ו
המופרש מותר לא יקרא
קאמר שיזדרז כל אחד להיות ראשון
סבירא ליה סמיכה בכל כחו
מהלכות פהמ"ק הלכה י"ח
מותר אלא אם הקדימו
ממנו עד שישחט ש"מ תניא נמי הכי
ויהיה הוא ראש לאחיו שיזכו על ידו
בעינן דאי לא בעינן אלא כל דהו ו לא
ד"ה ובהיותי. ובפ"ג
עיקר. ואמרינן ונטרח וניתי
וכך הודיעם: גמ' ש"מ יש ברירה.
מעשה וקדמו בנות לבנים ונמצא בנות
הוי עבודה בקדשים ובאין דורשין
מהלכות מעה"ק הלכה י"ג
מותר הפסח, פי' יבקש עד
ב]
ט)
זריזות ובנים שפלים: מתני' לעולם נמנין
כולה ופ"ג מהלכות ק"פ
שימצא אדם שהפריש
קס"ד דלא אימנו אלא חד: כדי לזרזן.
(חגיגה דף טז:) פלוגתא $ דתנאי היא:
ז
הלכה ט: ב] תוס' ד"ה
מעות לפסחו וקנה כבש
הני
מילי דיעבד. וה"ה דאכולהו
וכולן אימנו עליו בין ראשון בין אחרון:
עליו עד שיהיה בו כזית לכל אחד ואחד
ואילו פסח וכו' ובאין
ונשתיירו אצלו מן המעות
דורשין פלוגתא דתנאי היא.
תניא נמי הכי. דמשום זריזות נקט:
אמרי' הכי אסמיכה ואמתנות
דמי כבש אחד והוא מותר
פ)
נמנין ומושכין את ידיהן ממנו עד שישחט
י)
נ"ב עיין ביאור כוונתם בזה
הפסח, יקח המעות מאצל
מתני' נמנין. הרוצה לימנות:
ואנותר ותימה וכי בשביל דשמא יהיה
רבי שמעון אומר עד שיזרק את הדם:
בשער המלך פ"ג מהלכות
אותו האיש ויקנה בהן
ונמשכין. הרוצה לימשך: עד שישחט.
נותר או משום סמיכה דלא מעכבא
גמ' מאי קמ"ל הא קמ"ל דאע"ג דאימני
מעה"ק הלכה י"ג ועיין
כבש ויתנה ויאמר, אם שלי
ביצה דף כ ע"א בתוס'
היה בעל מום זה פסח שלי,
אבל משנשחט אין נמנין עליו ואין
או לא יעשו מתנות כהלכתן יכנס
❖
ד"ה דלא וכו':
עליו חבורה זו חוזרת ונמנין עליו חבורה
ואם שלי כשר היה זה
מושכין הימנו אפי' לר"ש דפליג ואמר
לידי ספק כרת וי"ל דטוב שידחה
הכבש יהיה שלמים וכן כל
אחרת: נמנין ומושכין את ידיהן עד שישחט
עד שיזרק הא מוקים דלימשך הוא
ספק כרת בשב ואל תעשה ממה
חד וחד. ודחינן אמאי לא
דפליג אבל בלימנות מודה: גמ' דאף
עבדו הכי משום סמיכה,
וכו': אמר אביי מחלוקת לימשך דרבנן סברי
שיעשו רובם שלא כהוגן כי כבר
ז
מוסף רש"י
דמותר הפסח אינו טעון
אלא
אי אמרת
על גב דנמנין עליו חבורה [זו חוזרין
רובם עשו פסח:
מהיות משה מחיותיה דשה ור"ש סבר
וכי מפרישין תחלה
1
סמיכה. ואלו שלמים
דלא אמנינהו כו'. תימה דבפ' אין בין
ונמנין עליו חבורה] אחרת. כל חבורה
למותרות. שום קרבן
טעונין סמיכה. התינח
כ) מהוייתיה דשה אבל לימנות דברי הכל עד
על מנת שיהא מותר
קרבן אנשים כו', ואסיקנא
שלימה שנימנו על פסח אחד ימשכו
המודר (נדרים דף לו.) מסיק רבי זירא
שישחט דאמר קרא במכסת נפשות והדר
זבח (מנחות פא.) הא לא
אימור דאמרינן ופטורין
1
כולן ידיהן הימנו ודלא כרבי יהודה
אליבא דרבי יוחנן מהך משנה דשה
מצינו מותרות אלא ולד
מלעשות פסח שני
תכוסו תניא נמי הכי נמנין ומושכין את
דאמר לקמן בפ' מי שהיה טמא (דף
לבית אבות לאו דאורייתא דאי
או שכפר ונתותר כגון
דאיעבד, לכתחלה נמי
ידיהן ממנו עד שישחט רבי שמעון אומר
שאבד ראשונה והפריש
מהדרי ואי משכחינן
צט.) ובלבד שיהיה א' מבני חבורה
דאורייתא אבישרא קאי ומזכה להון
אחרת ואח"כ נמצאת
ואפשר להו למיעבד עבדי,
נמנין ל)עד שישחט ומושכין עד שיזרק הדם:
ראשונה קיים עליו: מחלוקת לימשך.
ח והכא מוקי לה רבי יוחנן בדאמנינהו
הראשונה (שם מכת"י).
ואי לא משכחי כלל פטירי.
מתני'
מתני' האומר לבניו הריני
כל הניתנין על מזבח
בההיא קאמר ר"ש עד שיזרק: אם ימעט
מעיקרא וי"ל דהכא ה"פ אי אמרת
החיצון. עולה ושלמים
שוחט הפסח על מי שיעלה
הבית. אם באו לימעט ולימשך מהיות משה בעוד היותו לשה
בשלמא דחשוב כאילו אמנינהו מעיקרא דאין צריכין מינוי והיינו
ואשם הטעונין שתי מתנות
מכם ראשון לירושלים כו'
יתמעטו: מחיותיה. בעודו בחיים: מהוייתיה. קודם גמר עבודותיו:
טעמא דשה לבית אבות לאו דאורייתא שפיר אלא אי אמרת
שהן ארבע (סנהדרין ד.).
ש"מ יש ברירה, כדאמרינן
שנתנן במתן אחת.
לעילא. אמר ר' יוחנן
אינו חשוב כאמנינהו מעיקרא אלא צריכין מינוי דשה לבית
מתני'
זריקה אחת (זבחים לו:).
מתניתין בששחט עליהם
אבות דאורייתא אמאי מזכה אחיו עמו דפשיטא שלא המנה כולם
קודם שחיטה מדקאמר הריני שוחט על מי שיעלה מכם ראשון:
כפר. אע"פ שרובן טעונים
כלם, וכי לא אמר להם כך
דעות
שתי מתנות שהן ארבע
אלא כדי לזרזן במצות.
(שם) דכתיב ודם זבחיך
ודיקא מתני' כוותיה דקתני
ישפך, שפיכה אחת במשמע (סנהדרין ד.). כל הניתנין בזריקה. כל הדמים שכתוב בהן זריקה, כגון עולה ושלמים ואשם
ומונה את אחיו עמו. פיס'[קא] נמנין ומושכין את ידיהן ממנו עד שישחט ר' שמעון אומר עד שיזרוק הדם. ואוקימנא
דכתיב בהו וזרקו, ובכור דכתיב ביה ואת דמם תזרוק, וכל זריקה מרחוק משמע שזורק מן הכלי למזבח למרחוק (זבחים
מחלוקת לימשך דת"ק סבר מהיות משה, מחיותיה דשה, כלומר כיון שנשחט נעתק שם שה מעליו. ור' שמעון סבר מחיותיה
לז.). שנתנן בשפיכה. עומד אצל היסוד ושופך (שם). על מי שיעלה מכם ראשון. יהא נמנה עליו ואני מקנה לו חלקו
דשה [הוא] מדבר שהוא חי, ואיזה זה, זה הדם שהוא הנפש. תניא נמי הכי נמנין ומושכין ידיהם ממנו עד שישחט ר"ש
בשעת שחיטה (גיטין כה.). כיון שהכניס הראשון. לאחר שחיטה (שם). זכה בחלקו. דאמרינן יש ברירה, דמשעת שחיטה
אומר [נמנין] עד (שיזרק) [שישחט] ונמשכין עד שיזרק הדם.
היה זה ראוי לכך שנשחט פסח זה עליו, ומזכה את אחיו עמו. לימנות בחלקו, ולקמיה מוקי לה שפיר (שם). כדי לזרזן
במצות. אביהן המנה את כולן עליו משעת שחיטה והא דקאמר על מי שיעלה ראשון לזרזינהו אתא, כלומר נראה איזה הוא ראשון ולא הודיעם מה בלבו (שם). שפיר. משום הכי מזכה את אחיו עמו (שם). נמנין. הרוצה לימנות, ומושכין ידיהן ממנו.
מי שהיה נמנה ורוצה לימשך ולהמנות על אחר מושך ידיו הימנו, עד שישחט. אבל לאחר שחיטה לא נמנין ולא נמשכין, דכתיב ואם ימעט הבית מהיות משה, בחיותו של שה יתמעטו (שם). תניא נמי הכי. דלא נתכוין אלא לזרזן, ומיהו כולהו אמנינהו
(שם). ובנים שפלים. ולא קתני ונמצאו בנות זוכות בפסחא ובנים לא זכו (שם) ולא קאמר ובנים לא יצאו ידי חובתן, מכלל דלא מחייבי מדאורייתא, אלא לזרזן קאמר (נדרים לו.).