3/176

האשה פרק

שמיני פסחים

צ.

עין משפט

מסורת הש"ס

נר מצוה

אמר אביי אי לאו דאוקמא ר' אושעיא. להא דתנן לקמן דאתנן חל על המוקדשים בממנה לזונה על פסחו באתננה ואע"ג דאין אדם

כח א מיי' פ"ד מהלכות

א) [ב"ק יב: וש"נ],

ב) ס"א ל"ג, ג) ס"א

איסורי מזבח הלכה

אוסר דבר שאינו שלו הכא אמרינן דאתנן חל עליו: ורבי היא. דאית ליה פסח ממון בעלים הוא דאמר לקמן אף מכדי מקח שאם

ל"ג, ד) תמורה ל: ע"ש,

יד טו סמג לאוין שטז:

ימעטו לו מעות לבעל הפסח ליקח חלוק וטלית ממנה אחרים עמו על פסחו ונוטל מהן מעות ועושה צרכיו אלמא שלו הוא ויכול לאוסרו.

כט ב מיי' פ"ד מהלכות

ה) [שם], ו) [תמורה ל:],

אי לאו דאוקמא רבי אושעיא במסכת

תמורה לההיא כדפרישית אנא הייתי מוקי לה ההיא דאתנן בקדשים קלים שנתן לה שלמים

ז) [דף פט:], ח) [ס"א

ק"פ הלכה יא:

❖

ל ג מיי' פ"ו מהלכות

מתנת חנם],

באתננה ויש בידו לאוסרן ורבי יוסי

ק"פ הלכה ג סמג

כי

הגלילי היא דאמר בפרק קמא דב"ק

אמר אביי אי לאו דאוקמיה רבי אושעיא

פליגי במצה ומרור. להאי

עשין רכד:

(דף יב:) קדשים קלים ממון בעלים

לא ד מיי' שם הלכה א

לישנא צריך לומר דהך דאתנן

לההיא בממנה זונה על פסחו ורבי היא

תורה אור השלם

סמג שם:

הם והאי מתניתא דלעילז) דקתני מעות

אתיא כרבי יוסי הגלילי דאמר קדשים

הוה מוקמינא לה לההיא בקדשים

❖

לב ה שם הלכה ד:

1. לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה

חולין הוה מוקמינא כרבי והוה אמינא

קלים ממון בעלים הוא להכי איצטריך

קלים ואליבא דרבי יוסי הגלילי דאמר

וּמְחִיר כֶּלֶב בֵּית יְיָ

דהא דשרי רבי לעשות צרכיו במעות

לכל נדר אבל כרבי לא מתוקמא

אֱלֹהֶיךָ לְכָל נֶדֶר כִּי

קדשים קלים ממון בעלים הוא אבל

א)

תוֹעֲבַת יְיָ אֱלֹהֶיךָ גַּם

לאו משום דפסח אית ביה שיור

כיון דסבר להאי לישנא דפסח לא

רבינו חננאל (המשך)

שְׁנֵיהֶם: דברים כג יט

בפסח לא משייר איניש במעות ודאי משייר

בקדושתו ליתפס קדושת המעות

משייר אלא במצה ומרור לחודיה

2. וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת

משייר ביה בפסחו, ואם

איניש דמעיקרא כי מפריש להו אדעתא

בחולין שבו אלא משום דזה שמפריש

ימנה אחר עמו ויקח מעות

ומיהו ההיא דלעיל דקתני מעות

מִהְיֹת מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא

ממנו, אותן המעות חולין

וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ

המעות שייר בקדושתו לתתם מתת

דהכי מפריש להו והא רבי היא ומשום

שבידו חולין היינו חולין לענין מצה

הן. ולזה הוצרכה המשנה

בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת אִישׁ לְפִי

חולין לבעל הפסח והא ליכא לאוקמי

הכי מעות שבידו חולין (דבפסח לא

ומרור דכרבי יוסי הגלילי לא

לומר אע"פ שממנה הזונה

ב)

אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה:

כרבי יוסי דהא קתני בשלמים לא

על פסחו ויש לו רשות,

שמות יב ד

מיתוקמא דקתני לא עשה ולא כלום :

משייר איניש) ובמעות ודאי משייר איניש

3. בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה

לא נפסל הפסח ההוא

החיה

עשה כלום וההיא דאתנן כר' ובפסח

עצמך משה. תימה

וההיא דקא מוקי לה רבי אושעיא כרבי

ואיצטריך קרא למעוטי

עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם

לא הייתי מוקי לה דלא הוה סלקא

כיון דמקרא נפיק

דהא דידיה, ומעטינן ליה

יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל מַצּוֹת

לא מוקמינא ליה אנא כרבי דבפסח לא

דעתאי דפסח לרבי ממון בעלים הוא

לכל נדר פרט לנדור,

וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ:

מה צריך לטעמא שעל מנת כן

❖

משייר איניש (ובמעות משייר איניש

והפסח הזה כבר נדור

במדבר ט יא

ג)

שיהא בידו לאוסרו: דלא משייר

הקדישו ישראל פסחיהם ויש לומר

ומופרש לשם פסח הוא.

דמעיקרא כי מפריש להו אדעתא דהכי

איניש. בקדושת הגוף דבהמה וטעמא

דקא משמע לן קרא דדעתו לכך:

והיכן שנה רבי שמשייר

מפריש להו) והא ליכא לאוקמי כרבי יוסי

אדם בפסחו, דתניא ואם

דרבי דאמר אף מכדי מקח משום

מחוסר

הגהות הב"ח

ימעט הבית מהיות משה,

דבמעות משייר איניש לתתם ח)מתת

דהא תני בה והמוכר עולתו ושלמיו לא

(א) רש"י ד"ה והשתא וכו'

מכדי אכילה ולא מכדי

❖

חולין בחזקת חולין ומעיקרא אדעתא

על פסחו וכרבי אלמא:

מקח. רבי אומר אף מכדי

עשה ולא כלום והשתא דאוקמיה רבי אושעיא לההיא בממנה זונה על פסחו

מקח, שאם אין לו ממנה

דהכי אפרשינהו ומשום הכי חולין

ורבי היא ש"מ דסבירא לי' אפילו בפסחו משייר איניש מאי היא דרבי אושעיא

אחרים עמו ומעות שבידו

הם דזה שהפריש לפסחו ואחר כך

חולין, דתקנתא דפסח הוא

דתנן ד) א נתן לה מוקדשין באתננה הרי אלו מותרין עופות דחולין הרי אלו

מוסף רש"י

הימנה אחרים עמו מתנה בעלמא

שעל מנת כן הקדישו

אסורין שהיה בדין ומה אם מוקדשים שהמום פוסל בהן אין אתנן ומחיר חל

הרי אלו מותרין. לא

ישראל את פסחיהן. ואמר

הוא דיהיב להו והנך יהבו ליה

חייל עליהו אתנן (תמורה

אביי אנא הא מתני'

עליהן עופות שאין המום פוסל בהן אינו דין שאין אתנן ומחיר חל עליהן ת"ל

ממעות חולין מתנה והממנה זונה

ל:). בממנה זונה על

הוינא מוקים לה בקדשים

לכל נדר לרבות את העופות ק"ו למוקדשין מעתה מה עופות שאין המום

פסחו. הא דאצטריך

מתנה הוא שאין בידו למוכרו ואין אתנן

קלים ואליבא דר' יוסי

ה)

קרא למעוטי קדשים, כגון

הגלילי דאמר ממון בעלים

חל עליו: והשתא דאוקמא ר' אושעיא

פוסל בהן אתנן ומחיר חל עליהן מוקדשין שהמום פוסל בהן אינו דין שאתנן

שהפריש פסחו ולאחר זמן

הם, כיון דאינון ממוניה

לההוא בממנה זונה על פסחו(א). אלמא

ומחיר חל עליהן ת"ל לכל נדר פרט לנדור אלא טעמא דכתב רחמנא

אמר לזונה הבעלי לי

איצטריך קרא לכל נדר

והימני על פסחי באתנניך,

קא סבר ר' אושעיא פסח גופיה לר'

פרט לנדור למעוטי הני

נדר הא לאו הכי הוה אמינא מוקדשים חל איסור אתנן עליהן והא אין אדם

וכיון דאמר רבי רשאי

קדשים קלים, דלא חייל

ממון בעלים ושמעינן מינה דאפי'

אוסר דבר שאינו שלו א"ר אושעיא בממנה זונה על פסחו ורבי היא מאי רבי

אדם למנות אחרים אם

איסור אתנן ומחיר עליהן.

בפסח משייר איניש כל שכן מעות

יצטרך למעות לשום דבר

וזו הברייתא דקתני ומעות

דתניא אם ימעט הבית מהיות משה החייהו משה מכדי אכילה ולא מכדי

ו) 2

אלמא ממונו הוא ואימא

שבידו חולין לא הייתי

וכ"ש דמצינן לאוקמא להך דקתני

ליחול עליה אתנן להכי

מקח רבי אומר אף מכדי מקח שאם אין לו ממנה אחר עמו על פסחו ועל

מעמידה לרבי, אלא הייתי

מעות שבידו חולין כרבי דהא פסח

אצטריך לכל נדר להוציא

אומר דבפסח לא משייר

חגיגתו ומעות שבידו חולין שעל מנת כן הקדישו ישראל את פסחיהן רבה ורבי

חולין הוא ויכול למוכרו ומעות של

הנדור (שם). ואם ימעט.

איניש אבל במעות ודאי

דריש הכי שנתמעט ביתו

זירא חד אמר בעצים לצלייתו כולי עלמא לא פליגי דכיון דתקנתא דפסח

משייר איניש, דכי מפריש

אותן אחרים חולין הוה וליכא לאקשויי

שאין לו מה שהוא צריך,

אדעתא דהכי מפריש להו

היאך הקדש חל על הקדש לצאת

הוא כגופא דפסח דמי כי פליגי במצה ומרור רבנן סברי הא אכילה אחריתי

מהיות משה, החייהו

שמשים בדעתו וכי לא

לחולין: הרי אלו מותרין. כדיליף

משה, שימנה אחרים

יהיו דמי הכבש אלא

היא ורבי סבר כיון דהכשירו דפסח הוא כגופא דפסח דמי וחד אמר במצה

עמו על פסחו ויתנו לו

אלו לא פחות ולא יתר,

לקמן: עופות. תורים ובני יונה

ומרור נמי כולי עלמא לא פליגי דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו דכיון

מעות, מכדי אכילה. אם

יתכן שיהיו יתר ואוסיף,

שאינן מוקדשין: שהמום פוסל בהם.

נתמעט הבית מכדי אכילה

או פחות וישאר לי.

דמכשירין דפסח נינהו כפסח דמי כי פליגי ליקח בו חלוק ליקח בו טלית

אף משהוקדשו אין אתנן חל עליהם

יקבל חיותו ומזונו מן השה,

א) והשתא דאוקמי ר'

רבנן סברי מהיות משה אמר רחמנא החייהו לשה ורבי סבר החיה עצמך

שאין לו מה שיאכל. ל"א

אושעיא לההיא כרבי אנא

כדיליף לקמן: עופות. חולין שמום

החייהו משה, אם אין לו

נמי מוקימנא לה להא

משה ולאביי דאמר אי לאו דאוקמה רבי אושעיא לההיא בממנה זונה על

אין פוסל בהן מלהקדישם דלא נאמר

עצים לצלותו מכדי אכילה

מתניתא לרבי, ולא משייר

פסחו ורבי היא הוי מוקמינן לה בקדשים קלים ואליבא דר"י הגלילי דאמר

הוא והחייהו משה, ולא

תמות וזכרות בעופות אינו דין כו':

איניש בפסח אבל במעות

מכדי מקח. שאם רוצה

משייר איניש. לפיכך תני

קל וחומר למוקדשין מעתה. שיחול

קדשים [קלים] ממון בעלים הוא אבל בפסח לא משייר איניש הא קתני בהדיא

לעשות סחורה ונתמעט

מעות שבידו חולין והא

אתנן עליהן: אלא טעמא כו'. פירכא

שעל מנת כן הקדישו ישראל את פסחיהן אימא שעל מנת כן הקדישו ישראל

ביתו מכדי אותו מקח,

ברייתא כר' יוסי הגלילי לא

מעות פסחיהן: מתני' זב שראה שתי ראיות שוחטין עליו בשביעי ראה

שאין לו מה ליתן בו, אינו

הוא: ואם ימעט הבית וגו'. אם

מצית מוקמת לה דקתני

ממנה אחרים על פסחו

והמוכר עולתו ושלמיו לא

יהיו מעות מועטין לבעל הפסח

❖

שלש שוחטין עליו בשמיני שלו שומרת יום כנגד יום שוחטין עליה בשני

בכך .

עשה [כלום]. והא ברייתא

(שם)

מהיות משה שאין לו במה לקנות

דקתני אם ימעט הבית

שלה ראתה שני ימים שוחטין עליה בשלישי והזבה שוחטין עליה בשמיני:

(חולקת) [חלוקת] רבנן

לצורכי הפסח ולקח הוא ושכנו הקרוב

גמ' אמר רב יהודה אמר רב דשוחטין וזורקין על טבול יום הומחוסר כפורים

ורבי, חלקו רבה ור' זירא

מוסף תוספות

אל ביתו יקח מעות משכנו וימננו

עלה, חד אמר למנות עמו

ואין אחד בפסח וליטול ממנו

על פסחו ויקח מן המעות מה שהוא

א. דמשמע אף הבשר

מעות לקנות בהם עצים

אינו מכור ליאכל ללוקח,

צריך לפסח: מכדי אכילה. אם יחסר לו מעות שאין לו במה ליקח צורכי אכילת הפסח כגון עצים לצלותו רשאי הוא למוכרו: ולא מכדי מקח.

לצלותו דברי הכל מותר,

ואי כרהי"ג נהי דלא עלו

שאם אין לו מעות לסחורה אינו רשאי למכור פסחו לכך: כו"ע לא פליגי. דיכול להימנות אחרים ליקח במעות עצים: החייהו לשה. עשה

דכי גופיה דפסח הוא, כי

לבעלים לשם חובה דלא

צורכי הפסח מן המעות: ולאביי דאמר. לעיל אליבא דרבי בפסח לא משייר איניש הא קתני שעל מנת כו' אלמא פסח גופיה ממון בעלים

פליגי לקנות מן המעות

מצינו אדם מוכר כפרתו,

מצה ומרור כו'. וחד אמר

מיהו הבשר למה לא תהא

הוא: אימא מעות פסחיהן. זה שנתמנה עמו לפסחו ונתן לו מעותיו חולין היו ונתן לו במתנה ומשום הכי יכול ליקח בהן טלית ונותן לו חלק

❖

קנויה ללוקח. תוס' שאנץ.

מצה ומרור דברי הכל

של פסחו במתנה ומעותיו חולין הן שעל מנת כן הקדישן שאם רצה ליתנם במתנה יתנם: מתני' זב שראה שתי ראיות. שטומאתו טומאת

מותר, כי פליגי לקנות מן

שבעה ואינו טעון קרבן: שוחטין עליו בשביעי. ואע"פ שלא העריב שמשו דהא חזי למיכל לאורתא: ראה שלש. דלא חזי למיכל עד דמייתי

המעות חלוק או טלית,

רבנן סברי מהיות משה

כפרה: שוחטין עליו. אם חל שמיני שלו בערב הפסח ואפילו לא הביא כפרתו ומביאה לאחר מיכן דמחוסר כפורים דחי עשה דהשלמה כדאמרן

רבינו חננאל

החייהו לשה, ורבי סבר

בתמיד נשחט (לעיל נט.): שומרת יום כנגד יום. הרואה יום אחד בתוך אחד עשר ימים שבין נדה לנדה דבעיא לספור יום המחרת שוחטין

מי כתיב מהיות שה משה

אמר אביי אי לאו דאוקמיה

עליה ביום ספירה דכיון שספרה מקצת היום מותרת לטבול ואף על פי שמחוסרת הערב שמש שוחטין עליה: והזבה. שראתה שלשה רצופים

כתיב, החיה עצמך מן

ר' (יאשיה) [אושעיא]

השה. ירושלמי ר' אלעזר

להא דתנן בתמורה פ"ו

שוחטין עליה בשמיני ותביא כפרתה קודם שתחשך ותאכל: גמ'

בתוך אחד עשר יום וצריכה לספור שבעה נקיים ולהביא קרבן

בשם ר' אושעיא תנאי

נתן לה מוקדשין באתננה

ואין ב"ד הוא שיהא (זר) [זה]

הרי אלו מותרין ובעופות

מפריש [את פסחו וזה מפריש את מעותיו ממנה אותו על שלו והמעות יוצאין ל] חולין מאיליהן. ואקשינן על אביי דאמר

אסורין כו', וממעטינן להו למוקדשין מלמיחל עלייהו איסור אתנן ומחיר [כלב] מדכתיב לא תביא אתנן זונה ומחיר

אפילו לרבי בפסח לא משייר איניש, והא קתני בהדיא על מנת כן הקדישו ישראל את פסחיהן. ושני אימא שעל מנת

כלב בית ה' אלהיך לכל נדר, ודרשינן לכל נדר פרט לנדור, כלומר כל דבר הנדור ומוקדש אין אתנן ומחיר חל

[כן] הקדישו ישראל מעות פסחיהן. מתני' זב שראה שתי ראיות שוחטין עליו כו'. אמר רב יהודה אמר רב שוחטין

עליהן. אמאי בעינן קרא למעוטי המוקדשין, תיפוק ליה דכיון דאקדשינהו לאו דידיה אינון וקיימא לן אין אדם

אוסר דבר שאינו שלו. ואוקמא ר' אושעיא בהא מתני' בממנה לזונה על פסחו ואליבא דרבי דאמר המקדיש פסחו

וזורקין על טבול יום, דאע"ג דמחוסר ערב שמש, שמשא ממילא ערבא. ועל מחוסר כפרה בשמסר קינו לב"ד של כהנים.

א) נראה לפי הענין כי אחר וישאר לו צ"ל הדבור לפיכך תני מעות כו' והדבור והשתא דאוקמי כו' צ"ל אחר סוף הדבור ונחלפו השורות בכ"י ובדפוס.