צא:
האשה פרק
שמיני
פסחים
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
וכתיב
בשני ונכרתה הנפש ההיא אפי' אשה. ולא נפקא לרבי
ט)עבדים וקטנים משום פריצותא. דמשכב זכור: אין שוחטין עליה כל
מה א מיי' פ"ב מהלכות
א) [תוספתא פ"ח ה"ו
ק"פ הלכה ד:
ונזכר סנהדרין יב:],
עיקר. ואפי' טפילה דלא שייכא ביה מידי ואי אכלה ביה הוה פסח נאכל
יוסי אשה מככל חקת הפסח דמהתם מפיק ר"י טפילה
מו ב מיי' פ"ב מהלכות
ב) [נזכר לקמן צג.],
דאי לאו הנפש ההיא ככל חקת הפסח לא הוה מוקמינן אלא לטפילה
שלא למנויו וה"ה לעבדים דאין אוכלין בו וכי אכלי עבדים ונשים בראשון
ג) קדושין מב., ד) [לעיל
שלוחין הלכה ב
שהן רשות בו אבל בשני לא דאפי' מרשות אימעוט כדלקמן: במכסת
כר' יהודה ואיש למעוטי חובה הלכך גלי הנפש ההיא דלא ממעטינן
עט: סנהדרין יב:],
[טוש"ע ח"מ סי' קפב
אשה מאיש: איש ולא קטן. תימה
ה) [תוספתא ספ"ב],
סעי' ב]:
נפשות. מדלא כתב אנשים אפי' אשה
מז ג מיי' פ"ה מהלכות
ו) [לקמן צו.], ז) לעיל מג:,
במשמע: כתיב בשני חטאו ישא
אמאי איצטריך דהיכן מצינו שחייב
פריצותא גופא אשה בראשון שוחטין
א)
ח) זבחים צט:, ט) [שייך
קרבן פסח הלכה ח
האיש ההוא. והכי משמע ליה קרא
ופ"ז הלכה ג: קטן במצות וי"ל דאיצטריך לקטן
לע"א], י) [במדבר ט],
עליה בפני עצמה ובשני עושין אותה
מח ד מיי' שם פ"ב הלכה
כ) בשני חטאו ישא ולא קאי
שהגדיל בין שני פסחים דס"ד דחייב
והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה
טפילה לאחרים דברי ר' יהודה ר' יוסי
ב)
ד:
אדלעיל והכי אמרינן בפ' מי
לעשות פסח שני קמ"ל דשני תשלומין
וחדל לעשות הפסח י) ראשון ונכרת
מט ה מיי' פ"ו מהלכות
שהיה טמא אליבא דר' כצ"ל
אומר א אשה בשני שוחטין עליה בפני עצמה
דראשון הוא ובפרק מי שהיה טמא
כי קרבן ה' כו' כי לשון שימוש אי
מצה הלכה א סמג
ר"מ והדיבור שאחר זה צריך
ואין צ"ל בראשון ר"ש אומר אשה בראשון
עשין כו טור שו"ע או"ח
להתחיל וכתיב בפסח שני,
כשקרבן ה' לא הקריב במועדו בשני
(לקמן דף צג.) משמע דנפקא לן מקרא
ל) [במדבר טו], מ) [דברים
סימן תעה סעיף ז:
עושין אותה טפילה לאחרים בשני אין
אחרינא ובפ' ד' מיתות (סנהדרין דף
חטאו ישא כ) והכי דריש בפרק מי
נ ו מיי' פ"ו מהלכות
טז], נ) [במדבר ט],
שוחטין עליה כל עיקר במאי קמיפלגי רבי
ס) [לעיל מג.], ע) [עי'
נד:) נמי קשה אמאי איצטריך איש
שהיה טמא (לקמן צג.) אליבא דר"י
קרבן פסח הלכה ט
ופ"ב מהלכות ביאת מקדש
ברכות מז: קדושין עו.
פרט לקטן בבא על אשת איש ועל
א"נ קרבן ה' לא הקריב במועדו בשני
יהודה סבר במכסת נפשות ואפילו נשים
1
הלכה י [רב אלפס ברכות
גיטין י. חולין ד. איתא כל
חטאו ישא: וכתיב בשני ונכרתה הנפש
אשת אביו ועל הזכר ועל הבהמה:
וכי תימא א"ה אפילו בשני נמי כתיב חטאו
פ"ב די"ב. וברא"ש שם סי'
מצוה שהחזיקו בה כותים
2
אי נימא מאיש שה הא מיבעי ליה
ההיא. דאע"ג דאראשון קאי מיהו
טו ושבת פ"א ז: וברא"ש
הרבה מדקדקי' כו' אבל
ישא האיש ההוא איש אין אשה לא וכי
❖
שם סימן לח]:
מענין גרים בהך מילתא
לכדר' יצחק כו'. תימה לר"י
כי קרבן ה' אשני קאי וכדמפרשינן
❖
תימא אי הכי אפילו טפילה נמי בשני לא
נעלם ממני מקומו],
דבריש פ"ב דקדושין (דף מב.) משמע
וגמרינן בה כרת לקמן (שם) האי
אהני 3ככל חקת הפסח לטפילה בעלמא ורבי
דמילתיה דרבי יצחק מאיש לפי אכלו
חטאו ישא מונשא חטאו דמברך את
מוסף תוספות
יוסי מ"ט דכתיב בראשון במכסת נפשות
תורה אור השלם
נפקא ואומר ר"י דהתם משום דמאיש
השם דכתיב ביה ל) את ה' הוא מגדף
א. דלא משמע למדרש
ואפילו אשה וכתיב בפסח שני ונכרתה
שה מפיק לשליחות דלא מצי מפיק
ונכרת וגו' והוי כמאן דכתיב נפש
2
1. וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת
מיניה שליחות כלל, אבל
הנפש ההיא מישראל נפש ואפילו נשים
איש שה משמע למדרש
בגופיה: ואלא האיש. דגבי פסח מאי
שליחות מאיש לפי אכלו לכך נפקא
מִהְיֹת מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא
א
מיניה שליחות שפיר
וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ
עביד ליה ליכתוב חטאו ישא ותו לא:
דרבי יצחק מאיש לפי אכלו אבל תלמודא
ואלא חטאו ישא האיש ההוא למעוטי מאי
כדכתיב לבית אבות. תוס'
בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת אִישׁ לְפִי
כתיב בראשון איש. לקמן בעי מאי
דהכא נפקא ליה שליחות מדרבי יהושע
שאנץ. ב. דכיון דזכות הוא
למעוטי קטן מכרת ור"ש כתיב בראשון איש
אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה:
לו נחשב כאילו עשאו
שמות יב ד
איש כתיב בראשון: איש זוכה.
בן קרחה ולכך מוקי איש שה לכדרבי
איש אין אשה לא וכי תימא אי הכי אפילו
2. וְהָאִישׁ אֲשֶׁר הוּא
שליח לזכות עבורו. תוס'
יצחק דמשמע דמיירי בזכיה טפי
לאחרים בלקיחתו אם לקח מקח
הרא"ש קידושין מב. ד"ה
טפילה נמי לא אהני ליה במכסת נפשות
טָהוֹר וּבְדֶרֶךְ לֹא הָיָה
איש
זוכה ואין
מאיש לפי אכלו:
לצורך אחרים או קיבל מתנה לשם
איש. ג.
כיון שאינו זוכה
וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח
לטפילה וכ"ת אפילו בשני נמי מיעט רחמנא
אינו בר שליחות. תוס'
וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא
קטן זוכה. תימה אמאי איצטריך קרא
אחרים כדכתיב ויקחו איש שה לבית
שאנץ. ד. קנין שלהם
מֵעַמֶּיהָ כִּי קָרְבַּן יְיָ לֹא
בשני דכתיב חטאו ישא האיש איש אין
אבות ואין קטן זוכה דאין נעשה שליח:
מזכייתם. שם. והא קי"ל דאין שליחות לקטן ובפ' קמא
❖
הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ חֶטְאוֹ
אשה לא ממאי קממעיט ליה אי מחיוב
אלא מאיש לפי אכלו. דריש ליה
דבבא מציעא (דף יב.) מוכח דזכיה
יִשָּׂא הָאִישׁ הַהוּא:
במדבר ט יג
למעוטי אשה: והא מדר' יוסי סבר
מטעם שליחות ב וכי תימא מהכא קיי"ל
השתא בראשון לא בשני מיבעיא אלא לאו
3. לֹא יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד
רבינו חננאל
לה כר"ש. דאין שוחטין פסח בבמת
דאין לו שליחות אכתי קשה אמאי
ג
מטפילה ומאי איש דקאמר ר"ש אי נימא
בֹּקֶר וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ
יחיד מלא תוכל לזבוח : ר"ש נמי
איצטריך למעט דאינו זוכה הא אפילו
גופה אשה בראשון
מ)
כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ
ויקחו להם איש שה לבית אבות וגו' ההוא
4
שוחטין עליה בפני עצמה
במדבר ט יב
אֹתוֹ:
סבר לה כר' יוסי. דיליף מאיש לפי אכלו
לעצמו אין לו זכיה במציאתו אלא מפני
מיבעי ליה לכדרבי יצחק דאמר איש זוכה
4. דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת
ובשני עושין אותה טפלה
ג)
ב
דרכי שלום כדאמרינן בהניזקין (גיטין
ששוחט פסח על היחיד דאי לא ס"ל
לאחרים. מאי טעמא כתיב
יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר
ואין קטן זוכה ואלא מאיש לפי אכלו הא
1
בראשון במכסת נפשות
דף נט.) ויש לומר דדוקא מציאה אבל
כוותיה ממאי דהאי באחד לדרשא
לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם
מדר' יוסי סבר לה כר' שמעון רבי שמעון
ואפילו נפש אשה משמע,
אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה
מתנה דדעת אחרת מקנה אותו עדיף
דידיה אתא הא טפי משמע שפיר
ד
וכתיב בשני חטאו ישא
שמות יב ג
לַבָּיִת:
נמי סבר לה כר' יוסי וההוא מיבעי ליה
כר"י דאין שוחטין על היחיד: לפי
כדמסיק בשנים אוחזין (ב"מ דף יב:)
5. לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ
האיש ההוא, איש ולא
דשוחטין את הפסח על היחיד אמר לך אם
אשה. וכי תימא אי הכי
אכלו. בלאו איש נמי נפקא לן מלשון
וכן בפרק התקבל (גיטין דף סד:)
שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו
אפי' טפלה נמי לא תעשה
מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי
קאמרינן צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה
יחיד דשוחטין פסח על היחיד ואיש
כן נכתוב רחמנא לפי אכלו מאי איש
אותה בשני, ת"ל ככל חקת
בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ
דרשינן ליה למעוטי אשה: רשות
לעצמו אפי' לגבי קנין דאורייתא:
הפסח, אהני האיש
שמעת מינה תרתי כמאן אזלא הא
דאמר
מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת
רבי שמעון נמי סבר לה כרבי
למעוטה בשני מחובה.
ודוחה את השבת. בתמיה: ידקדקו
יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם
רבי אלעזר אשה בראשון חובה
ובשני
ד)
אהני ככל חקת הפסח
כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ:
יוסי. תימה דילמא סבר לה
בו. משום שאינן בני תורה יחמירו
❖
לרבויי לטפלה בעלמא. ור'
דברים טז ג
רשות ודוחה את השבת אי רשות
אמאי
כרבי יהודה ותרתי שמעת מינה
עליו לדקדק ויפסילוהו על חנם: הכי
יוסי אומר לטעמא דאמר
דוחה את השבת אלא אימא בשני
רשות
ג
שוחטין את הפסח ביחיד
גרסינן תנו רבנן פסח מצה ומרור
כדאמרינן לעיל לרבי יהודה:
שמא ידקדקו בו ויביאוהו לידי
וכתיב בראשון במכסת
ובראשון חובה ודוחה את השבת כמאן
הגהות הב"ח
בראשון חובה כו'. בראשון לילה
נפשות ובשני כתיב
כרבי יהודה א"ר יעקב א"ר יוחנן אין עושין
(א) גמרא ובנשים רשות
פסול. תימה דבעי למימר
הראשון: אהייא קאי. מכאן ואילך
ונכרתה הנפש ההיא כל
ד
❖
וכי לית לר"ש הא:
נפש במשמע ואפילו אשה.
דגרים מדקדקים ביותר ודמי להא
רשות דתנא קמא אי נימא אפסח
חבורה שכולה גרים שמא ידקדקו בו
ר' שמעון אומר בראשון
פסח כל שבעה מי איכא: ואלא
דאמרינן (חולין דף ד.) כל מצוה
ויביאוהו לידי פסול: ת"ר פסח ומצה
עושין אותה טפלה
ה) ה
אמצה ומרור. ועלה מהדר ר"ש אף
שהחזיקו בה גרים וכותים הרבה
לאחרים ובשני אין שוחטין
ע)
מוסף רש"י
ומרור בראשון חובה מכאן ואילך רשות ר'
עליה כל עיקר, מאי טעמא
מדקדקים בה יותר מישראל ובירושל'
בראשון דקאמרת חובה באנשים הוא
שמעון אומר באנשים חובה ובנשים רשות
ואין קטן זוכה. שאין
בראשון כתיב איש לפי
דהויא אבל בנשים רשות: לית ליה
גריס אמר רבי יעקב בר יצחק בשם
לו כח ליקח בשביל
אכלו, ובשני כתיב חטאו
אהייא קאי אילימא אפסח פסח כל שבעה
ו)
אחרים להיותו זוכה להן
ישא האיש ההוא איש ולא
לר"ש. והא ליכא למימר דליהדר
רבי יוסי אין עושין חבורות של גרים
במקחו (קדושין מב.). אונן
מי איכא ואלא אמצה ומרור אימא סיפא
אשה. ודייקינן השתא
שמתוך שהן מקולקלים אין מדקדקין
אמרור לחודיה דסתמא מצה ומרור
טובל ואוכל את פסחו
בראשון פטור בשני
ר"ש אומר באנשים חובה ובנשים רשות (א)
ויביאוהו לידי פסול ובכל דוכתא
בהדי הדדי כתיבנ) על מצות ומרורים
לערב. ולא גרסינן בה
מבעיא, אלא מכלל
מחוסר כפורים, דאינו
שבראשון טפלה ואפילו
לית ליה לרבי שמעון הא דאמר רבי אלעזר
נמי חזינן דגרים לא דייקי במצות
וכשם שנשים באכילת מצה חובה הכי
ז)
צריך להמתין לערב, אלא
טפלה שבראשון מיעטה
נמי במרור: הואיל וישנן בבל תאכל
כישראלים והכא קאמר דגרים
נשים חייבות באכילת מצה דבר תורה
מביא כפרתו וטובל ואוכל
בשני. וקמו להו ר' יוסי ור'
חמץ. דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל
מדקדקים יותר:
בקדשים (זבחים צט:).
שמעון בשיטתא חדא
שנאמר 5 לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים
טובל. כדתנן (חגיגה
דשוחטין את הפסח על
עונשין שבתורה ס) דכתיב (במדבר ה)
גבי
תאכל עליו מצות כל שישנו בבל תאכל
כא.)
אונן צריך טבילה
היחיד. אמר ר' יעקב אמר
איש או אשה כי יעשו מכל חטאת
לקדש (שם).
ר' יוחנן אין עושין חבורה
חמץ ישנו בקום אכול מצה והני נשים הואיל וישנן בבל תאכל חמץ ישנן
האדם וגו': אלא. הכי קאמר פסח
שכולה גרים שמא לא
בקום אכול מצה אלא אימא פסח מצה ומרור בראשון חובה מכאן
ידקדקו בו ויביאוהו לידי
מצה ומרור בראשון חובה מכאן ואילך
ואילך רשות ר' שמעון אומר פסח באנשים חובה בנשים רשות: מתני'ח) ו אונן
פסול. ותרצינן להא
רשות וקאי האי מכאן ואילך אמצה
מתניתא הכי תנו רבנן פסח
טובל ואוכל את פסחו לערב אבל לא בקדשים
השומע על מתו
ומרור ור"ש פליג אפסח דקאמרת
מצה ומרור בלילה הראשון
חובה מצה מכאן ואילך
והמלקט
בראשון חובה באנשים הוא דהוה
רשות. ר' שמעון אומר
מתני'
אונן טובל ואוכל את פסחו לערב. ואף על פי שעדיין לא נקבר דאין
חובה אבל בנשים רשות ורבי שמעון לטעמיה:
פסח באנשים חובה (מכאן
ואילך רשות) [בנשים
אנינות מן התורה אלא ביום שנאמר (ויקרא י) הן היום הקריבו ואני אונן ואכלתי חטאת היום יום אסור לילה מותר וטבילה בעי.
רשות].
וזו אחת מאחת עשרה מעלות דחומר בקודש (חגיגה דף כא.) האונן והמחוסר כפורים צריכין טבילה לקודש מתוך שנאסרו עד עכשיו
[מתני'] אונן טובל ואוכל
בקדשים אצרכינהו רבנן טבילה ואף על פי שמחוסר כפורים טבל אתמול אבל לא יאכל אונן לערב בשאר קדשים דאיסור
פסחו לערב אבל לא
כרת: השומע על מתו. יום שמועה
אנינות לילה מדרבנן ולגבי פסח
לא העמידו דבריהן במקום
הוי אונן דרבנן:
וכן