אור
לארבעה
עשר
פרק ראשון פסחים
יא.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
קוצרין
בית השלחין. פירש רש"י ממקום שאי אתה מביא אתה
שלא ברצון חכמים. דאיכא למיגזר דילמא כי מעסקי ביה אתי למיכל
פג א מיי' פ"ה מהל'
א) [במנחות סז: איתא
רבה], ב) מנחות עא.,
שבת הלכה יב סמג
מיניה: ר' יהודה אומר כו' מתוך שלא התרתה לו. קצירה כדרך
קוצר וכו' ובית השלחין וכל הנהו אע"ג דתניא בפרק
ג) [וכן אי' בשבת כז. יבמות
לאוין סה טוש"ע או"ח סי'
כל השנה אלא בידים קוטפין המלילות מן הקרקע דהא אסור לקצור
כל הקרבנות (מנחות דף פה.) אם הביא כשר כיון דלכתחלה לא יביא
כא. גיטין פח: ב"ב קמה.
רסה סעיף א:
לפני העומר דכתיב (ויקרא כג) עומר
ראשית קצירכם אל הכהן
חשבינן ליה ממקום שאי אתה מביא ואין לתמוה מי איכא מידי
פד ב מיי' פ"י מהלכות
זבחים ק: איתא בדותא
שבת הלכה ג סמג
בד'. ברם ב"מ ט. עא:
שהוא תחלה לקצירה זכור הוא את
דמדאורייתא לכתחלה אסור ובדיעבד
לאוין שם טוש"ע או"ח סי'
ב"ב קא: מנחות סח. צה:
איסור החדש על ידי שינוי המעשה
שרי דאיכא מילי טובא דבעינן שישנה
שלא ברצון חכמים (הן עושין) דברי ר"מ רבי
שיז סעיף ד:
כריתות יד. אי' ברותא
ולא אתי למיכל: טחינה והרקדה.
הכתוב עליו לעכב כגון קדשים :
פה ג מיי' פ"ב מהלכות
א
ברי"ש ובערוך ערך בר
יהודה אומר ברצון חכמים היו עושין ולא
אבל
בכורות הל' יג סמג
ד' כתב פי' במקום שטעו
לא גודשין. דבגדישה ליכא
שהרי קמח תנינא דהיה בידים ח)
קא גזר ר' יהודה דילמא אתי למיכל מיניה
לאוין שמג טוש"ע י"ד סי'
חכמי' ולא דברו כהלכה לא
פסידא אם ימתין אחר
וכשטחנוהו והרקידוהו איזה שינוי
❖
שיג סעיף ו:
רצו לגנותם ולומר טעו אלא
אמר (א) א) רבא שאני חדש מתוך שלא התרת
העומר דדוקא משום פסידא התירו
היה שם דלא ליתי למיתב לפומיה
אמרו ברותא כלומר דעת
לו אלא על ידי קטוף הוא זכור א"ל אביי תינח
חיצונית היא], ד) [שבת
ההיא שעתא: ומשנינן טחינה. לא
קצירה שממהרין ליקצר משאר פירות
כט:], ה) שם קיג. [וש"נ],
בשעת קטיפה טחינה והרקדה מאי איכא
לעזי רש"י
ואי לא קצרי להו פסדי והא דשרי
היו טוחנין אותו ברחים של מים אלא
ו) ג"ז שם:, ז) בכורות
למימר הא לא קשיא טחינה ברחיא דיד הרקדה
ברחים של יד דהוי שינוי לזכרון: על
לג:, ח) בס"א: בידם,
רבי יהודה קמח וקלי לעיל יש לומר
ב
קרוישי"ל. מנורה.
ט) [ויקרא כג], י) [ביצה
פיישל"א [פיישול"א].
גבי נפה. לצד תחתון של נפה הופך
משום עולי רגלים הקילו ור' מאיר
ע"ג נפה אלא הא דתנן קוצרין בית השלחים
ב)
❖
כב.], כ) [אמור פרשה ז]
חגורה, רצועה.
הנפה על פניה: אלא הא דתנן.
אוסר בקמח ושרי קצירה לקמן בפ'
❖
ג
ושבעמקים אבל לא גודשין ואוקימנא כרבי
[וכן בבכורות לג:],
במנחות קוצרין בית השלחין כדרך
מקום שנהגו (דף נו.)
דקתני במילתיה
יהודה מאי איכא למימר אלא אמר אביי חדש
חול קודם לעומר: ושל בית העמקים.
קוצרין ברצון חכמים והיינו משום
מוסף תוספות
בדיל מיניה חמץ לא בדיל מיניה אמר רבא דרבי
הגהות הב"ח
תבואה הגדילה בין העמקים. וטעמא
פסידא וכן פי' הקונטרס במנחות
א נ"א. דהא איכא מילי
יהודה אדרבי יהודה קשיא דרבנן אדרבנן
(א) גמ' אמר רבה שאני
טובא בקדשים. תוס' שאנץ.
ואם תאמר א"כ מאי פריך דילמא
מפרש התם כתוב אחד אומר וקצרתם
ט)
ד
חדש: (ב) שם דרבנן
לא קשיא (ב) דר' יהודה אדר' יהודה לא קשיא
ב. [ו]הא התם ליכא
את קצירה והבאתם אלמא מותר
הכא שרי רבי יהודה משום פסידא
אדרבנן לא קשיא אלא
פסידא. חי' הר"ן.
כדשנינן דרבנן אדרבנן נמי לא קשיא הוא עצמו
לקצור קודם לעומר וכתוב אחד
אבל גבי חמץ גזרינן ויש לומר משום
אמר רבא דר' יהודה
ג. דמשום עולי רגלים
אדרבי יהודה: (ג) שם וקלי
ליכא למישרי. שם. ד. דר'
מחזר עליו לשורפו מיכל קאכיל מיניה רב אשי
אומר עומר ראשית קצירכם דמשמע
מצות ביעור יש להתיר כמו משום
פסידא: כורך עליו פונדא.
תנן והא דר' אשי וכו' על
יהודה אדר' יהודה. שם.
שהוא קודם לכל קציר הא כיצד
אמר דר' יהודה אדר' יהודה לא קשיא קמח
ידי קטוף כדרבה אלא:
ה. דהא ר' יהודה גופי'
ממקום שאתה מביא עומר אי אתה
לאו דוקא כורך דאפילו לקשור
(ד) שם והתנן בכור שאחזו
שרי קשירה בחבל גרדי
וקלי תנן (ג) הא דרב אשי ג)בדותא היא התינח
דם: (ה) רש"י ד"ה ומשנינן
וכ"ש דאיכא למישרי
קוצר קודם לו וממקום שאי אתה
יכול דלא מבטל ליה ובלבד שלא
ה
מקלי ואילך מעיקרא עד קלי מאי איכא
וכו' בחמץ לא משום
בפונדא או פסיקיא. שם.
מביא עומר אתה קוצר ותנן בפרק
יענבנו ו אחבל קאי:
❖
דמחזר עליו לשורפו:
ו. לא קאי אפונדא או
למימר וכ"ת על ידי קיטוף כדרבא אלא קוצרין
כל
היכא דבדיל מיניה לא גזר ר'
כל הקרבנות (מנחות פה.)
אין מביאין
פסיקיא אלא. שם. ז.
אע"ג
בית השלחין ושבעמקים ואוקימנא כרבי יהודה. דר' מאיר אדר"מ לא
דבדילי מיניה. שם
סולת למנחה לא מבית הזבלין ולא
ח. אלמא לא גזר ר"מ.
יהודה מא"ל אלא דרב אשי בדותא היא וכל
מוסף רש"י
מבית השלחין ולא מבית העמקים
רצה להקשות דלעיל גזר גבי חדש
ז
תוס' הרא"ש. ט. דשמא
❖
היכא דלא בדיל מיניה מי גזר רבי יהודה
וגבי בכור לא גזר דבפרק כל פסולי
מפני שתבואה שלהן אינה מן
שלא ברצון חכמים.
ימות הבכור. תוס' ר"פ.
דגזרינן שמא יאכל כשיקצור
המובחר: מאי איכא למימר. הא
המוקדשין (בכורות לג: ושם) תניא בכור
והתנן לא יקוב אדם שפופרת של ביצה
ד)
א
ויאכל חדש קודם העומר
ליכא התם שינוייא דהא קוצרין קתני
שאחזו דם מקיזין לו במקום שאין
וימלאנה שמן ויתננה בצד הנר בשביל שתהא
ואף זה שכבר הוא קמח
רבינו חננאל
ודאי נקצר קודם העומר
ובמגל ולא גזרינן דילמא אתי למיכל
עושין לו מום דברי ר' מאיר ורבי
מנטפת ואפי' היא של חרס ור' יהודה מתיר
(מנחות סז:). ר' יהודה
שלא ברצון חכמים דברי
ואוקמיה לההיא כר' יהודה במסכת
יהודה אומר וכו' ח משום דאיכא לשנויי
התם משום חומרא דשבת מבדל בדילי
אומר ברצון חכמים
ר' מאיר, ר' יהודה אומר
מנחות בפרק ר' ישמעאל (דף עא.)
שאני בכור דאיכא פסידא :
ט
היו עושין. דלא גזר
ברצון חכמים היו עושין,
ורמי דשבת אשבת דתניא חבל דלי שנפסק
ה)
. מתוך
שמא יאכל (שם)
דאלמא מתעסקין היו
מדקתני סיפא אנשי יריחו קוצרין
זה
שלא התרת לו אלא
לא יהא קושרו אלא עונבו רבי יהודה אומר
בחדש בזמן איסורו, ולא
לפני העומר כו' ולא מיחו בידם
על ידי קטוף. ביד
גזר ר' יהודה שמא יאכל
כורך עליו פונדא או פסקיא ובלבד שלא יענבנו קשיא דרבי יהודה אדרבי
חכמים ואמרינן מאן שמעת ליה
ולא במגל, כמו (דברים
ממנו. ופריק רבא שאני
כג) וקטפת מלילות בידך,
יהודה קשיא דרבנן אדרבנן דרבנן אדרבנן לא קשיא שמן בשמן מיחלף עניבה
חדש הואיל ולא התירו
דאמר מיחו ולא מיחו ר' יהודה:
דקצירה קודם העומר
חכמים לקצור כדרכו אלא
חדש מבדל בדילי מיניה. שהרי לא
בקשירה לא מיחלף דרבי יהודה אדר' יהודה לא קשיא טעמא דרבי יהודה לאו
אסורה כדקתני במתני'
בקטוף, כדכתיב וקטפת
הורגלו לאוכלו כל השנה ואין למודין
ואסור לקצור לפני העומר
מלילות, זכור הוא כי אסור
משום דגזר עניבה אטו קשירה אלא משום דקסבר עניבה גופה קשירה היא
(מנחות סח.). זכור הוא.
לאכול מן החדש, וכן
לפשוט יד להושיט לפיהם אבל חמץ
ורמי רבנן אדרבנן דתנן קושרין דלי בפסקיא אבל לא בחבל ורבי יהודה
ו)
ב
דחדש הוא ולא אכיל (שם).
בטחינה לא התירו לו
למודין הן בכך כל השנה: דרבנן
טחינה והרקדה. מאי
לטוחנו אלא ברחים של יד,
מתיר חבל דמאי אילימא חבל דעלמא ורבי יהודה מתיר קשר של קיימא הוא
אדרבנן לא קשיא. בתמיה. דלא משנית
שינוי איכא דליהוי זכור
והרקדה ע"ג נפה, כיון
דודאי אתי לבטולי אלא פשיטא דגרדי וגזרו רבנן חבל דגרדי אטו חבל
ולא יאכל (שם). ברחיא
דחזי כל הני שינויי אתי
אלא לר' יהודה והא דרבנן נמי קשיא
דיד. ריחים המתגלגלת
למדכר
ולאימנועי.
דעלמא אין חבל בחבל מיחלף עניבה בקשירה לא מיחלפא וכל היכא דבדיל
דבמתני' לא גזרינן והתם קתני שלא
ביד ולא בשל מים (שם).
ואקשינן בית השלחין,
מיניה לא גזר רבי יהוד' והתניא בכור שאחזו דם אפי' הוא מת אין מקיזין לו
קוצרים בית השלחים
ברצון חכמים דמשמע דגזר ר' מאיר
דתנן קוצרין בית השלחין
ז)
(ד)
ושבעמקים. דכיון ששדה
מאי איכא למימר, הנה
דהוא מבני פלוגתיה דילמא אתי
דם דברי ר' יהודה וחכ"א יקיז ובלבד שלא יטיל בו מום התם מתוך שאדם בהול
ג
יבשה היא, אי משהו לה
קוצרין בלא שינוי. ופריק
למיכל: הוא עצמו מחזר עליו לשורפו.
על
לאחר בשולה אזלה לאיבוד,
אביי חדש בדיל מיניה,
ל"א רעות הן ואין עומר
אע"ג דבעלמא גזרינן בדבר שעסוק
פירוש מובדל הוא ממנו
בא מהן ואמרינן (שם עא.)
מכמה זמן ואינו אוכלו
בו שלא יושיט לפיו הכא בבדיקת חמץ ליכא למיגזר דהוא עצמו כל עסקו זה בחמץ אינו אלא מחזר עליו לשורפו אין לך זכרון לאיסור גדול
ממקום שאתה מביא אי
אלא עד שיראה שהותר,
מזה: ומיכל קא אכיל מיניה. בתמיה: קמח וקלי תנן. ואין אלו ראויין לאכילה: מקלי ואילך. לאחר שנתייבש בתנור אין ראוי לאכול: מעיקרא.
אתה קוצר וממקום שאי
אבל החמץ שאינו מובדל
אתה מביא אתה קוצר,
ממנו כלל אלא אוכלו בכל
בעודו רך בקליות קודם שיתיבש מאי איכא למימר: וכי תימא. זכור הוא ע"י הקיטוף כדשני רבא לעיל בית השלחים דליכא קיטוף מאי איכא
ולשון זה עיקר (שם סח.).
שעה יתראה לו כי בהתירו
למימר: אלא בדותא. וטעמא דרבי יהודה משום דבדילי מיניה וחמץ לא בדיל מיניה שרגיל בו כל שעה: כל נר שבגמ' היינו הכלי קרויישי"ל:
אבל לא גודשין. לא
עומד ויבא לאכול ממנו,
מנטפת. טיפין דקות כשהפתילה מבערת: ואפי' היא של חרס. אותה שפופרת דמאיסא אפ"ה אסור דילמא אתי למיכל מינה ותניא י) הנותן
יעשנו גדיש עד לאחר
לפיכך גזרו עליו. אמרינן
העומר (שם סח.). חדש
עלה והא דקשיא ר' יהודה
שמן לנר חייב משום מבעיר והמסתפק ממנו חייב משום מכבה: ורבי יהודה מתיר. ואע"ג דשמן הכל תדירין בו. ודרבנן אדרבנן ליכא
בדיל מיניה. שהרי לא
אדר' יהודה שנינן כאביי,
לאקשויי דהא אוקימנא טעמא בחמץ משום דהוא עצמו מחזר עליו לשורפו: קשר של קיימא שהוא עשוי שלא להתירו לעולם הוי אב מלאכה
אכל חדש כל השנה (שם).
והא דתנינן במתניתין
במסכת שבת [קיא:]: לא יהא קושרו. דהוי קשר של קיימא אלא עונבו ולא גזרי' עניבה אטו קשירה: כורך. כריכה בעלמא: פונדא. אזור חלול:
חמץ לא בדיל מיניה.
בלשון חכמים הוא ר'
כל השנה שהרי אכלו עד
מאיר. קשיא דר' מאיר
פסיקייא. פיישל"א שכורכין סביבות שוקיים: שלא יענבנו. גזירה משום קשירה הואיל ועסוק בכך: קשיא דרבנן. דשפופרת אדרבנן דחבל:
הנה, הלכך אתי למיכליה
אדר' מאיר, אמאי בחמץ
שמן. זה בשמן דכל שנה מיחלף ואתי למיכליה: קושרין דלי בפסיקייא. דלאו קשר שעשוי להתקיים הוא דאינו מפסיד פסיקייא שלו בכך:
(שם). דרבנן אדרבנן לא
לא גזר ובחדש גזר. ושנינן
אבל לא בחבל. שמא יניחנו שם עולמית: אי נימא חבל דעלמא. שתשמישו לכך ואיכא למיחש שמא יניחנו שם: חבל דגרדי. שאינו ראוי למילוי
קשיא. בתמיה, דהתם
הנה הוא מחזר על החמץ
אמרי רבנן שלא ברצון
כדי לשרפו יאכל אותו,
מים תמיד ורבי יהודה מתיר ולא גזר גבי שבת כדאוקימנא טעמא דמשום חומרא דשבת פרשי אינשי מאיסורא דיליה ונזכרין הן אבל דרבנן
חכמים עושין, דגזרינן שלא
לפיכך לא גזרו, אבל
דהכא אדרבנן דעניבה קשיא: ומשנינן חבל בחבל מיחלף כו'. והשתא איתרצו כולהו דרבנן גזרו כל היכא דמיחלף בין בשבת בין בשאר
יאכל, והכא אמרי יבדוק
החדש דלא מתעסק ביה
לאחר המועד דהיינו בתוך
איסורי הילכך בחדש לפני העומר גזרו וכן בשפופרת וכן בחבל אבל בחמץ לא משום דמוזהר עליו לשורפו ובעניבה נמי לא משום דלא
כדי לשרפו, אלא כדי
(ה)
הפסח (שם). קמח וקלי
לאכלו מתעסק ביה גזרינן
מיחלפא ורבי יהודה גזר בכל מילי דלא בדילי מיניה ובמידי דבדילי מיניה לא גזר הילכך בחמץ גזר אבל בחדש בדילי מיניה ובכל הנך
תנן. דאין ראויין לאכילה,
ביה. ובא רב אשי לפרק
דשבת משום דבדילי מינייהו ודקא מחמיר בעניבה משום דקסבר היא גופא קשירה היא: בכור. אסור להטיל בו מום ואפי' לגרום כדתניא
קמח כעין קמח שלנו,
שאני חדש דקמח וקלי תנן,
קלי קמח הבא מתבואה
מום לא יהיה בו [ויקרא כב] אין לי אלא שלא יטיל בו מום מניין שלא יגרום לו ת"ל [שם] כל מום במסכת ביצה (כז:): אין מקיזין דם. אפי' במקום
כלומר לא התירו לו אלא
שנתייבשה בתנור (שם). עד
על ידי קליה. ודחינן לה
שאינו עושה בו מום דהיינו בכל מקום שבו אם אינו חותך ממנו עצם או פוגם שפתו או אזנו וכל דבר שאינו חוזר לקדמותו הוי מום אידך לא
קלי מאי איכא למימר.
הכי הא בריתא היא כלומר
הוי מום וקא גזר רבי יהודה אטו מקום שעושה בו מום ואע"ג דקדשים הכל בדילין מהן. מחלוקת רבי שמעון ורבי יהודה בתורת כהנים כ):
כגון בשעת קצירה דראוי
חיצונה היא ולא נשנת בין
לאוכלו (שם). שתהא
החכמים.
ואקשינן
על
מנטפת. ויתקיים הנר
אפירוקא דאביי, וכללא
שתהא השמן מטפטף כל שעה לתוך הנר, וטעמא משום גזירה שמא יסתפק הימנו וכיון שהקצהו לנר חייב משום
הוא דכל היכא דלא בדיל מיניה גזר ביה ר' יהודה, והתנן לא יקוב אדם שפופרת של ביצה כו', ור' יהודה מתיר, הנה השמן
מכבה, ואפילו אותה שפופרת של חרס דמאיסא ליה גזרינן (שבת כט:). חבל דלי שנפסק. באמצעיתו (שבת
לא בדיל מיניה, ולא גזר ר' יהודה שמא יסתפק מן השמן שבשפופרת של ביצה. ושנינן שאני שבת דחמיר ליה. איני והא
קיג.). לא יהא קושרו. דקשר של קיימא הוא לעולם (שם). כורך עליו פונדא. מחבר שני ראשי הפיסוק
קשירת דלי בחבל דבשבת היא וחכמים מתירין לענבו ור' יהודה אוסר, קשיא דרבנן אדרבנן ודר' יהודה אדר' יהודה. ושנינן
זה על זה וכורך עליהם פונדא אזור חלול, או פסקיא. פיישול"א (שם). ובלבד שלא יענבנו. לחבל, דר'
רבנן אסרי בשפופרת דכיון דלא מאיסא אתי לאסתפוקי מיניה, דשמן בשמן מיחלף, כלומר הרואה אותך אוכל שמן יאכל גם
יהודה סבר גזרינן עניבה אטו קשירה ורבנן לא גזרו (שם). קושרין דלי בפסקיא. על פי הבור דפסקיא
הוא זה, לפיכך גזרו לעשות שפופרת על פי הנר, אבל הרואה אותך עונב בשבת לא יקשור, דאתי למימר אלו היתה הקשירה
לא מבטל ליה התם (שם). אבל לא בחבל. דמבטל ליה התם והוי קשר של קיימא, שהרי קשור ותלוי שם
מותרת לא היה עונב אלא קושר, לפיכך לא גזרו בו, ור' יהודה לאו משום דגזר עניבה אטו קשירה אלא משום דסבר העניבה
תמיד (שם). בחבל דגרדי. פליגי דצריך לה ולא מבטל לה (שם). חבל בחבל מיחלף. אינו ניכר בין זה
קשירה מעליא היא. והא דרמינן דרבנן אדרבנן קושרין דלי בפסקיא אבל לא בחבל כו', ור' יהודה דאמר בהדיא כל קשר
בכור שאחזו דם. אפינדו"ר, אפילו מת. אם לא יקיזוהו,
לזה ואי שרינן בדגרדי אתי למישרי בדעלמא (שם).
שאינו של קיימא מותר, וכן הא דרמינן דר' יהודה אדר' יהודה, והתניא בכור שאחזו דם כו', דברים פשוטין הן.
אין מקיזין לו דם. ואפילו במקום שאין עושין
ולהתרפאות המכה (בכורות לג:). יקיז
בו מום, דיכול לחזור
ובלבד שלא יטיל בו
מום. שלא יחתוך ושלא
יפגום את אזנו
ואת
ניב שפתיו שאין עתיד לחזור ולהתרפאות
דסברי רבנן כל שכן
אי לא שרית
ליה במקום שאין עושה
בו מום אתי למעבד
במקום מום (בכורות לג:).