האשה פרק
שמיני פסחים
צב.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
גבי
פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת. הא דלא קאמר
וכן מי שליקטו לו עצמות אביו ואמו אמרי' במועד קטן (דף ח.) מתאבל
מט א מיי' פ"ב מהל'
א) [עדיות פ"ה מ"ב],
ב) [ברכות טז: וש"נ],
ביאת המקדש הל' י
עליהן כל היום כולו ולערב אין מתאבל עליהן: טובל ואוכל בקדשים.
משום דפסח מצוה עוברת משום דיש קדשים דמצותן נמי
עוברת כגון תודה דאין נאכלת אלא ליום ולילה: אבל ערל ישראל
ג) [תוספתא פ"ז ה"ט
[ופ"ו מהל' ק"פ הל' ט]:
לערב דאפילו יום גופיה מדרבנן הוא
הלכך בלילה ליכא אנינות:
נ ב ג מיי' פ"ו מהל' ק"פ
ושם איתא ר"א ב"ר צדוק],
ושביעי: גמ' לא העמידו
ד"ה טובל. נ) תימה לריב"א דלא מצינו בשום מקום טבילה בישראל
כפורש מן הקבר. וצריך הזאה שלישי
ד) [הא דלא חשיב חתיכת
הלכה ז [ופי"א מהל'
שמל אפילו מדרבנן: ואמר רבי
יבלתו וכה"ג עי' תוס'
פרה הלכה ג]:
דבריהם. לאוסרו באכילת פסחו מפני
ד [מיי' פ"ב מהל' ביאת
זבחים נו. ד"ה מנין ותוס'
יוחנן דבר תורה אפילו עשה אין בו.
אנינות דדבריהם דהא פסח כרת הוא
והמלקט לו עצמות טובל ואוכל בקדשים
א
מקדש הל"ט ופ"ו מהל'
מנחות כ: ד"ה נפסל],
אבל אכילת קדשים עשה בעלמא הוא
ר' יוחנן לא פליג אברייתא דלאו תנא
ה) לעיל דף סה:, ו) שבת
ק"פ הלכה ט]:
גר א) שנתגייר בע"פ ב"ש אומרים טובל ואוכל
נא ה מיי' פ"ו מהל' ק"פ
דף קל:, ז) יבמות דף ז:
ואכלו אותם אשר כפר בהם (שמות כט):
הוא כדמוכח בפ"ק דכתובות (דף ח.)
את פסחו לערב וב"ה אומרים הפורש מן
זבחים דף לב:, ח) יבמות
ב
הלכה ו:
מלקט. משמע הוא עצמו ליקטן:
גבי אין אבלים מן המנין דלא משני
הערלה כפורש מן הקבר: גמ' מ"ט קא
נב ו מיי' פ"ב מהל' מילה
דף ז: הוריות דף ה: זבחים
מחלוקת בערל נכרי. שאינו מקבל
אר' יוחנן רבי יוחנן תנא הוא ופליג
לב: ע"ש, ט) חגיגה דף
הלכה ו סמג עשין כח
סבר אנינות דלילה דרבנן וגבי פסח לא
ב) ד
כה: אהלות פי"ח מ"ד,
טוש"ע א"ח סי' שלא סעיף
טומאה בנכריותו דב"ה סברי גזירה
כדמשני ארב אלא פרושי מפרש לה
א
י) [לעיל סה:], כ) [לקמן
ו וטוש"ע י"ד סימן רסו
העמידו דבריהם במקום כרת גבי קדשים
שמא יטמא במת לשנה הבאה עה"פ
וכן מוכח דגבי יולדת שהיא טבולת
צו.], ל) [בראשית יז],
סעיף ב [רב אלפס שבת
העמידו דבריהם במקום עשה: השומע על
מ) [במדבר יט], נ) [ע'
ויאמר אשתקד לא טהרתי מכל טומא'
יום ארוך כתיב (ויקרא יב) ואל המקדש
פי"ט דף נז: וברא"ש שם
❖
סימן א]:
בתוי"ט ישוב הגון],
עד יום ע"פ שנתגיירתי וטבלתי
לא תבוא משמע הא למחנה לויה תבא:
מתו וכו': מלקט עצמות הא בעי הזאת
נג ז מיי' פ"ו מהלכות
טבול
יום לא יכנס במחנה לויה.
ואכלתי והשתא נמי אטבול ואיכול
שלישי ושביעי אימא שליקטו לו עצמות: גר
ק"פ הלכה ה:
ח [מיי' פ"ז מהל' בית
ולא ידע דאשתקד נכרי הוה ולא קיבל
לא בכל המחנה אלא מעזרת
שנתגייר וכו': אמר רבה בר בר חנה א"ר
תורה אור השלם
הבחירה הל' יז ופ"ג מהל'
נשים ולפנים כדתנן במסכת כלים
טומאה בנכריותו אבל עכשיו הוא טמא
❖
יוחנן מחלוקת בערל נכרי דב"ה סברי
1. וַיַּעֲמֹד יְהוֹשָׁפָט בִּקְהַל
ביאת מקדש הל"ו]:
הלכך כשמתגייר ממתין שבעה שאין
(פ"א משנה ח) עזרת נשים מקודש
יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם בְּבֵית יְיָ
גזירה שמא יטמא לשנה הבאה ויאמר
לך טומאה שעברה עליו שלא טהר
הימנו שאין טבול יום נכנס לשם אבל
לִפְנֵי הֶחָצֵר הַחֲדָשָׁה:
❖
אישתקד מי לא טבלתי ואכלתי עכשיו נמי
דברי הימים ב כ ה
מוסף תוספות
ממנה. ואע"ג דמשום זיבה בעי שמנה
בהר הבית היה נכנס וקרי חצר לעזרת
אטבול ואוכל ולא ידע דאשתקד נכרי
משום כפרה כיון דאי אפשר דלייתי
נשים כדתנן פ"ב דמדות עזרת נשים
א. דהאי עשה דקתני אינו
הוה ולא מקבל טומאה עכשיו ישראל ומקבל
אלא מדרבנן אבל דבר
כפרה דהא לא קבל טומאה בנכריותו
היתה אורך קל"ה וארבעה לשכות היו
מוסף רש"י
תורה אפי' עשה אין בו.
אי אמרת נגזר לא מייתי לעולם פסח
בארבעה מקצעותיה של מ' אמה ולא
טומאה וב"ש סברי לא גזרינן אבל ערל
ג
אנינות דלילה דרבנן.
תוס' שאנץ. ב. אלמא
וכולי האי לא גזרו: אבל ערל ישראל.
היו מקורות וכן הם עתידות להיות
ואנינות דאורייתא חד
דאיקרי חצר אבל הר הבית
ישראל דברי הכל טובל ואוכל את פסחו
יומא הוא, כדכתיב (עמוס
והחיל לא אשכחן דאיקרו
שאם יש לו עכשיו טומאה הוא נזהר
כדכתיב ויוציאני אל החצר החיצונה
לערב ולא גזרינן ערל ישראל משום ערל
ח) ואחריתה כיום מר
חצר והילכך מותר ליכנס
בה שאף בערילתו מקבל טומאה
וגו' ב וא"ת מנא ליה דגזרו על טבול
(זבחים צט:) ואע"פ שהוא
בהם טבול יום. שם.
נכרי תניא נמי הכי אמר ג)ר"ש בן אלעזר לא
כשאר בני אדם ליכא למיגזר ביה
יום דילמא על טמא מת גזרו שהיה
ליל יום המיתה וכתיבא
וגזרו שלא ליכנס בו.
ג.
נחלקו ב"ש וב"ה על ערל ישראל שטובל
❖
אנינות באורייתא, דכתיב
שם.
משום שנה הבאה: ערל הזאה
מותר בכל מחנה לויה וי"ל דטמא מת
ג
(דברים כו) לא אכלתי
ואוכל את פסחו לערב על מה נחלקו על ערל
ואיזמל. סימני הלכות הם: הא
אפי' בחיל גזרו שלא יכנס כדתנן
באוני ממנו ופחות מיום
נכרי שב"ש אומרים טובל ואוכל את
דאמרן. דחזי לאורתא ומשום גזירה
במסכת כלים (שם) החיל מקודש
אחד אינה אנינות, דילפי
רבינו חננאל
רבנן מואחריתה כיום מר,
דשנה הבאה דחיוה ב"ה: ואינה דוחה
הימנה שאין נכרים וטמאי מתים
פסחו לערב וב"ה אומרים הפורש מן הערלה
קסבר אין לילה של
בקדשים קסבר אנינות
שבת. בפ' אלו דבריםי) ולא עביד פסח
נכנסין לשם והא דנקט בברייתא
כפורש מן הקבר: אמר רבא ערל הזאה
אחריו עם היום, אלא
לילה מדרבנן. סתם לן
ד)
מדרבנן הוא כשאר ימי
ושבות דרבנן הוא: אין מביאין אותו.
וראה קרי בו ביום ולא נקט טבול יום
תנא כר' שמעון דגרסינן
ואיזמל העמידו דבריהן במקום כרת אונן
האבל (ברכות טז:). הזאה
בסוף שחיטת קדשים
איזמל למילה: דרך חצרות. אף
דשאר טמאים רבותא נקט לא מיבעיא
ומצורע ובית הפרס לא העמידו דבריהן
שבות. דמאי מלאכה היא,
מאן תנא אנינות לילה
על גב דרשויות דרבנן נינהו וידחה
שאר טמאים דמדאורייתא מותרים
אלא מתחזי כמתקן גברא
מדרבנן ר' שמעון, דתניא
במקום כרת ערל הא דאמרן הזאה דאמר
ה)
. דרך גגות
אנינות לילה דבר תורה
פסחו שאם יש לו זכר למול מעכבו
ליכנס אלא אפילו בעל קרי דמשתלח
(לעיל סה:)
ודרך חצרות. שלא עירבו
מר הזאה שבות ואינו דוחה את השבת
דברי ר"י, רבי שמעון
ה
מדאורייתא חוץ לשתי מחנות אפ"ה
דתניאכ) מילת זכריו ועבדיו מעכבין את
זו עם זו ואיכא איסורא
אומר דרבנן, שהרי אמרו
איזמל דתניא כשם שאין מביאין אותו
הפסח וליכא למימר משום כרת דערל
טבול יום שלו לא גזרו ביה רבנן ואם
ו)
ו
דרבנן (שבת קל:). מצורע
אונן טובל ואוכל פסחו
שחל שמיני שלו. שהוא
דרך רשות הרבים כך אין מביאין אותו דרך
לערב. ובא רב מרי
זכר אשר לא ימול וגו'ל) דמילה דדחיא
תאמר דבפרק נוטל (סוטה דף כ:)
יום הבאת קרבנותיו וצריך
להעמיד דברי ר' שמעון
שבת בזמנה וקטן לאו בר כרת הוא:
פריך אהא דקתני התם הוציאוה
גגות ודרך חצרות ודרך קרפיפות אונן הא
לבא בהר הבית ולעמוד
ביום מיתה אנינות לילה
אונן. אנינות לילה מדרבנן דאמרן
הוציאוה שלא תטמא את העזרה
בשער נקנור ולהכניס ידיו
דאורייתא, וביום קבורה
דאמרן מצורע מאי היא ז) דתניא ז מצורע
לעזרה ליתן מן הדם
אנינות לילה מדרבנן, וכן
לעיל [צא:] אוכל פסחו לערב: מצורע.
והתניא טמא מת מותר ליכנס במחנה
שחל שמיני שלו בערב הפסח וראה קרי בו
לבהונות (יבמות ז:) שאע"פ
אמר (מר) [מרי] מת לו
שטבל והעריב שמשו בשביעי נכנס
לויה ואפילו מת עצמו כו' ומאי פריך
שמשתלח חוץ לג' מחנות,
מת בארבעה עשר וקברו
ביום טובל ואוכל אמרו חכמים אע"פ חשטבול
בשמיני למחנה לויה לשער נקנור
כיון דמדרבנן אסור ליכנס וי"ל דמשמע
בשמיני שלו הותר לבא
בארבעה עשר יום מיתה
יום אינו נכנס זה נכנס מוטב יבא עשה שיש
בשתי מחנות, אבל בעזרה
תופס לילו מדאורייתא,
שלא נתקדש בקדושת עזרה כדכתיב
ליה מדאורייתא מדקאמר הוציאוה
אינו נכנס כדאיתא במס'
מת לו מת בשלשה עשר
בו כרת וידחה עשה שאין בו כרת ח) וא"ר
בקרא (ויקרא יד) והעמיד הכהן
הוציאוה תרי זמני שהיו ממהרין כל כך
מכות (ח:) טמא יהיה
וקברו בארבעה עשר לא
יוחנן דבר תורה אפילו עשה אין בו שנאמר
לרבות טבול יום, עוד
המטהר את האיש המיטהר ואותם
א"נ לא גזרו אלא שלא יכנס לפנים אבל
תפיס לילו ועלתה בקשיא.
טומאתו בו לרבות מחוסר
ורבנן לא העמידו דבריהם
לפני ה' וגו' ובעזרה עצמה לא היה
ויעמד יהושפט בקהל יהודה וירושלים בבית
אם נטמא בפנים לא גזרו עליו לצאת והא
1
כפורים, ובטמא מקדש
בפסח שהוא במקום כרת
נכנס אלא מכניס ידיו לבוהנות לפי
דאמרי' בהנשרפין (סנהדרין ד' פא:) כהן
ה' לפני החצר החדשה מאי חצר החדשה
כתיב בפ' פרה אדומה,
שנאמר וחדל לעשות
וחוץ לעזרה אי אפשר שלא
שאין מחוסר כפורים נכנס לה
הפסח ונכרתה, אבל
ששימש בטומא' מוציאין אותו חוץ לעזרה
שחדשו בו דבר ואמרו טבול יום לא יכנס
יפסל ביוצא, והכנסת ידיו
אכילת קדשים שהיא עשה
ופוצעין את מוחו בגיזרין לאו דוקא
כדאמרי' [במכות] (דף ח:) טמא יהיהמ)
במחנה לויה בית הפרס דתנן ושוין ב"ש וב"ה
ביאה מקצת היא במצורע
העמידו דבריהם ואמרו,
ט)
לרבות טבול יום עוד טומאתו בו
חוץ לעזרה אלא הוא הדין חוץ לחיל:
ולא שמה ביאה, הלכך
האונן אע"פ שאנינות לילה
שבודקין
מזה עליו והוא עומד
מדרבנן אינו טובל ואוכל
לרבות מחוסר כפורים שאם נכנסו
בודקין
בשער נקנור (ס"א הובא
לערב קדשים. אבל מי
למקדש חייבין כרת: וראה קרי בו ביום. ונדחה ממחנה לויה כדאמרי' באלו דברים (לעיל סז:) דבעל קרי משתלח חוץ לשתי מחנות
בב"ח יבמות שם). וראה
שלקטו לו עצמות טובל
וטובל לקרוייו דלצרעתו טבל מאתמול אף על פי שטבול יום אחר דקרי אינו נכנס דכתיב (דברים כג) כי יהיה בך איש וגו' וכבא
קרי. להכי נקט קרי ולא
ואוכל אפילו בקדשים
טומאת שרץ ונבלה, דטמא
לערב, דתניא יום שמועה
השמש יבא אל תוך המחנה זה נכנס להר הבית להכניס ידיו לבוהנות כדי שיאכל פסחו לערב: יבא עשה. דפסח שיש בו כרת
שרץ ואפילו טמא מת
כיום קבורה למצות שבעה
וידחה עשה דטבול יום בהר הבית שאין בו כרת אלא בעזרה. ואי משום דמכניס ידיו לעזרה הא אמרינן בשחיטת קדשים
נכנסין להר הבית, כדמפרש
ושלשים ולאכילת פסחים
בפ"ג(דף לב:) איכא למ"ד ביאה במקצת לאו שמה ביאה ואיכא למ"ד הואיל והותרה לו אותה ביאה מקצת לצרעתו אע"פ שענוש
באלו דברים (לעיל סז.)
כיום ליקוט (לו) עצמות,
שנאמר ויקח משה את
ואחד זה ואחד זה טובל
כרת משום מחוסר כפורים והתירו הכתוב דכתיב לפני ה' הותרה לו אף לקרוייו: וא"ר יוחנן. עשה שאין בו כרת דקאמר תנא
עצמות יוסף עמו, ושערי
ואוכל בקדשים לערב
דברייתא לאו דוקא דאפילו עשה אין בו בטבול יום במחנה לויה אלא דרבנן הוא וקרא דכבא השמש במחנה שכינה קאמר: חצר
נקנור לא נתקדשו בקדושת
ואנינות לא פסק ליה יום
החדשה. הר הבית וקרי לה חדשה מפני חידוש שחידשו והוסיפו על קדושתו בו ביום ואמרו טבול יום לא יכנס לה. והכי גמיר ר' יוחנן
עזרה, כדאמרינן בכיצד
טוב אלא למצות שבעה.
מתני' שנתגייר ערב הפסח
צולין (לעיל פה:) והרי הן
מרביה דדבר זה חידוש. וגבי פסח לא העמידו דבריהם לאיסור (דמצורע) [דבעל קרי] מלבוא אלא התירוהו ליכנס ולטהר שלא ידחה מפסח:
כהר הבית ויכול טמא מת
כו'. אמר רבה בר בר חנה
שבודקין אמר ר' יוחנן מחלוקת
ליכנס לשם, אבל בעל קרי
משתלח חוץ לשני מחנות כזב, כדמפרש באלו דברים (לעיל סז:) זב וכל זב לרבות בעל קרי (יבמות ז:). טובל. לקרויו (שם).
בערל נכרי, דב"ה סברי שמא יטמא הגר לשנה הבאה ויאמר אשתקד לא טבלתי ואכלתי בערב הפסח עכשיו נמי כיון
אע"פ שטבול יום. אחר דקרי, אינו נכנס. להר הבית, דכל טבול יום הרי הוא בטומאה עדיין לתרומה ולקדשים ולמקדש
שטבלתי טהור אני כבר ואוכל, והוא לא ידע דאשתקד (גר) [גוי] הוה ולא היה מקבל טומאה, השתא ישראל [הוא]
(שם) דקסבר טבול יום דזב כזב דמי (זבחים שם. ובשמ"ק שם: וה"ה לטבול יום דקרי). זה נכנס. ומכניס ידיו לעזרה ליתן
ומקבל טומאה, ואין הטבילה עלתה לו היום לטהר אותו בערב כטמא מת ביום שביעי שלו. וב"ש לא גזרי. אבל
מדם האשם ומלוג השמן על בהונותיו כדי שיטהר לאכול פסחו לערב והוא ישלחנו לעזרה היום לשחוט ולזרוק עליו, אבל הוא
ערל ישראל דברי הכל טובל ואוכל פסחו לערב, ולא גזרינן על ישראל משום ערל גוי. תניא נמי הכי (וכו'). אמר
לא יכנס לעזרה, דטבול יום שנכנס לעזרה בכרת (זבחים לב:). יבא עשה שיש בו כרת. דאם לא יכניס ידיו לבהונות לא
רבא ערל הזאה ואיזמל, אלו שלשה דברים מדאורייתא ראוין הן ורבנן הוא דגזרו בהו ואפי' במקום כרת העמידו
יטהר לאכול פסחו לערב (יבמות ז:). וידחה עשה. דשלוח טמאים מהר הבית, שאין בו כרת. שאין ענוש כרת אלא מחומת
דבריהם. ערל הא דאמרן, כי זה הגר ראוי הוא שיטבול ויאכל בפסח בערב. דלא עדיף מישראל שאם היה ערל
העזרה ולפנים (זבחים לב:) שאין ענוש כרת אלא על ביאת עזרה וזה לא יכנס לעזרה אלא לשערי ניקנור שלא נתקדשו ויכניס
ישראל שמתו אחיו מחמת מילה וגדל זה בערלה ועכשיו מל עצמו בערב הפסח טובל ואוכל בערב הפסח. וב"ה
ידיו לבהונות ויטהר מצרעתו וישלח פסחו לעזרה לשחוט ולערב יערב שמשו ויטהר מקרויו (יבמות ז:). אפילו עשה אין
גזרו על הגר כמו שאמרנו למעלה, ואמרינן הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר. הזאה שהיא שבות, ואמרו חכמים
בו. בהר הבית לגבי טבול יום, דקסבר טבול יום דזב לאו כזב דמי (זבחים לב:). ויעמד יהושפט. אותו היום נטהרו ישראל
אם חל י"ד להיות בשבת אינה דוחה ואין מזין על טמא מת שחל שביעי שלו בי"ד אלא מתגרע לבלתי עשות
מטומאה שבידיהם, בדברי הימים (יבמות ז:). לפני החצר החדשה. הר הבית שחידשו בה בהלכותיה (זבחים לב:). במחנה
פסח. איזמיל אין מביאין אותו בשבת כדי למול זכריו, וקיימא לן מילת זכריו מעכבין אותו מלאכול הפסח, שנאמר
לויה. בהר הבית (יבמות ז:).
והאיש אשר הוא טהור וגו', אין מביאין האיזמל אפי' במקום שאיסורו מדרבנן. דתניא כשם שאין מביאין אותו דרך
רשות הרבים, כך אין מביאין אותו דרך גגות דרך חצרות דרך קרפיפות. בפרק האשה שהלך בעלה למדינת הים
וכו'. זו השמועה בלשון הזה. אמר רבא בעאי לאותיביה ערל הזאה ואיזמל וסדין בציצית וכבשי עצרת, וכיון דשנית לי שב ואל תעשה לאו (מעיקר) [מיעקר] מילתא הוא וכו'. אבל באלו שלשה דברים מדרבנן לא העמידו דבריהם
במקום כרת, והן אונן ומצורע ובית הפרס. אונן הא דאמרן דאנינות לילה מדרבנן. ובטלו דבריהם ואמרו טובל ואוכל פסחו לערב. מצורע דתניא מצורע שחל (שביעי) [שמיני] שלו להיות בערב הפסח וראה קרי בו ביום וטבל אמרו
חכמים אע"פ שאין טבול
יום אחר נכנס זה נכנס, מוטב יבוא עשה שיש
בו כרת וידחה עשה שאין בו כרת. ואמר
רבי יוחנן דבר תורה אפי' עשה אין בו דכתיב ויעמוד יהושפט וגו'. בית הפרס דתנן ושוין בית שמאי ובית הלל