מי שהיה פרק
תשיעי פסחים
צג.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ה"ג
בכל הספרים וכן גרסינן בספרי (פר' בהעלותך) מה טמא
מה טמא שיש ספק בידו לעשות. אי לאו דדחייה רחמנא דהא קמן
ד א מיי' פ"ו מהל' ק"פ
א) הך לטעמיה צריך
שאין ספק בידו כו' ומיתני התם אפלוגתא דר"א ור"ע
מובן ועי' בתוס' כאן ד"ה
הלכה א:
קאי: ואינו עושה. דקא אסר ליה רחמנא לעשות: אף דרך רחוקה
א
ה ב מיי' שם פ"ה הלכה
ר"ע ובקונטרס הארכתי
שספק בידו לעשות. שהיה לו שלוחים לשלח וקאמר רחמנא דאינו
ומייתי ר"ע ראיה לדבריו מה טמא שאין ספק בידו לעשות מפני
בזה, ב) לעיל דף צ:
א ב:
עושה דמדחה דחייה: ר"ע סבר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ.
טומאה אף דרך רחוקה שאין ספק בידו לעשות שרחוק כ"כ שאין
ו ג מיי' שם:
וש"נ, ג) [סבירא לי כצ"ל],
❖
ז ד מיי' שם הלכה ז:
ד) [תוספתא רפ"ח],
ואע"ג דחזי לאורתא והאי ספק
יכול לבא בשעת שחיטה לעולא או
ה) לעיל דף סז., ו) [לעיל
דקאמר ה"ק מה טמא שספק בידו
בשעת אכילה לרב יהודה ומייתי לה
מה טמא שספק בידו לעשות ואינו עושה אף
צא:], ז) [תוספתא פ"ח
לעשות דחזי למיכל לאורתא ואפילו
רב ששת מדקאמר ואינו עושה משמע
ה"ג], ח) [חגיגה ט:],
דרך רחוקה נמי שספק בידו לעשות ואינו
רבינו חננאל
ט) [צ"ל דהאי], י) [ר"ה
הכי אין שוחטין וזורקין עליו ואנן ס"ל
דלא הורצה דלכל מילי יליף דרך
עושה ורב נחמן אמר לך ר' עקיבא לטעמי'
❖
א)
ג.],
ודחה רב נחמן ר' עקיבא
שוחטין וזורקין הלכך האי נמי דיכול
רחוקה מטמא ומשני רב נחמן דר"ע
סבר אין שוחטין וזורקין
דקסבר ב) אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ
ליכנס בשעת אכילה שוחטין וזורקין
סבר אין שוחטין וזורקין ולכך יליף
על טמא שרץ, ודרך רחוקה
ואנא סבירא ליה כמ"ד שוחטין וזורקין על
ג)
כטומאת שרץ דמי. ואנא
עליו: ובועלי נדות. שכל אלו טומאה
דרך רחוקה מטמא דתרוייהו חזו
תורה אור השלם
סבירא לי כמאן דאמר
טמא שרץ ת"ר ד) א אלו שעושין את השני
ארוכה: וטמא. לנפש: וא"כ. דאף
בשעת אכילה ולא חזו בשעת שחיטה
1. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
שוחטין וזורקין על טמא
הזבין והזבות המצורעין והמצורעות [ונדות]
אלו עושים את השני: למה נאמר
ולדידיה נמי אם זרק לא הורצה
שרץ, ודרך רחוקה כטמא
לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה
שרץ דמי, מה טמא שרץ
טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ
טמא. בתמיה: אלא למה נאמר דרך
אבל אנא סבירא לי שוחטין וזורקין
ובועלי נדות והיולדות השוגגין והאנוסין
ב
אם שחטו עליו הורצה,
רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם
רחוקה. אי משום דאי בעי למיעבד
והשתא ליכא למילף דלא הורצה
והמזידין וטמא ושהיה בדרך רחוקה א"כ
אף מי שהיה בדרך רחוקה
וְעָשָׂה פֶסַח לַיְיָ:
בדרך רחוקה כמו בטמא מת דשאני
לא תעביד הא בדרך רחוקה הוא
אם זרק הורצה. ת"ר אלו
במדבר ט י
למה נאמר טמא למה נאמר דאי בעי
2. וְהָאִישׁ אֲשֶׁר הוּא
שעושין את השני זבין
טמא מת דלא חזי בשעת אכילה ב ורב
וא"ת שלא ישלח פסחו וכדרב ששת
למיעבד בראשון לא שבקינן ליה אלא א"כ
וזבות מצורעין ובועלי
טָהוֹר וּבְדֶרֶךְ לֹא הָיָה
האי תנא לית ליה אלא כרב נחמן
ששת סבר נמי שוחטין דאין סברא
נדות והיולדות והשוגגין
וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח
למה נאמר בדרך רחוקה לפוטרו מן הכרת
סבירא ליה דאמר הורצה דאי כרב
שיחלוקו בזה אלא דסברי דר"ע גמר
והאנוסין והמזידין וטמא
וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא
וכמ"ד הורצה אשה בשני מי מיחייבא והא
ומי שהיה בדרך רחוקה.
מֵעַמֶּיהָ כִּי קָרְבַּן יְיָ לֹא
ששת איצטריך דרך רחוקה למימר
מטמא מת אע"ג דלא דמי ליה כ"כ
אם כן למה נאמר
הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ חֶטְאוֹ
תניא יכול לא יהו עושין את השני אלא
דאי בעי לא ליעביד: מי מחייבא.
ונראה לר"י דלאו מהיקשא יליף דרך
ה)
בדרך רחוקה הלא אנוס
יִשָּׂא הָאִישׁ הַהוּא:
❖
טמא נפש ושהיה בדרך רחוקה זבין
הוא וכבר שנה האנוסין.
במדבר ט יג
דקתני נדות ויולדות: יכול לא יהו כו'.
רחוקה מטמא אלא במה מצינו דאי
ואמרינן לפטרו מן הכרת.
ולא קתני זבות ויולדות: הא רבי יוסי.
מהיקשא מאי קא משני רב נחמן
ומצורעין ובועלי נדות מנין ת"ל איש
1
אליבא דמאן דאמר
דאמר בפירקין דלעיל (דף צא:) נשים
דסבר שוחטין מ"מ ניגמר מיניה
הגהות מהר"ב
הורצה, דאי אליבא דמאן
איש לא קשיא הא ר' יוסי הא ר"י ור"ש ת"ר
ו)
דאמר לא הורצה, סוף
בשני שוחטין עליהן בפני עצמן: הא
דאין משיבין על ההיקש וק"ק לר"י
רנשבורג
חייב כרת על הראשון וחייב כרת על השני
ז)ג
סוף למה לי למתנייה דאי
ר"י ור"ש. דאמרי רשות: חייב כרת
דאי לאו היקשא הוא איכא טובא
א] תוס' ד"ה דאי בעי
בעי למעבד לא שבקינן
דברי רבי רבי נתן אומר חייב כרת על הראשון
רבי
עקיבא סבר אין
על הראשון וחייב כרת על השני.
למיפרך:
למיעבד כו' ומלפי אכלו
ליה, היינו הני, אלא ש"מ
ופטור על השני ר"ח בן עקביא אומר אף [על]
נפקא כו'. נ"ב עי' לעיל
היינו אליבא דמאן דאמר
שוחטין וזורקין. תימה מנא ליה דהא
חיוב כרת יש על זה ועל זה ובחד
ס"ט ע"א תוס' ד"ה
הורצה, אלמא בר מעבד
הראשון אינו חייב כרת אא"כ לא עשה את
גברא לא משכחת לה דתרי קטלי
לעיל (דף צ:) אמר דמ"ד אין שוחטין
❖
שוחטין וזורקין וכו':
הוא ואפ"ה פטריה רחמנא
השני ואזדו לטעמייהו דתניא גר שנתגייר
בחד גברא ליכא ואם לענין דאם
סבר לה כרבי יצחק דאמר טמאי
מכרת. ואקשינן מדקתני
ד
והזבות מכלל שהנשים
שגג בשניהן יתחייב שתי חטאות ליכא
מתים היו שחל כו' וקדריש ביום
בין שני פסחים וכן קטן שהגדיל בין שני
חייבות בשני, וכי אשה
מוסף רש"י
למימר הכי דכרת דפסח אין חייבין
ההוא אין יכולים לעשות הא למחר
פסחים חייב לעשות פסח שני דברי רבי
בשני חייבת והתניא יכול
אין שוחטין וזורקין על
על שגגתו חטאת דתנן בכריתות
יכולים ואילו ר"ע בפרק הישן (סוכה ד'
לא יהו עושין את השני
רבי נתן אומר כל שזקוק לראשון זקוק לשני כל
כה:) לית ליה דרבי יצחק: דאי בעי
טמא שרץ. אין שוחטין
אלא טמא נפש כו' ת"ל
(דף ב.) הפסח והמילה מצות עשה
שאין זקוק לראשון אין זקוק לשני במאי
וזורקין את הפסח על יחיד
איש, איש ולא אשה.
למיעבד לא שבקינן ליה. תימה הואיל
היא ואין חטאת באה אלא על שגגת
טמא שרץ, ונדחה לפסח
ושנינן הא דתניא שהנשים
קמיפלגי רבי סבר שני רגל בפני עצמו
ח)
שני, ואף על גב דיכול
עושות את השני ר' יהודה
כרת של לאו דכתיב (ויקרא ד) אשר
וסבירא ליה להאי תנא שוחטין על
לטבול ולאכול לערב, דאיכא
הוא רבי נתן סבר שני תשלומין דראשון
ור' יוסי היא והא דתניא
לא תעשינה אלא נפקא מינה דאם
טמא שרץ מדקאמר לפוטרו מהיכרת
מ"ד דס"ל הכי (זבחים כב:
איש ולא אשה רבי שמעון
הוא תקוני לראשון לא מתקין ליה ורבי
שגג בא' מהן והזיד בחבירו חייב אי
משמע מכרת פטור אבל אם זרק
ועי' לעיל סט. בארוכה).
[היא] כדאמרן בפרק של
ת"ל איש איש. כי יהיה
חנניא בן עקביא סבר שני תקנתא דראשון
מעלה. ת"ר טהור שלא
נמי לגר שנתגייר בין שני פסחים:
הורצה ומ"ד הורצה אסיקנא לעיל
טמא, משמע כל טומאה,
עשה פסח, חייב כרת
ופטור על השני. ואם שגג בראשון
(דף פא.) דסבר שוחטין וזורקין אם
הוא ושלשתן מקרא אחד דרשו והאיש
2
מדלא כתיב לנפש ברישא,
על הראשון וחייב כרת
והזיד בשני פטור: אף על הראשון.
כן טמא דקרא שאינו יכול לאכול
א"נ איש כי יגע במת,
על השני דברי רבי. מאי
אשר הוא טהור ובדרך לא היה רבי סבר
ש"מ למידרשיה באנפיה
טעמא שני רגל בפני
אם הזיד אינו חייב כרת עד שיזיד אף
בלילה והיכי קאמר התלמודא דלהכי
וחדל לעשות הפסח ונכרתה דלא עבד
נפשיה הוא (לעיל סז.). אי
2
עצמו הוא. ר' נתן אומר
בשני אבל אם עשה את השני או שגג
כתביה דאי בעי למיעבד לא שבקינן ליה
נמי קרבן ה' וגו'. והכי
חייב כרת על הראשון
בראשון אי נמי 2 קרבן
ה' לא הקריב במועדו
בו פטור לגמרי דשני תשלומים
פשיטא דלא שבקינן ליה כיון דלא חזי
משמע ליה קרא והאיש
ופטור על השני, קסבר שני
בשני וממאי (דהא)
חטאו ישא כרת הוא
אשר הוא טהור ובדרך לא
ט)
תשלומין דראשון הוא,
דראשון ותקנתא דראשון הוא ומזיד
למיכל א] ומלפי אכלו נפקא דטמא נמי
היה וחדל לעשות הפסח
תקוני לראשון לא מתקין.
קסבר
שלו הוא גמרו של כרת דראשון הלכך
נפק' לן מהתם כדאמר בפ"ב דזבחים
ונכרת כי קרבן ה' כו'. כי
ר' חנניא בן עקביא אומר
באיזה מהן ששגג פטור: ואזדו לטעמייהו. רבי ורבי נתן: שהגדיל.
לשון שימוש אי, כשקרבן
(דף כג.) וי"ל דודאי קרא לא איצטריך להכי אלא פריך משום דקתני
אף על הראשון אינו חייב
ה' לא הקריב בשני, חטאו
אלא אם לא עשה את
צמחו בו שערות: חייבין לעשות את השני. דקסבר רגל בפני
למה נאמר טמא לפוטרו מהיכרת דמשמע מכרת פטור אבל אי בעי
❖
ישא
.
השני, כלומר כיון שלא
(לעיל צא:)
עצמו הוא ואית ליה חיובא באנפי נפשיה ואפי' למאן דלא איחזי
למיעבד מצי עביד הלכך פריך הא אי בעי למיעבד לא שבקינן
עשה הראשון נסתלקה
בראשון: תשלומין דראשון. ומאן דלא איחזי בראשון לא מיחייב
ליה והשתא טמא לא איצטריך למיכתב אלא לאשמעינן דאיש נדחה
חובת הראשון ונתחייב
בשני, ולעולם אינו חייב
מוסף תוספות
אשני ומיהו תקוני לראשון מכרת אם הזיד בראשון לא מתקן ליה
ואין ציבור נדחין ונראה לר"י דממתניתין דקתני שאלו פטורין
אלא על השני קסבר
הלכך חייב כרת על הראשון ואפילו עשה את השני ופטור על
מהיכרת ליכא למידק כרב נחמן מדקתני פטורין מכלל דאם זרק
שני תקנתא דראשון הוא.
א. דקאמר ר"א מאסקופת
העזרה ולחוץ. תוס' שאנץ.
ואזדו לטעמיה[ו] דתניא
השני אם שגג בראשון והזיד בשני דהא לית ליה חיובא באנפי
הורצה דה"ה אם זרק לא הורצה ואיידי דקתני סיפא חייבין תנא
גר שנתגייר בין שני פסחים
ב. אבל דרך רחוקה חזי
נפשיה ובראשון הרי שגג: תקנתא דראשון. מכרת דיליה
רישא פטורין ואתי שפיר דלעיל מייתי ראיה ממתניתין לרב ששת:
וכן קטן שהגדיל בין שני
לכל הפחות בסוסים
אלא למה נאמר דרך רחוקה כו'.
דאפילו הזיד בראשון השני פוטרו מן הכרת: אי נמי קרבן ה'
קשה לרב יהודה דאמר לקמן
ובפרדות. שם. ג. כתנא
פסחים חייבין לעשות פסח
שני דברי רבי, ר' נתן
דסבירא ליה כר' יוסי...
לא הקריב וגו'. דכי משמש בארבע לשונות י) וזה בלשון אי
איזהו דרך רחוקה כל שאין יכול ליכנס בשעת אכילה דרך
שם.
אומר כל הזקוק לראשון
דרשינן ליה ולא קאי אדלעיל מיניה לפרושי טעמא למילתא
רחוקה דכתב רחמנא למה לי פשיטא דפטור דהא לא חזי לאכילה
זקוק לשני וכל מי שאינו
קמייתא כמו לשון דהא אלא מילתא אחריתי היא כמו כי יקרא
ואי משום דיכול ליכנס בסוסים ובפרדים א"כ לקמן דקתני היה חוץ
זקוק לראשון אינו זקוק
לשני. ושלשתן מקרא אחד
(דברים כב) כי תכלה לעשר (שם כו) כי תפגע (שמות כג):
למודיעים ויכול ליכנס בסוסים ובפרדים יכול יהא חייב ת"ל ובדרך
דרשו, והאיש אשר הוא
לא היה ואמאי איצטריך ההוא קרא הא לא איצטריך למיכתב כלל
קסבר
טהור ובדרך לא היה וחדל
דרך רחוקה אלא משום היכא דיכול ליכנס בסוסים ובפרדים ואין לומר דס"ד דחייב כרת על מה שהרחיק עצמו דאם כן מאי פריך למה
לעשות הפסח בראשון
ונכרת, אי נמי קרבן ה'
נאמר טמא דאי בעי למיעבד לא שבקינן ליה הא שפיר קאמר דנאמר לפוטרו מכרת דס"ד דליחייב על מה שטימא עצמו ונראה לרשב"א
לא הקריב במועדו בשני
דטמא ודרך רחוקה איצטריך למיכתב דלא נימא כיון דלא חזי בראשון לא ליעבד בשני וסבר כרבי נתן דשני תשלומין דראשון הוא:
חטאו ישא, והוא כרת
לא קשיא הא ר' יוסי. תימה דמוקי הך ברייתא דסבר שוחטין וזורקין על טמא שרץ כר' יוסי ובפ' כיצד צולין (לעיל דף פא.) גבי
טומאת התהום מסיק דקסבר ר' יוסי אין שוחטין וזורקין כו' וי"ל דהכא לא מוקי לה כר' יוסי אלא ג במאי דסבר דנשים בשני חובה:
עולא