מי
שהיה פרק
תשיעי פסחים
צה.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
מה
מתני' מצה וחמץ יש לו בבית. בגמ'
בין ראשון לשני. בתוספ' (פרק ח) קתני נמי הראשון
יליף לה לטעמא דכולה
יג א מיי' פ"י מהלכות
א) [עי' תוס' יומא כט.
מתניתין: גמ' ככל חוקת הפסח וגו'. בפסח שני כתיב: אותו.
סד"ה אלא], ב) טעונין.
ק"פ הלכה טו:
נשחט בג' כיתות ואין השני נשחט בג' כיתות והכא תנא
(א)
יד ב מיי' פ"ב מהלכות
יעב"ץ, ג) [לעיל פה.],
משמע גופו: במצות שבגופו הכתוב מדבר. לא ריבה את השני
ושייר דשייר נמי ביקור ד' ימים דליתיה בשני כדאמר בגמ' (דף צו.)
ד) [לעיל צא. וש"נ], ה) ס"א
ק"פ הלכה ב:
ובתוספתא דלא קתני ביקור
דלא קחשיב אלא הנך שנוהגין בפסח
לדין ראשון אלא במצות שבגופו כגון
סדר עבודותיו ואכילת צלי
טו ג ד מיי' פ"י מהל'
ל"ג, ו) ס"א ל"ג, ז) [ע"ב],
❖
ח) [ועי' בפרש"י דהתם
ק"פ הלכה טו:
אבל לא למצות שאינן בגופו כגון
לבדו וביקור נוהג נמי בתמיד:
א
ד"ה ה"ז בל"ת], ט) ס"א
מתני' מה בין פסח הראשון לשני הראשון
ואיסי
בן יהודה עצם לא ישברו
השבתת שאור: מצות שעל גופו
א)א
צלי אש מכלליה, י) תוס'
❖
בו מאי עביד ליה. תימה
מנין. כגון מצה ומרור שהן דברים
ד"ה רב אשי,
אסור בבל יראה ובל ימצא והשני חמץ ומצה
רבינו חננאל (המשך)
אחרים ובאין חובה לו: יכול אף
לאיסי לא ישאירו ממנו עד בקר
עמו בבית הראשון טעון הלל באכילתו
לקיומיה כי האי גונא,
מצות שלא על גופו. כגון השבתת
מאי עביד ליה דהא לדידי' לא צריך
ודחי לא תעשה. הלכך
והשני אינו טעון הלל באכילתו זה וזה טעון ב)
תורה אור השלם
למעוטי בל יראה דמאותו מפיק
שאור ולקמיה פריך מנא תיתי
לא אתא ועצם לא תשברו
הלל בעשייתן ונאכלין צלי על מצה ומרורים
1. לֹא יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד
בו אלא למעוטי מצוה
מצוה שלא על גופו:
והאמרת אותו משמע מצוה שבגופו:
ודוחין את השבת: גמ' ת"ר 1 ככל חוקת
מיבעי ליה שאין שוחטין את
שלא על גופו. ותיפוק
בֹּקֶר וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ
מה שבירת העצם מיוחדת. לקמן
לי[ה] האי סברא מיעשו
כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ
הפסח יעשו אותו במצוה שבגופו הכתוב
הפסח על היחיד. קשה
יליף לה בפרט וכלל דפרטי כתיבי
אותו, ההוא בא ללמד
במדבר ט יב
אֹתוֹ:
2. בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה
דוקא רבים, מכאן שאין
ברישא והדר כלל על מצות ומרורים
לרשב"א דתיפוק ליה מככל חקת
מדבר מצוה שעל גופו מנין ת"ל על מצות
2
שוחטין את הפסח על
עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם
יאכלוהו וכן לא ישאירו ממנו עד
הפסח וראשון נפקא לן בפרק
ומרורים יאכלוהו יכול אפילו מצות שלא על
היחיד מבעי ליה, דוקא
יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל מַצּוֹת
בקר ועצם לא ישברו בו פרטי ככל
האשה (לעיל דף צא.) דאין שוחטין
יעשו רבים אבל יחיד לא,
וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ:
גופו ת"ל ועצם לא ישברו בו מה שבירת
1
מכאן שאין שוחטין את
במדבר ט יא
חוקת הפסח יעשו אותו כלל ולקמיה
אותו על היחיד מלא תוכל לזבוח את
העצם מיוחד מצוה שבגופו אף כל מצוה
3. בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לֹא
הפסח על היחיד. ת"ר
מפרש לה: איסי בן יהודה אומר.
הפסח באחד וי"ל דלית ליה ההיא
ככל חקת הפסח יעשו
תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן
שבגופו איסי בן יהודה אומר יעשו אותו
1
אינו צריך לא ישברו לכך אלא ללימוד
דרשה ובפסח ראשון נפקא ליה
אותו יכול כשם שהראשון
הַבָּשָׂר חוּצָה וְעֶצֶם לֹא
❖
במצות שבגופו הכתוב מדבר אמר מר יכול
כו'. פי' מצאנו דפסח שני
תִשְׁבְּרוּ בוֹ: שמות יב מו
אחר כדלקמן דאותו מצוה שבגופו
משום דלא גרע מפסח שני:
שכתוב בין הערבים יעשו
בכלליה דמצות ומרורים מאי
אף מצוה שלא על גופו הא אמרת במצוה
משמע: הא אמרת אותו במצוה
אותו זהו כלל, פרט על
שבגופו הכתוב מדבר ה"ק השתא דאמרת
מצות ומרורים יאכלוהו,
קמרבי צלי אש. משמע
שבגופו גרסי': ה"ק השתא. דכתיב
הגהות הב"ח
ועוד כתיב לא ישאירו
מצות ומרורים ואיתרבי מצוה שאינה
משום מצות ומרורים דקאי כללא
על מצות ומרורים יאכלוהו אלמא יעשו
(א) רש"י ד"ה מצה
ממנו עד בקר, וכתיב עוד
גופו אלמא אותו לאו דוקא: והוה
עליה מרבינן צלי אש ותימה כיון
וכו' דכולה מתניתין
ועצם לא ישברו בו, חזר
אותו לאו דוקא הוא אימא הוה ליה כפרט
הס"ד ואח"כ צ"ל ד"ה
וכלל ככל חקת הפסח
ליה פרט וכלל. דפרטי כתיבי ברישא:
דפרט וכלל הוא בלא מצות ומרורים
וכלל ונעשה כלל מוסיף על הפרט ואפילו
צלי דאתרבי מכלליה
יעשו אותו, נמצא כלל
ואימא נעשה כלל מוסיף על הפרט.
מרבינן צלי אש וכל מילי אפילו
❖
דמצות ומרורי' הס"ד:
(כו')[ג'] פרטים וכלל, ואנו
כל מילי נמי קמ"ל איסי בן יהודה האי עצם
ואיתרבי כל מילי אפילו השבתת
השבתת שאור ומפרטי ממעטי מכל
דורשים בכל אחד ואחד
מאי עביד ליה מיבעי ליה לאחד עצם שיש
ג)
כלל ופרט וכלל אי אתה
שאור שאינה על גופו: קמ"ל.
חד וחד חדא מילתא כדאמר בריש
דן אלא כעין הפרט. הלכך
בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח ורבנן האי
מוסף רש"י
ועצם לא ישברו דלא תדרוש כלל
מרובה (ב"ק דף סב:) דמסיק על כל
בין הערבים יעשו אותו
יעשו אותו מאי עבדי ליה מיבעי ליה שאין
מוסיף על הפרט לרבויי כל מילי
דבר פשע כלל ריבויא וכל הני
אחד עצם שיש בו
כלל. על מצות ומרורים
ד)
מוח. ולא אמרינן ליתו
יאכלוהו פרט, ככל חקת
אפי' השבתת שאור דאם כן כל
פרטי למה לי חד למעוטי עבדים
שוחטין את הפסח על היחיד דכמה דאפשר
ב
עשה דואכלו את הבשר
הפסח יעשו אותו חזר
הני פרטי למה לי אלא להכי כתבינהו
כו' ויש לומר דודאי בלא מצות
לאהדורי מהדרינן ת"ר ככל חוקת הפסח
וידחה את לא תעשה
וכלל. עכשיו באין לדון
❖
דשבירה (לעיל פה.).
לכולהו למידרש תוספתא דכללא
ומרורים ידעינן צלי אש מכללא
כעין הפרט, מה הפרט
ט)
יעשו אותו יכול כשם שהראשון אסור בבל
מפורש על מצות יאכלוהו
ומצות ומרורים לא אתא אלא למעוטי
אכל חד וחד ומרבי דומיא דפרטי
יראה ובל ימצא כך שני אסור בבל יראה
דהיא עשה גרידתא, אף
השבתת שאור ולא נקט האי לישנא
ותו לא וכולהו פרטי הוו דגופו
אני ארבה דחייב לאכלו
מוסף תוספות
ובל ימצא ת"ל על מצות ומרורים יאכלוהו
צלי דהוא עשה גרידתא,
בכלליה דמצות ומרורים מאי קמרבי
ודעל גופו והיינו דקאמר תנא
ואין לי אלא מצות עשה מצות ל"ת מנין
וממעט השבתת שאור
א. ולא בשאר קרבנות.
ג
צלי אש אלא משום דבעי למיפרך
דפרטי ועצם לא ישברו ממעט מצות
❖
תוס' שאנץ.
דאע"ג דהוא עשה גרידתא
ואיפוך אנא: לא תוציא מן הבית.
ת"ל לא ישאירו ממנו עד בקר ואין לי אלא
שלא על גופו כגון לא תשחט על
1
אינו על גופו. ומכלליה
מצות ל"ת שניתק לעשה מצות ל"ת גמור
לא ישאירו דהוא לאו
חמץ כדלקמןז) ולקמן בברייתא מפרשי
פי' בקונט' דלאו הניתק לעשה הוא
ד
שניתק לעשה, שנאמר
רבינו חננאל
מאי מרבי כללא דכל חד וחד ומאי
דכתיב בבית אחד יאכל לא תוציא
מנין ת"ל 3 ועצם לא ישברו בו מה הפרט
והנותר ממנו עד בקר באש
ממעט פרטא: מאי עביד ליה.
משמע לא תוציא לאוכלו בבית אחר
מתני' מה בין הראשון
תשרופו, ריבה לא תוציא
מפורש מ"ע ול"ת שניתק לעשה ול"ת גמור
מן הבית מן הבשר חוצה
לשני הראשון אסור בבל
מככל חוקת הפסח נפקא ליה דהא
אלא בבית אחד יאכל בעמוד והחזר
אף כל מ"ע ול"ת שניתק לעשה ול"ת גמור
שהוא כעין הפרט, שזה
יראה ובל ימצא והשני
לדידיה אותו דוקא וממעט שלא על
קאי אם תוציאו וקשה לר"י היכי
נפסל בנותר וזה נפסל
חמץ ומצה עמו בבית.
בכלליה דמצות ומרורים מאי קא מרבי צלי
גופו וממילא מתרבה שבירת עצם
חשבינן ליה לאו הניתק לעשה והא
ביוצא, וממעט לא יראה
ת"ר ככל חקת הפסח
אש בפרטיה מאי ממעיט ליה השבתת שאור
לך שאור דדמי ליה, דהא
יעשו אותו במצוה שבגופו
דהא מצוה שבגופו היא. ותמיהא לי
לאו שקדמו עשה הוא ולא חשיב
לאו שאין בו מעשה אין
כגון צלייתו. מצוה שעל
איפוך אנא מצוה דגופיה עדיף בכלליה דלא
אמאי לא בעי נמי לא ישאירו לאיסי
לאו הניתק לעשה כדאמרינן בפרק
לוקין עליו וזה לאו שאין
גופו ואינה בגופו עצמו
ישאירו ממנו עד בקר מאי קא מרבה ליה
מאי עביד ליה דהא מצוה שבגופו
בתרא דמכות (דף טו.):
בו מעשה. ואע"ג דדמי
מנין, ת"ל על מצות
בפרטיה
ליה ממעיט ליה דהאי
ומרורים יאכלוהו. יכול
קא ממעיט בל
היא: מיבעי ליה אחד עצם כו'.
לא תוציא ממנו (דדמי ליה דהאי מיפסל
ה)
לא יראה לך שאור לית
אף מצוה שנוהגת בפסח
יראה. כאן משמע
דהכי דרשינן בכיצד צולין (לעיל דף פה.)
בנותר והאי מיפסל ביוצא) בפרטיה מאי
ליה בגופיה דפסח מכלליה
ואינה לא בגופו ולא
כשהוא אומר ועצם לא ישברו בפסח
כמו שפירש ר"י בכל שעה (לעיל
דעצם לא תשברו בו, דהוא
על גופו של פסח כגון
קא ממעט ליה לא יראה ולא ימצא (דדמי
ו)
לאו שחייבין בו מלקות,
השבתת שאור, ת"ל ועצם
שני שאין ת"ל הוי א' עצם כו':
כט:) י) דלא יראה הוי ניתק לעשה:
ליה דהאי אינו לוקה דהוה לאו שניתק
ריבה אל תאכלו ממנו נא
לא תשברו בו מה שבירת
ורבנן. דאמרי אותו לאו דוקא למאי
פסח
דהוא לאו שחייבין מלקות
עצם כו'. ואקשינן אמאי
לעשה והאי אינו לוקה דהוה ליה לאו
כיוצא בו בגופיה דפסח,
צריך קרא למעוטי (מצה)
איכתב: שאין שוחטין. פסח שני
שניתק לעשה) איפוך אנא מצוה דגופיה עדיף בכלליה דעצם לא ישברו בו
וממעט לא תשחט על חמץ
[מצוה] שלא על גופו
על היחיד שנדחה לו להכי כתב יעשו
דאע"ג דהוא לאו שחייבין
כגון השבתת שאור, והא
מאי
לשון רבים דכמה דאפשר לאהדורי
עליו מלקות, ליתיה
כתיב ככל חקת הפסח
כעין הפרט דהא ליתיה
יעשו אותו, ואוקימנא
אחר טמא חבירו להמנותו עמו מהדרינן כגון לטמא אחד בשרץ ואיידי דכתיב יעשו כתיב אותו דאע"ג דכתיב ברישא יעשו אותו אי לא
בחוביה בגופיה דפסח.
במצוה שבגופו הכתוב
כתביה זימנא אחריתי הוה אמינא אורחיה דקרא הוא: ת"ל על מצות ומרורים וגו'. והדר כתיב כללא עליה לרבויי דומיא דידיה וכל מילי
ובהני כולהו כללי ופרטי
במדבר כגון צלייתו, מכלל
לא אמרינן דנירבי דא"כ כל הני פרטי למה לי ופרטא ממעט דכוותיה כדמפרש לקמן דכללא דכל חוקת הפסח מהדרינן אכולהו פרטא
דדרשינן אמרינן ואפוך
שבמצוה אחרת אינה
אנא. ופרקינן מסתברא
נוהגת בו. ושנינן הכי
לרבויי בכל פרטא דומיא דידיה ולמעוטי מפרט' נמי דומיא דידיה ומחד מפרטיה ממעטינן בל יראה ובל ימצא לקמן וברייתא רמוזי מרמזא
הני מצוה דבגופיה והני
קאמר השתא דאתא על
ואזלא כללי מאי מרבו ופרטי מאי ממעטי ודכוותיה מרבו וממעטי: ואין לי. שיהא כלל מוסיף אלא על הפרט של עשה מצות ומרורים
ליתנהו בגופיה כדפרשינן
מצות ומרורים יאכלוהו
דכוותיה צלי אש שהוא מ"ע ופרט נמי ממעט דכוותיה השבתת שאור: ל"ת מנין. שירבה הכלל וכן הפרט ימעט ל"ת ת"ל לא ישאירו
להו כל חדא וחדא.
ורבי אפי' מצוה שעל
לישנא אחרינא ת"ר ככל
גופו, אלמא האי דפשטנא
ממנו עד בקר וכתיב כללא לאהדורי עליה לרבויי דכוותיה לאו הניתק לעשה ולמעט בפרטיה לא יראה ולא ימצא דלאו שניתק לעשה
חקת הפסח יעשו אותו,
ככל חקת הפסח במצוה
נינהו כדמפרש במסקנא: ואין לי אלא כו' ל"ת גמורה מנין. שירבה [הכלל] וימעט פרט ת"ל לא ישברו וכתב כללא לאהדורי עליה לרבויי דכוותיה
יכול כשם שהראשון כו'
שבגופו לאו דוקא הוא,
בכללא ולמעוטי דכוותיה בפרטא כדלקמן: בפרטיה מאי קא ממעט. דכל פרטא משמע מיעוטא דכוותיה דהכי משמע האי ולא מידי
אמרי בכלליה דכתיב ככל
הואיל ואפקיה קרא אימא
חקת הפסח מאי מרבה
אפי' מצוה שלא על גופו
אחרינא השבתת שאור דהויא נמי כמצות עשה: ל"ת דמותיר לאו הניתק לעשה הוא דכתיב גבי ראשון [שמות יב] והנותר ממנו וגו': לא תוציא.
מצוה שבגופו והיא צלייתו
תהא נוהגת בו, קמ"ל
לאו הניתק לעשה הוא דכתיב [שם] בבית אחד יאכל לא תוציא וגו' ומשמע לא תוציא לאוכלו אלא בבית אחד יאכל בעמוד והחזר קאי אם
באש, בפרטו ממעט
ועצם לא תשברו בו מצוה
השבתת שאור. בכלליה
שעל גופו אין מצוה שלא
הוציאו ולית ליה להאי תנא הא דתני בכיצד צולין (לעיל פה. ) האוכלו הרי זה בל"ת דובשר בשדה טרפה (שמות כב) אלא מותר להחזירו ולאוכלו:
ח)
דלא ישאירו ממנו קא
על גופו כגון השבתת
ולא יראה. ואם נראה תשביתוהו לעולם הוא בעמוד והשבת כל ימות המועד: בכלליה דעצם לא ישברו בו. דמרבי לא תעשה גמור:
מרבי לא תוציא מן הבית
שאור וחמץ וכיוצא בהן
מאי
מן הבשר חוצה דדמי ליה,
לא. ואיסי בן יהודה האי
דהאי מיפסל בנותר והאי
ועצם לא תשברו בו מבעי
מיפסל ביוצא, בפרטיה ממעט לא יראה ולא ימצא דדמי ליה, דלא ישאירו ממנו לא לקי דהוה ליה לאו
ליה, שאין שוברין בו כל עצם בין יש בו מוח בין אין בו מוח. ות"ק סבר לה כר' דאמר מבעוד יום אין בו משום
שניתק לעשה,
לא יראה ולא ימצא נמי
לא לקי דהוה ליה
לאו שאין בו מעשה.
בכלליה ועצם לא תשברו בו
שבירת עצם, הלכך כיון דאיפשר ליה למתבריה מבעוד יום ולאפוקיה למוחיה ולמיכליה בלילא, לא אתי עשה דאיפשר