צו:
מי שהיה פרק
תשיעי פסחים
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
קודם
שחיטת הפסח ירעה. וטעמא דדחייה בידים כדפירש
ואלא אחמץ. דאיסור חימוצו נוהג כל שבעה מכלל דלילה אחד
כו א ב ג מיי' פ"ד מהל'
א) לעיל ד' כח:, ב) זבחים
דף לז:, ג) זבחים דף ט.
ק"פ הלכה ו:
רש"י ואפי' רב דאמר אין בעלי חיים נדחין ופליג אר'
דקתני מתני' בפסח מצרים אחמץ קאי וה"ק ואין חימוצו נוהג אלא
כז ד שם הלכה ז:
מנחות דף פג: [לקמן צז.],
כל שבעה: יום א'. משמע כל היום:
לילה אחד ופסח דורות נוהג
יוחנן בפ' שני שעירי (יומא דף סד.) היינו דוקא כגון דלא דחייה בידים
כח ה מיי' פ"א מהל'
ד) לפי הב"ח לקמן דף
לא יאכל חמץ היום. וסמיך
ליה היום אתם יוצאים: אלא. הכי
כגון נטמאו בעלים או שמשכו ידיהם וא"ת והא משמע דפליג בפ"ק
מעשה קרבנות
צז. צ"ל כאן אמר רבה
❖
וכן הוא בר"ח, ה) בס"א
הלכה יח:
משמע ונאכל בחפזון בלילה אחד
דקדושין (דף ז.) דא"ר יוחנן בהמה
ליתא ויביא שלמים, ו) צ"ל
וה"ה דפסח דורות נמי לילה אחד
של ב' שותפין הקדיש חציה וחזר
אלא אחמץ מכלל דפסח מצרים לילה אחד
פסח, ז) [ס"א], ח) [צ"ל
❖
ופסח מצרים חימוצו נוהג כל היום
ולקחה והקדיש חציה קדושה ואינה
שפירשתי],
ותו לא א) והתניא רבי יוסי הגלילי אומר מנין
רבינו חננאל
ופסח דורות כל שבעה: מתני'
קריבה משום דנדחת בתחלה כשהקדיש
לפסח מצרים שאין חימוצו נוהג אלא יום
פסח מצרים נוהג לילה
שמעתי. מרבותי: שתמורת הפסח
חציה ודייק עלה ש"מ בעלי חיים
אחד וכן מצתו והוא
אחד ת"ל 1לא יאכל חמץ וסמיך ליה 2 היום
תורה אור השלם
קריבה. שלמים אחר הפסח: ותמורת
נדחין משמע דרב פליג וי"ל כיון
הדין לפסח דורות. וחימוץ
אתם יוצאים אלא ה"ק לילה אחד והוא הדין
1. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם
מצרים אינו נוהג אלא
הפסח אינה קריבה. ויש תמורת
דדרך הקדש דחי לה לא מיקרי כל כך
יום אחד, שנאמר לא
זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר
לפסח דורות וחימוצו כל היום ופסח דורות
דחוי בידים ובתוספתא [פ"ט] פליגי
פסח שאינה קריבה היא עצמה שלמים
יאכל חמץ היום אתם
יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית
נוהג כל שבעה: מתני' א"ר יהושע
רבי יוסי ורבנן איזה מהן יקריב
אלא רועה עד שיסתאב במום ותמכר
ב)
יוצאים. וחמוץ פסח דורות
עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד
נוהג כל שבעה שנאמר
הוֹצִיא יְיָ אֶתְכֶם מִזֶּה
לכתחלה ומייתי לה בפ' שני שעירי
ויביא בדמיה שלמים דמותר הפסח
שמעתי שתמורת פסח קריבה ותמורת פסח
שבעת ימים שאור לא
וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ:
קרב שלמים: ואין לי לפרש. שכחתי
(יומא דף סד.):
אינה קריבה ואין לי לפרש א"ר עקיבא אני
שמות יג ג
ימצא בבתיכם.
קמ"ל דאיכא תמורת הפסח דלא
מתני' א"ר יהושע שמעתי
2. הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים
על איזה שמעתי תקרב ועל איזה
אפרש הפסח שנמצא קודם שחיטת הפסח
א
שתמורת הפסח קריבה
בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב:
קרבה. דקבע לה חצות
שמעתי תרעה: הפסח. שאבד
ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו
ותמורת הפסח אינה קריבה
שמות יג ד
או שחיטה דס"ד דלא קבע הואיל
והפריש אחר תחתיו ונמצא הראשון
3. אִם כֶּשֶׂב הוּא מַקְרִיב
ואין לי לפרש אמר ר'
שלמים וכן תמורתו אחר שחיטת הפסח קרב
ובאיסור הוקדשה ואין דעתו עליה
קודם שחיטת השני דהיה עומד לפנינו
עקיבא אני אפרש הפסח
אֶת קָרְבָּנוֹ וְהִקְרִיב אֹתוֹ
שלמים וכן תמורתו: גמ' ולימא פסח קרב
שנמצא קודם שחיטה וכו'.
ויקרא ג ז
לִפְנֵי יְיָ:
לשוחטה לשם פסח קמ"ל דאפילו
בשעת שחיטה הרי קבעתו שעת
4. וְאִם עֵז קָרְבָּנוֹ
והאי דקאמר רבי יהושע
ופסח אינו קרב הא קמ"ל דאיכא תמורת
הכי קבע לה ור"י מפרש דס"ד
שחיטה בשם פסח וזה שלא הקריבו
תמורת הפסח ולא שנא
וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי יְיָ:
❖
הפסח דלא קרבה איתמר רבה אמר קודם
פסח, אתא לאשמעינן
ויקרא ג יב
הואיל ואינה קריבה לעולם לשם פסח
דחהו בידים לא יקרב עוד הוא עצמו
ב
דאיכא תמורת פסח דלא
מתחלתה שלמים היא קמ"ל ומתוך
שלמים דאין זה מותר הפסח אלא
שחיטה ולאחר שחיטה שנינו רבי זירא אמר
קרבה שלמים. איתמר
פסח [דחוי]: וכן תמורתו. אם המיר
פרש"י דפי' אלא אף היא נקבעת
רבה אמר זה שפירש
קודם חצות ולאחר חצות שנינו ולרבי זירא
הגהות הב"ח
רבי עקיבא במשנתנו מי
בפסח ונדחה משמע שסובר שלפי
הוא בו בהמת חולין אחרי כן הרי
הא קתני קודם שחיטת הפסח אימא קודם
(א) גמ' אמר רבה לא
שאבד פסחו והפריש אחר
האמת ראויה לפסח:
הוא כמוהו אין קרב הוא עצמו שלמים
שנו: (ב) שם למאי אתא
אם זה הפסח האבוד
זמן שחיטת הפסח כתנאי הפסח שנמצא
ושלמים
❖
הבאין מחמת הפסח.
אלא דמיו ואם לאחר שחיטת השני
לכדתניא כשב:
נמצא קודם [שחיטת]
קודם שחיטה ירעה לאחר שחיטה יקרב ר"א
הפסח שהפריש ירעה עד
לפי אותו לשון דפירש
נמצא הרי לא קבעתו שעת שחיטה
שיסתאב וכו', ואם אחר
אומר קודם חצות ירעה לאחר חצות יקרב:
בקונטרס דהנך שלמים היינו חגיגת
בשם פסח ולא נדחה בידים ויביא
שחיטה נמצא יקרב הפסח
מוסף רש"י
אחר שחיטת הפסח יביא שלמים וכו': אמר
י"ד אין לחוש מה (שפירש) באלו
שלמים ויקרב הוא עצמו שלמים. וה"ה
שנמצא עכשיו שלמים
ח)
ה)
מנין לפסח מצרים.
כי בשעה שנמצא כבר
דברים (דף ע"א: ד"ה לימד) דשלמים
דמצי למיתני רבי יהושע אומר פסח
רבא לא שנו אלא שנמצא אחר שחיטה
(א) ג
שלא נהגו בו איסור חמץ
נתכפרו בעלים ונסתלק
קרב ופסח אינו קרב ובגמרא פריך
הבאים מחמת פסח בפרק כל הפסולים
והמיר בו אחר שחיטה אבל נמצא קודם
אלא יום אחד (לעיל כח:).
שם פסח מעליו וכן
לה: גמ' דאיכא תמורת הפסח
וסמיך ליה היום אתם
(זבחים דף לו.) היינו מותר פסח דהא
תמורתו. ר' זירא אמר
שחיטה והמיר בו אחר שחיטה תמורתו מכח
כדאיתא והא כדאיתא: ואם עז
יוצאים. לא יאכל חמץ
משנתנו בשנמצא קודם
דלא קרבה. ולא אמרינן מתחלה
קדושה דחויה קא אתא ולא קרבה איתיביה
היום . כשב לרבות
חצות, והאי דקתני קודם
(שם)
הפסיק הענין. פירש ריב"א מדלא כלל
שלמים היא ואפילו המיר קודם שחיטה
את הפסח לאליה. גבי
שחיטה קודם זמן שחיטה
אביי אם כשב מה ת"ל אם כשב לרבות
3
שלמים כתיב אם כשב הוא
הוא. ועלתה כתנאי. אחר
אותו בהדי כבש אלא הפסיק הענין
לא קבעתה זמן השחיטה בשם פסח
תמורת הפסח אחר הפסח שקרבה שלמים
מקריב וגו' וקרא יתירא
הפסח יביא שלמים וכן
וכתבו לבדו ולא שינה בו כלום
ואין בה דחוי אלא אף היא נקבעת
הוא דהא למעלה נאמר
תמורתו. אמר רבה לא שנו
היכי דמי אילימא שנמצא אחר שחיט' והמיר
בפסח ונדחת: קודם שחיטה ואחר
אלא דלא כתיב ביה אליה להכי
ואם מן הצאן קרבנו כו'
יביא שלמים וכן תמורתו,
ולמטה נאמר ואם מן העז
בו אחר שחיטה פשיטא למה לי קרא אלא
אלא בפסח שנמצא אחר
שחיטה. דוקא שנינו במשנתנו ולא
כתביה למעוטי מתורת אליה:
קרבנו ממילא ידענא דעד
שחיטת הפסח שהפריש,
שנינו בה זמן שחיטה דהיינו חצות
אילימא
לאו שנמצא קודם שחיטה והמיר בו אחר
השתא איירי בכבש, הוי ליה
כיון שאבד זה דסתמו
ואשמעינן דאפילו היה אבוד בשעת
כשב קרא יתירא לרבות את
של זה לשלמים קאי,
שחיטה לא לעולם שנמצא אחר שחיטה והמיר בו אחר שחיטה וקרא
הפסח לאליה, שתהא
שכבר יצאו הבעלים בפסח
חצות אם נמצא קודם שחיטת השני
אסמכתא בעלמא אלא קרא למאי אתא כדתניא כשב לרבות את הפסח
אלייתה כולה לגבוה עם
(ב) ג)
ששחטו. אבל אם נמצא
הוא נקבע ונדחה הואיל ונדחה
שאר האימורים כדין כבש
קודם שחיטה והמיר בו
לאליה כשהוא אומר אם כשב ד לרבות פסח שעברה שנתו ושלמים הבאין
להקריבו לפסח: קודם חצות שנינו.
שלמים, כדכתיב והקריב
אחר שחיטה תמורתו מכח
מחמת פסח לכל מצות שלמים שטעון סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק
מזבח השלמים חלבו האליה
קדושה דחויה קא אתיא,
שעת חצות היא הקובעתו בפסח אם
תמימה (מנחות פג: מכת"י)
דפסח עצמו שנמצא קודם
וכשהוא אומר 4 ואם עז הפסיק הענין ה לימד על העז שאין טעונה אליה
נמצא קודם חצות קבעתיה חצות
שתהא קריבה עם אימורין
שחיטה נדחה מלהקרב
איכא דמתני לה ארישא הפסח שנמצא קודם שחיטת הפסח ירעה עד
כנגד הכליות ולמטה דכתיב
שהרי נראה וכי לא אקרביה דחייה
הוא בעצמו ולרעיה קאי,
לעומת העצה יסירנה,
והבא מכחו מכח קדושה
אבל נמצא אחר חצות אפי' נמצא
שיסתאב וימכר ויביא בדמיו שלמים וכן תמורתו אמר רבא לא שנו
ד)
מקום שהכליות יועצות
דחויה [הוא] לפיכך לא
קודם שחיטה אין כאן קביעות ולא
אלא שנמצא קודם שחיטה והמיר בו קודם שחיטה אבל נמצא קודם
(זבחים ט.) דמשום שמשמע
קרבה שלמים שלא מצינו
שיהיה שלם שיהא עמו
דחוי: קודם שחיטה. של שני:
הטפל עדיף מן העיקר.
שחיטה והמיר בו אחר שחיטה תמורתו קריבה שלמים מאי טעמא כי קבעה
האליה הוצרך הכתוב זה
ואותיב עליה אביי כשב
קודם חצות. ונתכפר באחר ירעה:
שחיטה מידי דחזי ליה מידי דלא חזי ליה לא קבעה איתיביה אביי אם
לרבותו, דאילו שאר
מה ת"ל אם כשב
אחר חצות. ונתכפר באחר: יקרב. זה
אימורים נפקי מאך בכור
לרבות תמורת הפסח
כשב מה תלמוד לומר לרבות תמורת הפסח אחר הפסח שקריבה שלמים
שור או בכור כשב ואמרינן
וכו'. ושני ליה לעולם
שלמים ואע"פ שבשעת שחיטת השני
(זבחים לז.) דמו לא נאמר
יכול
כשנמצא אחר שחיטה
הרי הוא עומד בפנינו: לא שנו.
אלא דמם, חלבו לא נאמר
והמיר בו אחר שחיטה הוא
דתמורה קרבה אלא שנמצא אחר שחיטה שאפי' הפסח לא נדחה אבל נמצא קודם שחיטה שהוא עצמו נדחה אע"פ שתמורתו לא נדחית בידים
אלא חלבם, לימד על בכור
דקרבה תמורתו שלמים,
ומעשר ופסח שטעונים
והאי דאמרת הני שלמים
אינה קריבה שהרי מכח קדושה דחויה באה: אם כשב. הוא מקריב גבי שלמים כתיב אם יתירא הוא דמצי למיכתב כשב הוא מקריב. א"נ
מתן דמים ואימורין, אבל
מעלי נינהו ולא בעי
כשב קדריש דהא כתיב לעיל מיניה אם מן הצאן קרבנו ובפרשה תחתונה אמור ואם עז קרבנו מכלל דעד השתא בכשב איירי דאין לך עוד
אליה אצטריך קרא אחרינא
קרא, אין הכי נמי וקרא
בצאן אלא כשב: למה לי קרא. הא מותר הפסח הוא ונפקא לן מוזבחת פסח [דברים טז] דמותר הפסח אחר חצותו) קרב שלמים כדאמרן באלו דברים
כשב לרבותו, משום דפסח
אסמכתא בעלמא הוא.
בעינן שיהא שלם ואילו הוה
איכא דמתני להא דרבה
(לעיל דף ע:) ותמורתו כ"ש דקריבה דלא עדיפא מיניה: והמיר בו אחר שחיטה. ואשמעינן דאע"ג דאיהו לא קרב תמורתו קריבה הואיל
שקיל לאליה לא הוה הפסח
ארישא, הפסח שנמצא
ולא הוקדשה קודם שחיטה: כשב. קרא יתירא כדפרישית מדכתיב בתריה ואם עז מכלל דעד השתא בכשב איירי: לאליה. דבכל קרבנות
שלם, ולהכי אצטריך האי
קודם שחיטת הפסח ירעה
כשב אליה כתיבא עם האימורין בשלמים חלבו האליה (ויקרא ג) ובאשם כתיב (שם ז) את כל חלבו ירים ממנו את האליה וגו' וחטאת כאשם
קרא לרבותו דגבי כבש
וכו' וכן תמורתו תרעה,
כתיב אליה (מנחות פג:).
אמר רבה לא שנו אלא
אבל פסח אימורין גופייהו לא כתיבי בהדיא אלא כדנפקא לן (לעיל סד:) מאת דמם תזרוק ואת חלבם תקטיר [במדבר יח] הלכך אלייתו צריכה
כשהוא אומר אם
שנמצא קודם שחיטה
להתרבות בקרבנות שבשור לא הוזכרה אליה באימוריו: ושלמים הבאין מחמת פסח. מותר פסח כגון תמורתו ופסח שנתכפרו בעליו באחר
כשב. אם הוי יתירא,
והמיר בו אחר (תמורה)
להביא פסח שעברה
כך שמעתי: לכל מצות. מצות שלמים גרסינן שיהא דין כל חומר שלמים עליהן. לשון אחר הבאין מחמת פסח חגיגת ארבעה עשר וזו
[שחיטה]. דהאי תמורה
שנתו. והביא אחר, דבן
מכח קדושה דחויה אתיא
שמעתי ז)[וכך קבל רבי]: ואם. הפסק הוא להפסיק בין כשב לעז שבכשב נתפרשה אליה כדכתיב האליה תמימה לעומת העצה ממקום שהכליות
שנה בעינן, והרי זה הנשאר
הלכך לא קרבה, אבל
יועצות ובא הכתוב והפסיק ולמד על העז שאינה טעונה אליה להקריב אליה שלה למזבח. יש מפרשין עז אין לו אליה וטעות היא בידם
מותר הפסח וכשיקריב
נמצא קודם שחיטה והמיר
אותו לאחר זמן יהיה
שהרי ממקום שהכליות יועצות היא ניטלית ועוד מה לימד הכתוב הואיל ואין לו: איכא דמתני. להאי לא שנו דרבה: לא שנו. שאף
בו קודם שחיטה. תמורה
שלמים ויטעון סמיכה
זו קרבה שלמים. מאי
תמורתו דחויה אלא שנמצא קודם שחיטה והמיר בו קודם שחיטה דכי שחטיה דחינהו לתרוייהו הני שהיו ראוין ועומדים לפסח
ונסכים
.
טעמא כי קבעה שחיטה
(שם מכת"י)
ונקבעו: אבל המיר בו אחר שחיטה. אע"פ שהפסח רועה התמורה
קריבה שהרי לא נדחית: מידי דלא חזי ליה. שעדיין לא הוקדש:
ושלמים הבאין מחמת
קדושה בפסח שנמצא
הפסח. חגיגת ארבעה
מידי דחזי להקרבה מידי
יכול
עשר (זבחים ט.) היינו
דלא חזי להקרבה לא
קבעה. ומותיב עליה אביי מה ת"ל אם כבש לרבות הפסח שקרב שלמים. יכול אף לפני הפסח כן ת"ל וכו'. חגיגת י"ד בניסן, שאז (צ"ל שאם) היתה חבורת הפסח מרובה, מביאין עמו שלמים כדי שיאכל פסח על השובע (מנחות שם
מכת"י) או: היינו מותר פסח (מנחות שם). כשהוא אומר ואם עז. ולא כתיב אם, הפסיק הענין. למעט מאליה (שם) שאין
לעז דין האמור למעלה (שם מכת"י). לימד על העז שאינה טעונה אליה. שאם הביא עז לשלמים אין אליתה קריבה עם האימורים, שיש לה דין בן בקר שאינה טעונה אליה (שם) לימד על העז ועל הפסח הבא מן העז שאינם טעונים אליה (מנחות שם).