יא:
אור
לארבעה עשר
פרק ראשון פסחים
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
זה ידע בעיבורו של חדש. וה"ה דה"מ למימר זה ידע בחסרונו של
על ממונו. כהן זה בהול על הבכור שלא ימות: כ"ש. הואיל ובהול
פו א מיי' פ"א מהל' חמץ
א
א) ביצה כג. [עדיות פ"ג
מי"ב], ב) [צ"ל מקרדין
ומצה הלכה ט סמג
חדש וזה לא ידע דחדש שעבר חסר היה והקשה ריב"א ומה אלו
הוא אי לא שרית ליה במקום שאינו עושה בו מום עובר על דבריך
וכ"א בעדיות פ"ג מי"ב
לאוין עו טוש"ע או"ח סי'
דייקינן בהני סהדי דתרוייהו ידעי בעיבורו של חדש וה"ל עדות
ועושה ושוב אין נזהר בין מקום מום לשלא במקום מום דסבור שהכל
וכן בביצה כג. במשנה
תמג סעיף א:
שוה: מקדריןט). אשטרלי"ר: מקרצפין. כדפרשינן בכלי ששיניו גסות
מוכחשת ואיך ניקום וניקטול מספיקא דהכי פריך בסמוך אע"ג דבפ' בן
פז ב מיי' פ"ב מהלכות
ובגמ' וכן בערוך וכ"א
עדות הל' ד טוש"ע
בתוספת' דביצה ספ"ב
ואינו עושה חבורה דחובל בבעלי
סורר (סנהד' סט.) דייק מהכא דרובא
וכ"ה בתוי"ט], ג) ביצה שם
ח"מ סי' ל סעיף ז:
חיים אב מלאכה היא. קתני מיהת
דאינשי עבידי דטעי בעיבורא דירחא
על ממונו אמרינן אי שרית ליה במקום שאין
❖
פח ג שם הלכה ה:
[תוספתא דביצה ספ"ב],
אבל מקרצפין אלמא לא גזר מתוך
מ"מ מה נפסיד אם נדקדק בהם וי"ל
ד) לעיל ד: לקמן כא.,
ב
עושין בו מום אתי למעבד במקום שעושין
ה) [במשנה שבמשניו' איתא
שאדם בהול אי שרית ליה קירצוף
דהכא דייקינן בהו שפיר כיון דשיילי
בו מום ורבנן כל שכן דאי לא שרית ליה
גג וכן גרס התוי"ט],
הגהות הב"ח
עביד קידור לפי שהטיט מכחיש את
להו באיזה יום וקמיכווני ליום אחד
ו) לקמן כא., ז) סנהדרין
כלל אתי למעבד ומי אמרינן לרבי יהודה
הבהמה ומצערה: לא מיחלף. ורבנן
ש"מ שזה לא ידע ומ"מ שפיר מוכיח
(א) גמ' בשלשה בחדש
מ. [סט.], ח) [סנהדרין
ג
אדם בהול על ממונו והתנן ר' יהודה אומר
מ:], ט) בס"א: מקרדין,
סברי מיחלף: מתני' ושורפין
עדותן קיימת: (ב) שם
א)
בבן סורר (שם) מהכא דאזלינן בתר
❖
י) [לקמן יג:],
ואחד אומר בחמש עדותן
אין ב) (מקדרין) הבהמה בי"ט מפני שהוא
בתחלת שש. ואע"ג דכל שעה ששית
רובא בדיני נפשות דרובא טעי
בטלה ר' יהודה אומר כצ"ל
עושה חבורה אבל מקרצפין וחכ"א אין
בעיבורא דירחא דאי לא אזלי' בתר
מדאורייתא שריא גזור רבנן עלה
ותיבות דברי ר' מאיר
נמחק: (ג) רש"י ד"ה
רובא כיון שזה אומר בשנים וזה אומר
דילמא טעי וסבור על השביעי' שהיא
מקדרין אף אין מקרצפין ותניא איזהו קידור
לעזי רש"י
ג)
כשתמצא לומר וכו' טועה
בשלשה מיד ה"ל מוכחשין וכי הדר
ששית אבל אחמישי' לא טעי למימר על
❖
ואיזהו קרצוף קידור קטני' ועושין חבור' קרצוף
ולא כלום והטועה שקרן:
אשטרלי"ר
השביעית שהיא חמישית ומותר: תולין
מכוונים ליום אחד ה"ל חוזר ומגיד
[אישטריליי"ר]. לקרד
גדולים ואין עושין חבורה התם דאי שביק לי'
❖
(לקרצף בחוזקה).
כל חמש. ואינו אוכל דטעי וסבור על
תדע דהא אחד אומר בג' ואחד אומר
מיית אמרינן אדם בהול על ממונו הכא אי
גליון הש"ס
בה' עדותן בטלה אע"פ שמכוונים
שביעית שהיא חמישית ומיהו לשרוף
שביק לי' צערא בעלמא הוא לא אמרי' אדם
גמ' ומ"ש גבי קרצוף.
ליום אחד ולא אמרינן דטעו בשני
אינו צריך ומאכיל לבהמתו אבל ששית
רבינו חננאל
בהול על ממונו ור' יהודה מאי שנא גבי חמץ
ק"ל הא קידור הוא רק
עיבורים דבתרי עיבורי לא טעו
אף בהנאה אסור מדרבנן גזירה משום
דרבנן דהא אינו מתכוין ולא
ולרבי יהודה מי אמרינן
דגזר $ ומאי שנא גבי קרצוף דלא גזר לחם
שביעית: שתי חלות. של חמץ: של
אינשי וחשבינן להו חוזר ומגיד:
הוי פ"ר כמבואר להדי'
אדם בהול על ממונו, דאי
אחד
בביצה דאמר ר"י לטעמיה
בלחם מיחלף קידור בקרצוף לא מיחלף:
אומר בשתי שעות. וא"ת
שרית ליה בחדא אתי
תודה פסולות. ובגמרא י) מפרש מאן
דדשא"מ אסור וא"כ הוי
מתני' ר"מ אומר אוכלים כל חמש ושורפין
למעבד טובא, והתנן ביום
פסלינהו: היו מונחות. בכל ערב פסח:
אמאי עדותן קיימת אילו
ד)
רק איסור דרבנן דהא
טוב בפ"ב ר' יהודה אומר
על גב האיצטבא. סטיו שהיה בהר
דייקינן בהני סהדי הא דקאמר שתים
בשבת דף מא ע"ב בתו'
אין מקרדין ביום טוב מפני
בתחלת שש רבי יהודה אומר א אוכלין
ד"ה מיח' כתבו דלר"י דבר
שעושה חבורה, אבל
בתחילת שתים וה"ל קודם הנץ החמה
הבית ששם מתקבצין ויושבים בני
כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחלת
שאינו מתכוין בשב' הוי
מקרצפין. וחכמים אומרים
אדם והיו רואין אותן לסימן: ניטלה
ועדותן בטלה כדאמר לקמן דתחילת
דרבנן וכ"כ תו' ביומא דף
אין מקרדין אף לא
שש ועוד א"ר יהודה שתי חלות של תודה
אחת מהן. בתחלת חמש בא שליח
שעה שניה קודם הנץ החמה הוא
לד ע"ב וכ"כ רש"י בשבת
מקרצפין. והתניא איזהו
פסולות מונחות על גב האיצטבא כל זמן
דף קכא ע"ב ד"ה לפי
ה)
קירוד קטנים ועושין
בית דין ונוטל האחת: ותרומה כל
דמהלך אדם ביום עשר פרסה שהן
תומו ואם כן מש"ה לא גזר
חבורה, ואיזהו קרצוף
שמונחות כל העם אוכלין ניטלה אחת תולין
חמש. דאסור להפסיד קדשים בידים
מ' מילין ומעלות השחר עד הנץ
קירצוף אטו קידור דקידור
גדולים ואין עושין חבורה,
לא אוכלין ולא שורפין ניטלו שתיהן התחילו
כל זמן שיכול לאוכלן: ושורפין בתחלת
החמה מהלך ה' מילין כדאמר במי
גופיה הוא דרבנן אבל
פירוש קירוד כמין תולעים
בחמץ גזרינן שמא יאכל
והוא רמש, כגון אינכא
שש. דהא ודאי רובא טעו בין שש
שהיה טמא (לקמן צג:) וזה עולה לשעה
כל העם שורפין ר"ג אומר חולין נאכלין כל
ו)
דהוי דאוריי' וצע"ג. אח"ז
שנושכין בבשר הבהמה
לשבע: גמ' אחד אומר בשנים
ומחצה וי"ל כשזה אומר קודם הנץ
ארבע ותרומה כל חמש ושורפין בתחלת
מצאתי בעזה"י שהקשו כן
ואין מפרידין הקטנים
שש: גמ' תנן התם אחד אומר בשנים בחדש
בתוס' ישנים יומא דף לד
בחדש. הרג זה את הנפש ואחד מן
החמה וזה אומר לאחר הנץ החמה
מבשר הבהמה אלא
ב
ז)
❖
ע"ב:
בעשיית חבורה, כגון
דמדקדקין בהנץ לא טעו אינשי אבל
העדים אומר בשלשה בחדש עדותן
ואחד אומר בשלשה (א) עדותן קיימת שזה
האלכא שאין שולפין
הני לא דקדקו אלא בשעות ואין בני
קיימת ובית דין היו בודקין אותן בשבע
ד
אותה מן השער אלא
יודע בעבורו של חדש וזה אינו יודע בעבורו
בקושי, אבל הפרדת
אדם בקיאין בשעות וסבורין שהשניה
חקירות כדלקמן [יב.] וכיון דהושוו
מוסף רש"י
התחילה אחר הנץ החמה: של חדש אחד אומר בשלשה ואחד אומר
הגדולים נקראת קרצוף.
ג
שניהן לומר בשלישי או ברביעי
אין מקרדין. במגררת של
והנה התיר ר' יהודה
אלא בה' עדותן בטלה אחד אומר בשתי שעות
וכשבדקום איזה יום בחדש אמר זה
ברזל ששיניה דקות (ביצה
הקרצוף ולא חשש מתוך
כג.). מקרצפין. במגררת
ואחד אומר בשלש שעות עדותן קיימת אחד אומר בשלש ואחד אומר
שהוא בהול על ממונו, כיון
בשני וזה אמר בשלישי שניהן על יום
של עץ ששיניה גסות
שתתיר לו הקרצוף שמא
אחד העידו אלא שזה ידע בעיבורו
בחמש עדותן בטלה (ב) דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר עדותן קיימת
ואין עושה חבורה (שם).
יעשה הוא הקירוד.
של חודש שחודש שעבר מלא והוקבע
ושורפין בתחלת שש.
ופרקינן התם דגבי קירוד
אחד אומר בחמש ואחד אומר בשבע עדותן בטלה שבחמש חמה
ולא ימתין עד תחלת שבע
דלא מתה הבהמה מנשיכת
ר"ח ביום שלשים ואחד וזה שאמר
במזרח ובשבע חמה במערב אמר אביי כשתמצא לומר לדברי רבי
שהוא אסור מן התורה
הרמש הזה, אלא צערא
בשנים בחדש ידע בו וזה שאמר שלשה
לפי שאדם טועה בשעה
בעלמא הוא דאית ליה. לא
מאיר אין אדם טועה ולא כלום לדברי רבי יהודה אדם טועה חצי שעה
סבור שהוקבע החדש ביום שלשים
(לעיל ד:). ר' יהודה
גזר רבי יהודה הקרצוף
לדברי רבי מאיר אין אדם טועה ולא כלום מעשה כי הוה במיפק תרתי ומעייל
אומר. טועה אדם יותר
ח)
אטו הקירוד, דקירוד נמי
והואיל ויש טועין בכך אע"פ שמצווין
מכאן וצריך להתרחק מן
אפשר דעביד ליה לאורתא,
תלת והא דקאמר שתים בסוף שתים והא דקאמר שלש בתחלת שלש
אנו לחלק את עדותן כדי שתבטל
העבירה יותר ולא יאכל
אבל הכא גבי בכור אי
לדברי רבי יהודה אדם טועה חצי שעה מעשה כי הוה בפלגא דארבע הוה
מסוף ארבע ולמעלה (שם).
להציל את הנפש אין בידינו כח לחלקו:
שרית ליה להוציא דם
ותולין כל חמש. לא
במקום שאין (עושין)
עדותן בטלה. דבהא ליכא למטעי
והאי דקאמר שלש בסוף שלש וקטעי פלגא דשעתא לקמיה והאי דקאמר
אוכלין ולא שורפין, כלומר
עושה בו מום, כיון שהוא
וקרא כתיב (דברים יג) ודרשת וחקרת
חמש בתחלת חמש וקטעי פלגא דשעתא לאחוריה איכא דאמרי אמר אביי
אין צריך לשרוף, ומאכיל
בהול על ממונו אתי
לבהמתו כל חמש אבל
והנה אמת נכון שתהא עדותן מכוונת
למעבד במקום שעושה בו
כשתמצא לומר לדברי רבי מאיר אדם טועה משהו לדברי רבי יהודה אדם
הוא לא יאכל (שם). שזה
מום. וחמץ נמי דמיחלף
ואי לא לא קטלינן והוא והן פטורים
טועה שעה
ומשהו לדברי ר"מ אדם טועה משהו מעשה כי הוה או בסוף
יודע בעבורו של חדש.
במצה דכולה פת היא גזר
דאין עדים נהרגין אלא על ידי הזמה:
זה שאמר בשנים יודע
ר' יהודה, קרצוף בקירוד
שתים הוה או בתחלת שלש וחד מינייהו טועה משהו לדברי רבי יהודה
שהחדש שעבר מלא היה
דלא מיחלף, דהני גדולים
אחד אומר בשתי שעות כו' עדותן
ויום ראשון של חדש שהוא
אדם טועה
שעה ומשהו מעשה כי הוה או בסוף שלש או בתחלת חמש
והני קטנים לא גזר. מתני'
קיימת. דטועה אדם בכך: אחד
יום שלשים מחדש שעבר
ר' יהודה אומר אוכלין כל
וחד
אומר בחמש ואחד אומר בשבע
היה (סנהדרין מ.) ור"ח
ארבע ותולין כל חמש
ביום ל"א, וזה שאמר בג'
ושורפין בתחלת שש.
עדותן בטלה. אפילו לרבי יהודה דבחמש חמה במזרחו של רקיע ויכול להבין על ידי הצל כשנותן ידו כנגד המזרח הוה הצל לצד
סבור שהחדש שעבר חסר
פירוש דחייש ר' יהודה
מערב: ובשבע חמה במערב. והצל לצד מזרח: כשתמצא לומר. כשתדקדק בדבריהם ותעמוד על מכונם תמצא לדברי רבי מאיר
וחשב ר"ח מיום ל' (שם
דילמא אתי למטעי בין
דמקיים עדות דב' וג' ומבטל של ג' ושל ה' אין אדם טועה ולא כלום ולדברי רבי יהודה דמקיים אף שלש וחמש אדם טועה חצי
סט.). ר' יהודה אומר
שעה רביעית לששית. תנן
עדותן קיימת. דכולי האי
התם בסנהדרין פ"ה, אחד
שעה. לרבי מאיר אין אדם טועה (ג) כלום והטועה שקרן הוא והאי דמקיים רבי מאיר עדות של שתים ושלש משום ששניהם העידו על
❖
טעי איניש (שם מ.).
אומר בשתים בחדש ואחד
רגע אחד דמעשה כי הוה במיפק תרתי ומעייל תלת ביציאתה של שניה כשהשלישית נכנסת ושניהן כך העידו דהאי דאמר שתים בסוף
אומר בשלשה עדותן
שניה קאמר והאי דקאמר כו'. ולקמן [יב.] פריך מי יודע שכוונתן לכך היתה דילמא האי דקאמר שתים בתחלת שתים קאמר ויש חילוק
קיימת. פירוש שניהם ביום
אחד מעידין, אלא
ביניהן והואיל ולר"מ אין תולין בטעות הרי הן שקרנין: ולדברי רבי יהודה. תולין בטעות חצי שעה הילכך כי אמר האי בשלש והאי
מוסף תוספות
שהאומר בשנים יודע
בחמש עדותן קיימת דמעשה כי הוה בפלגא דארבע כו' וזה אמר בסוף שלש וזה בתחלת חמש וכל אחד מהן טעה מן המעשה
שהחדש שיצא מעובר
א. אם היה חדש שעבר
חסר. חי' הר"ן. ב. [ו]אמאי
חצי שעה. ולקמיה [שם] פריך ליה היכי מהדרינן לצרופי עדותן הוה לן למימר דהאי בתחלת ג' קאמר והאי בסוף חמש קאמר ויש חילוק
היה, והאומר שלשה לא
היה יודע שהחדש שיצא
סמכינן בספק נפשות
גדול ביניהן וכולי האי לא טעו ותחלק עדותן ונציל את הנפש: וחד מנייהו קא טעי משהו. אם בסוף שתים הוה האי דקאמר שלש
ארובא. שם. והכתיב
מעובר היה, אלא מחשב
בתחלת שלש וקא טעי משהו ואי בתחלת שלש האי דקאמר שתים בסוף שתים וקא טעי משהו: לדברי רבי יהודה. מעשה הוה בסוף
לו יום שלשים מן החדש
ושפטו העדה והצילו
העדה. תוס' ר"פ. ג. משום
שנכנס, ולפיכך אמר
שלש
דטעו בעיבורא דירחא. חי'
בשלשה. אחד אומר בשתי
הר"ן. ד. שלא הזכירו הנץ
שעות ביום ואחד אומר בשלש שעות עדותן קיימת, אחד אומר בשלש ואחד אומר בחמש עדותן בטלה, ר' יהודה אומר עדותן קיימת. ואתי אביי לאוקמינהו ללישנא קמא דידיה לדברי ר"מ אין אדם טועה ולא כלום,
החמה. תוס' שאנץ.
לדברי ר' יהודה אדם טועה חצי שעה, וללישנא בתרה דיליה לדברי ר' מאיר אדם טועה משהו, ולדברי ר' יהודה אדם טועה שעה ומשהו.