מי שהיה פרק
תשיעי פסחים
צח.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
שמע
מינה דחוי מעיקרו הוי דחוי. תימה לר"י דבפרק לולב
המפריש פסחו ומת. לקמיה מפרש אימת מית: לא יביאנו בנו אחריו
לד א ב ג מיי' פ"ד מהל'
א) יומא סד. סד: קדושין
לשם פסח. דהוה ליה פסח שמתו בעליו ואין כאן מנויין: גמ' שמע
ז: זבחים יב. כריתות כז.
ק"פ הל' ה:
הגזול (סוכה דף לג:) מסיק גבי לולב דדחוי מעיקרו לא הוי
ד [מיי' פ"א מהל' חגיגה
ודף כח. תמורה כו: [זבחים
מינה בעלי חיים נדחין. בהמה שנדחית בחיים דחויה דיחוי גמור שאף
דחוי ויש לחלק בין דחוי מעיקרו דגבי מצות לדחוי מעיקרו דהקרבה
נט.], ב) [תוספתא פ"ט
הל' ח י]:
ועוד דשאני התם דמעיקרא אפשר למעוטי בתקנתא ולא דחוי גמור
לכשנראית למה שהיתה ראויה אינה
קריבה אלא רועה דהא דתנן
ה"ז], ג) [שבת קיד. ביצה
ה [מיי' פט"ו מהל' מעשה
יט. כ: סנהדרין לו.],
הקרבנות הל"ד ופ"ג מהל'
הוא וא"ת מאי קמ"ל ר' יוחנן בפ"ק
תרעה ולא קרבה שלמים היא גופה
ד) [צ"ל רבה עי' שבת עב:
פסולי המוקדשין הל' כג]:
שזו היא ראייתה כמתחלה שכל מותר
דקדושין (דף ז:) גבי בהמה של שני
המפריש פסחו ומת לא יביאנו בנו אחריו
לה ו מיי' פ"ד מהל' ק"פ
א
מ"ש שם], ה) לעיל עג:,
לשם פסח אלא לשם שלמים: גמ' אמר רב
❖
פסח קרב שלמים ודלא כר"ש דאמר
שותפים דכל הנהו תלת מילי דמדקדק
ו) בנ"י ויפריש, ז) נ"א
הל' ח:
לשלמים ועי' במהרש"א,
בעלי חיים אין נדחין בפ' שני שעירי
ממילתיה שמעינן ממתני' דהכא וי"ל
הונא בריה דרב יהושע שמע מינה תלת
ח) [גיטין כח.], ט) [מ"ק
❖
דאכתי אשמעינן דעושה תמורה
(יומא דף סג:) דגמרי' מבעל מום
טו:],
א) שמע מינה בעלי חיים נדחין וש"מ דחוי
רבינו חננאל
ותמורתה כיוצא בה אע"ג דאינה
שנדחה ולכשעבר מומו נראה ומרישא
מעיקרא הוי דחוי ושמע מינה יש דחוי
ש"מ מדקתני ירעה עד
קריבה כלל והא דלא קאמר התם
נמי שמעינן לה אלא משום דמהא
הגהות מהר"ב
שיסתאב וימכר ויפלו דמיו
בדמים: המפריש פסחו וכו': ת"ר ב) בהמפריש
שמעינן תלת נקט לה הכא: ושמע
וש"מ דעושה תמורה כיוצא בה לא
לנדבה, כיון שאינן קרבים
רנשבורג
את פסחו ומת אם בנו ממונה עמו יביאנו
מינה דחוי מעיקרא הוי דחוי. דהא
חשיב אלא מילי דדחייה וא"ת ונילף
שלמים ש"מ בעלי חיים
א] תוד"ה שמע מינה
נדחין. ודחוי מעיקרא כי
ממחוסר זמן דדחוי מעיקרא הוא ולא
נקבה או זכר בן שתי שנים מתחלתו
לשום פסח אין בנו ממונה עמו יביאנו לשום
דיחוי מעיקרו כו' וי"ל
היא נקבה או זכר בן שתי
הוי דחוי ויש לומר דשאני מחוסר זמן
לא נראה למה שהוקדש וקאמר ירעה
שלמים לששה עשר לי"ו אין לט"ו לא קא
דשאני מחוסר זמן דלא
שנים שאינן ראוין מעיקרא
אתחזי מעולם וכו'. נ"ב
דלא איתחזי מעולם לשום קרבן
ולא יקרב שלמים הוא עצמו ואיכא
לשם פסח, לא תימא כיון
א]
סבר נדרים ונדבות אין קריבין בי"ט דמית
ג) ד
עיין יומא סד ע"א בתוס'
שאינן (שלמים) לשם
למאן דאמר במסכת סוכה (דף לג:)
וזמן קבוע להיות ראוי ליום השמיני
האב אימת אילימא דמית קודם חצות בנו
ד"ה התם וכו' ובתוספות
פסח, מעיקרא כי
דאין דחוי אלא הנראה ונדחה: ושמע
הלכך לא שייך למילף מיניה בעלמא:
ישנים שם בד"ה מי דמי
אקדשינהו
לשלמים
ממונה עמו יביאנו לשום פסח הא חלה
ושמע מינה יש דחוי בדמים.
❖
וכו' ובד"ה דיליף ודו"ק:
מינה יש דחוי בדמים. כדפרישית.
אקדשינהו אלא נדחו.
אנינות עילויה מעיקרא אלא דמית אחר
ומדלא קתני ויביא בדמיו
בכמה מקומות בגמ' מצינו לשון זה
פרש"י בתשובתו דאפילו
שלמים אלא יפלו דמיו
חצות אין בנו ממונה עמו יביאנו לשום
גבי הא דאמר רבי יוחנן בהמה של
דבר שלא קדש מתחלה קדושת
לנדבה ש"מ דיש דחוי
מוסף רש"י
שלמים הא קבעתיה חצות אמר (רבא)
בדמים. המפריש פסחו
שני שותפין הקדיש חציה וחזר ולקח
הגוף אלא לקדושת דמים דחוי
ד)
בעלי חיים נדחין.
ומת וכו', ת"ר המפריש
חציה קדושה ואינה קריבה שמע
הוא מלקרב לבסוף דלא תימא
לעולם דמית קודם חצות ומאי יביאנו לשום
ואע"ג דהדר מיחזו אידחו
פסחו ומת, בנו ממונה עמו
מינה תלת כו' כי הכא ובמסכת
אין דחוי אלא בדבר הקדוש קדושת
לעולם משום דיחוי קמאי
[יביאנו לשם פסח אין בנו
פסח לשום פסח שני אביי אמר לצדדין קתני
(תמורה כו:) אם נדחו
ממונה עמו] יביאנו לשם
קדושין (דף ז:) ובזבחים (דף יב.).
הגוף ונדחה מהקרבה אבל קדושת
מת אחר חצות בנו ממונה עמו יביאנו לשום
ידחו לעולם, ואיכא למ"ד
שלמים לששה עשר.
ולמדתי פירושה ממסכת כריתות
דמים לא אלימא למידחי ותימה
(יומא סד.) אין דיחוי
ואוקמא רבא בשמת קודם
פסח מת קודם חצות אין בנו ממונה עמו
דגרס התם בלשון הזה ש"מ
לר"י הא כל דחוי מעיקרו הוא דחוי
אלא בשחוטין אבל בעלי
חצות וחל עליה אנינות
(דף כז.)
יביאנו לשום שלמים רב שרביא אמר לעולם
חיים שנדחו חוזרים ונראין
דאורייתא והוא נדחה
קדושת דמים נדחה כלומר שמע מינה
בדמים ואם כן כיון דאמר דדחוי
א
(קדושין ז:). אין בעלי
לפסח שני. והא דתנן אונן
דמית לאחר חצות וכגון שהיה אביו גוסס
אפילו דבר שלא קדש תחלה להקרבת
מעיקרו הוי דחוי שמעינן נמי דיש
חיים נדחין. ואין דיחוי
טובל ואוכל פסחו לערב,
בחצות רב אשי אמר לעולם דמית לאחר
דחוי בדמים ואור"י דמשכחת ליה
גופו אלא לדמיו כגון הקדיש חציה
אלא בדם או בבעלים כגון
באנינות דרבנן, אבל
ג
ב
שעיר של שם שנשחט
באנינות דאוריתא לא. רב
דחוי מעיקרו בקדוש קדושת הגוף
וחציה השני חולין דחוי ליקרב לגופו
חצות ור"ש היא דאמר אין בעלי חיים נדחין
ה)ה
וקודם זריקת דמו מת
שרביה אמר כגון שהיה
כגון ששחט וקיבל הדם בכלי שיש
בתחלת הקדישו אינו קרב עוד
רבינא אמר כגון שהפרישו אחר חצות ומתו
המשתלח ישפך הדם, אבל
אביו גוסס בחצות ומת
כל זמן שהקרבן חי
בו מים דראשון ראשון דחוי הוא
לעולם דהואיל ונדחה ידחה ולא תימא
אחר חצות, בנו ממונה עמו
ג
בעלים אחר חצות וקא סבר חצות קבע:
אינו נפסל משום דיחוי
יביאנו לשם פסח, דהא לא
הלכך אפילו לבסוף רבה הדם ויש
אין דחוי בקדשים אלא הקדיש לגופו
מתני' הפסח שנתערב בזבחים כולן ירעו
❖
.
חל עליה אנינות, אין בנו
ו
(לעיל עג:)
בו מראית דם הוי דחוי ולהכי
ונדחה מהקריב אבל קדושת דמים
ממונה עמו יביאנו לשם
עד שיסתאבו וימכרו ויביא בדמי היפה
שלמים, דכיון דבחצות
איצטריך תו לאשמעינן דאפי' בדמים
לא אלימא למימר ביה תורת דחוי ואי
שבהן ממין זה ובדמי היפה שבהן ממין זה
גוסס היה לא הוה חזי
מוסף תוספות
יש דחוי ובפ"ק דקדושין (דף ז:)
אתיא לה שעת הכשר הקרבה כגון
למעבד פסח ולא קבעתיה
[ויפסיד] המותר מביתו נתערב בבכורות
מפורש כל הצורך:
הכא דחזר ולקח חציה תקרב. והכא
ו)
חצות. רב אשי אמר לעולם
א. שאם היה ראוי
ר"ש אומר אם חבורות כהנים יאכלו: גמ'
הא חייל עליה אנינות. אף
דמת אחר חצות ולא חל
לקדושת הגוף לא היה
נמי הכי פרישנא לה יש דחוי בדמים
דחוי מעיקרו. תוס' הרא"ש
עליה אנינות, דהא משעת
על גב דקרינא ביה לפי אכלו
כגון נקיבה לפסח לא חזיא גופה לפסח
והא
קידושין ז: ד"ה ש"מ.
הפסח כיום טוב חשוב
בלילה מכל מקום אינו יכול לשלח
אלא כי אקדשה לדמים אקדשה ואיידי
שאומרים בו הלל. לפיכך
ב. למה לי למימר הני
תרתי. תוס' קידושין שם
לא חל עליה אנינות, אין
דדחויה דלא חזיא לאקרובי גופה לדבר שהוקדשה לה אמרינן תדחה קרבנותיו כדאמרינן ט) (זבחים דף צט:) שלמים בזמן שהוא שלם:
ד"ה שמע. ג. כל זמן שאין
בנו ממונה עמו יביאנו
לעולם אפילו לאחר הפסח דכל מותר הפסח הוי שלמים ונקיבה
ופטורין לשם שלמים, מאי אמרת
בו מראית דם. תוס'
לשלמים מחזא חזיא דקתני מתני' דמיה שלמים אבל גופה לא אלמא אלימא קדושת דמים לומר בה תורת דחוי ולא אשכחן דפליגי תנאי בהא
הרא"ש שם.
קבעתיה חצות, רבי שמעון
הוא דאמר בעלי חיים אינן
מילתא מיהו טובא אשמעינן תשובת רבינו ע"כ. ותמיהא לי אמאי גרע ממותר הפסח שראוי לפסחז) כדאמרינן בהאשה (לעיל דף פט.) ונטרחו
נדחין ומשום הכי מקריב
ונייתי במותר: בנו נמנה עמו. אם היה בנו נמנה עמו ועדיין יש לו בעלים: אי נימא דמית קודם חצות. ובו ביום הא חל אנינות עליה
לה שלמים. רבינא אמר
ברישא ותו לא חיילא עליה חיובא דפסח להביאו בפני עצמו כדתנן (לעיל דף צא.) וכולן אין שוחטין עליהן בפני עצמן ומתני' קתני יביאנו דמשמע
כגון שהפרישו אחר חצות
ומתו בעלים אחר חצות
הוא עצמו: אלא דמת אחר חצות. דכיון דחיילא עליה דין פסח ברישא שוחט לעצמו ולא חיישינן שמא יביאוהו לבית הפסול דמזהר זהיר משום
וקסבר לא קבעה.
חובת פסח דחייל עליה מעיקרא אבל כי חיילא אנינות ברישא לא זהיר. ובמת יום או יומים קודם לא מצי לאוקמא אלא סתמא דמילתא בו
מתני' הפסח שנתערב
ביום היו מפרישין פסחיהן: הא קבעתו חצות. לפסח ואידחי משלמים דהא תנן (לעיל דף צו:) הפסח העומד בחצות ולא הקריבו ירעה: לשם
בזבחים ירעו עד שיסתאבו
וימכרו ויביא בדמי היפה
פסח שני. אם לא עשה את הראשון מפני אנינותו: לצדדין קתני מת אחר חצות. דחיילא עליה זמן חיובא דפסח ברישא ובנו נמנה עמו
שבהן ממין זה כו' עד
ונשארו לו בעלים יביאנו לשם פסח. אין בנו נמנה עמו לא מיירי בה מידי וממתני' שמעינן ירעה דהא קבעתי' חצות: מת קודם חצות ואין בנו
שנתערב בבכורות. רבי
שמעון אומר אם חבורת
נמנה עמו יביאנו לשם שלמים. דלא קבעתיה חצות. ואם בנו נמנה עמו לא איצטריך לאורויי בה מידי דודאי מיקרב לפסח שני ואשמעינן מינה
כהנים יאכלו.
דהיכא דחל עליה חיובא דפסח ברישא שוחטין עליו: ל"א הא חל עליה אנינות ברישא ותו לא חיילא עליה חיובא דפסח והא דתנן (לעיל דף צ:)
שוחטין על האונן ה"מ היכא דחיילא חובת פסח עליה ברישא והדר חל עליה אנינות: שהיה אביו גוסס בחצות. ומת לאחר חצות בנו נמנה
עמו יביאנו לשם פסח דהא חל עליה חיובא דפסח ברישא אין בנו נמנה עמו יביאנו לשם שלמים דכיון דבחצות היה גוסס ורוב גוססין למיתהח)
לא קבעתיה חצות: לעולם דמית אחר חצות. ודקשיא לך היאך יקרב שלמים הא קבעתיה חצות ואידחי ר' שמעון היא דאמר בסדר יומא בפ'
ב' שעירי (דף סג:) בעלי חיים אין נדחין אלא מחמת מום או אתנן ומחיר שאינן ראויין אבל למה שהוא ראוי יקרב והאי חזי לשלמים:
ה"ג רבינא אמר כגון שהפרישו אחר חצות ומתו בעליו אחר חצות. בנו נמנה עמו יביאנו לשם פסח דחיובא דפסח חיילא ברישא אין בנו
נמנה עמו יביאנו לשלמים דכיון דבחצות עדיין לא הופרש אין כאן קבע לדחות וקסבר תנא דידן חצות קבע ולא כל שאר זמן שחיטה:
מתני' הפסח שנתערב בזבחים. שלשה טלאים א' של פסח וא' של אשם וא' של עולה ונתערב הפסח ביניהן כולם ירעו עד שיסתאבו וימכרו
ויביא בדמי היפה שבהן עולה דשמא היפה עולה היה ובדמי היפה שבהן אשם שמא היפה אשם היה ובדמי היפה שבהן פסח אם קודם הפסח
[נסתאבו] ואם לאחר הפסח נסתאבו יביאנו שלמים דשמא היפה פסח היה ואותו מותר שהוא צריך להוסיף על השנים עד שיגיעו לדמי
היפה שבהן יפסיד מביתו משלו. וא"ת הרי הוא מחליף שמביא שלמים בדמי האשם או בדמי העולה והרי קדושת הבהמה חלתה על מעות דמיה
ואין משנין מקדושה לקדושה כשבא לחללן להבהמות כך הוא עושה אם יפה שבהן שוה סלע מביא ג' סלעים מביתו ונוטל הסלע האחת ואומר
כל מקום שהיא העולה הרי מחוללת על הסלע זו ויביא ממנו עולה ונוטל סלע השנית ואומר כל מקום שהוא האשם הרי הוא מחולל על סלע זו
ומביא בו אשם וכן לשלמים: נתערב בבכורות. שמתן דמן ומתן דם הפסח שוה ואין טעונין תנופת חזה ושוק ולא סמיכה ונסכים: ר"ש אומר.
אם כל החבורה כולה כהנים היו יאכלו את כולם בו בלילה ויקרב פסח לשם פסח כל מקום שהוא והבכורות לשם בכור בכל מקום שהן: גמ'
והא