ערבי פסחים פרק
עשירי פסחים
קא.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אף
ידי קידוש לא יצאו. דאין קידוש אלא במקום סעודה משום
קידוש אלא במקום סעודה. ואם קידש ולא סעד לא יצא ידי קידוש:
ז
א) שבת כב. מ. מנחות מא:,
א מיי' פכ"ט מהלכות
ב) [שם ושבת כט: מו: ביצה
שבת הלכה ח סמג עשין
ממקום למקום. מבית לעליה לא צריך לחזור ולקדש אם קידש שבת
דכתיב וקראת לשבת עונג. כלומר במקום קריאת קידוש
כג: תוספתא דביצה ספ"ב],
כט טור שו"ע או"ח סימן
בבית והלך לאכול בעליה: דילמא מיתעקרא לכו שרגא. ולא תאכלו
שם תהא עונג:
ג) ח"מ מ"ז, ד) [עירובין
רסט:
ולשמואל
למה לי לקדושי בבי כנישתא. לרב צריך לקדושי
ואפי' אתם הולכים לישן בלא אכילה בקידושא דהכא לא נפקיתו ידי
ח ב מיי' וסמג שם
ז.], ה) [דף כח:], ו) בס"א
❖
ליתא: ומיהו,
טוש"ע או"ח סימן
קידוש (היום) דאין קידוש כו': כל
בבי כנישתא להוציא כל אותם שאין
ג)
רעג סעיף א:
מילי דמר. רבה: כחומרי דרב הוה
להם בני בית שלא יצטרכו לקדש
אף ידי קידוש לא יצאו אלא לרב למה ליה
ט ג שם סעיף (ב) [ז]:
עביד. בר מהני תלת דעביד לקולא
בביתם:
י ד מיי' פ"א מהלכות
לקדושי בביתיה כדי להוציא בניו ובני ביתו
הגהות הב"ח
דאכלו ושתו וגנו בבי כנישתא.
ציצית הלכה יג סמג
כשמואל: כקולי דרב. כגון קידוש
ושמואל למה לי לקדושי בבי כנישתא
(א) רשב"ם ד"ה והלכה
עשין כו טור שו"ע או"ח
לא עביד: ה"ג ורבי יוחנן אמר אף
וא"ת והא אמרי' בפ'
כר"ש וכו' כשמואל לקולא
סימן טו סעיף א:
א לאפוקי אורחים ידי חובתן דאכלו ושתו
יא ה מיי' פ"ד מהלכות
ידי יין נמי
יצאו: אחד שינוי יין.
בני העיר (מגילה דף כח.) בתי כנסיות
כקולי דרב כגון קידוש
וגנו בבי כנישתא ואזדא שמואל לטעמיה
לא עבוד ואע"ג דתניא
חנוכה הלכה ט סמג
אין אוכלין בהן ואין שותין בהן אע"ג
שהביאו לו יין מחבית אחרת:
העושה כב"ש כצ"ל
עשין ה טור שו"ע או"ח
דאמר שמואל ב אין קידוש אלא במקום
דאכילה ושתיה של מצוה מותר כדאמרי'
א"צ
סימן תרעד סעיף א:
ותיבת כחומרא נמחק:
רשב"ם
סעודה סבור מינה הני מילי מבית לבית
יב ו מיי' פ"א מהלכות
(ב) תוס' ד"ה ורבי יוחנן
בירושלמי שהיו אוכלים שם בקידוש
וכו' כדפרישית לעיל. נ"ב
שבת הלכה ה סמג
אף ידי קידוש לא יצאו. כדפרשינן
החדש וגם עכשיו נוהגין לשתות כוס
אבל ממקום למקום בחד ביתא לא אמר
❖
במתני' בד"ה לא יפחתו:
לאוין סה טוש"ע או"ח
טעמיה לקמיה אין קידוש אלא במקום
הבדלה וברית מילה מ"מ שאינה של
❖
להו רב ענן בר תחליפא זימנין סגיאין הוה
סימן שלז סעיף א:
סעודה דכתיב (ישעיה נח)
וקראת
מצוה ושינה אסור ואפי' בשל בבל אין
קאימנא קמיה דשמואל ונחית מאיגרא
לשבת עונג במקום שאתה קורא לשבת
אוכלין בהן דקאמר התםה) רבינא ורב
מוסף רש"י
לארעא והדר מקדש ואף רב הונא סבר אין
רבינו חננאל
כלומר קרייה דקידוש שם תהא עונג
אדא בר אהבה שלא היו רוצים ליכנס
כל מילי דמר. רבה בר
קידוש אלא במקום סעודה דרב הונא קדיש
נחמני (שבת כב.). מתירין
ומדרש הוא. אי נמי סברא היא
בבית הכנסת מפני הגשמים אי לאו
אפי' ידי קדוש לא יצאו,
ואיתעקרא ליה שרגא ועיילי ליה למניה
מבגד לבגד. להטיל ציצית
אלא צריך לקדש בביתו
ג
משום דשמעתא בעיא צלותא והא
מדאיקבע קידוש על היין כדתניא לקמן
מטלית ישן לטלית חדש
ולברך נמי בורא פרי
לבי גנניה דרבה בריה דהוה שרגא וקדיש
(דף קו.) זוכרהו על היין מסתמא על
דקאמר התם בתי כנסיות של בבל על
ובמנחות (מא:) מפרש
הגפן. ורב מאחר שיצא
טעמא דמאן דאסר (שבת
וטעים מידי אלמא קסבר אין קידוש אלא
ידי חובתו בבית הכנסת
היין שבשעת סעודה הוקבע דחשיב:
תנאי עשויין היינו לאחר שיחרבו שאין
כב.). מנר לנר. דחנוכה
למה ליה למהדר לקדושי
אין קידוש אלא במקום סעודה. ואם
נוהגין בהן קדושה א וי"ל דלאו דוקא
במקום סעודה ואף רבה סבר אין קידוש
(שם). והלכה כר"ש
בביתיה. ואמרינן להוציא
קידש ולא סעד באותו מקום לא יצא
בבי כנישתא אלא חדרים שהיו סמוכין
בגרירה. דאמר דבר
בני ביתו. ושמואל מאחר
אלא במקום סעודה דאמר אביי כי הוינא
שאין מתכוין מותר ואע"ג
שאין אדם יוצא בקידוש
ידי קידוש: ה"מ. דאין קידוש אלא
לבית הכנסת קרי בי כנישתא ומשם
ב
בי מר כי הוה מקדש אמר לן טעימו מידי
דקעביד חריץ והוי תולדה
של בית הכנסת למה ליה
במקום סעודה אלא מבית לבית אבל
היו שומעים הקידוש ולפי מה שפירשתי
דחורש או בונה, ומשום
לקדושי בכנסת. ואמרינן
דילמא אדאזליתו לאושפיזא מתעקרא
ממקום למקום מבית לעליה א"צ
דממקום למקום בחד בית כשדעתו
דהילכתא כרב באיסורי
לאפוקי אורחין דאכלי
לכו שרגא ולא מקדש לכו בבית אכילה
בכוליה הש"ס בר מהני
בכנישתא. וקיימא לן בהא
לחזור ולקדש: איתעקרא ליה שרגא.
לאכול במקום אחר יש קידוש כו'
תלת, נקטינהו גבי הדדי
כשמואל דאין קידוש אלא
ובקידושא דהכא לא נפקיתו דאין קידוש
נפל הנר וכבה קודם שאכל: לבי גננא
אתי שפיר:
❖
(שם).
במקום סעודה. סבור מינה
אבל ממקום למקום בחד ביתא.
אלא במקום סעודה איני והאמר אביי כל
דרבה בריה. בית חופת בנו שהיו שם
הני מילי מבית לבית, אבל
א)
מפנה לפנה בחד ביתא לא.
נרות דולקין בבית המשתה: מר.
פי' מחדר לבית או מבית
מילי דמר הוה עביד כרב לבר מהני תלת
ואסיקנא דשמואל אפי'
מוסף תוספות
רבה: כי הוה מקדש. ואנו רוצין
לעליה כמו מאיגרא לארעא אבל
דעביד כשמואל מתירין מבגד לבגד
מארעא לאיגרא הוה הדר
ד
היינו ליפטר משם ולילך לביתנו:
מפינה לפינה יש קידוש כי היכי דלא
מקדש. ואף רב הונא סבר
א. [ו]יעשו מהן מה
ומדליקין מנר לנר והלכה כר"ש בגרירה
ה
אין קדוש אלא במקום
שירצו לבד מקלות ראש.
דילמא מיתעקרא לכו שרגא. ולא
חשוב שינוי מקום בסמוך ולקמן גבי
דתניא ב) ר"ש אומר ו גורר אדם מטה כסא
תוס' ב"ב ג: אבל בישובן
סעודה, דרב הונא קדיש
תאכלו ואפי' אתם הולכין לישן בלא
שינוי מקום דקאמר לא שנו אלא מבית
אין תנאי מועיל. תוס'
בעא למיכל אתעקר שרגא,
וספסל בשבת ובלבד שלא יתכוין לעשות
ר"פ. ב. ואיידי דשייכן
עילוה למאני לבי גנניה
אכילה בקידוש דהכא לא נפקיתו ידי
לבית ומיהו שני מקומות בחד בית קרי
ו)
חריץ כחומרי דרב הוה עביד כקולי דרב
לבי כנישתא. תוס' הרא"ש.
דרבה בריה, וקדיש ואכיל.
קידוש כו': כל מילי דמר. רבה:
ליה מבית לבית ומיהו י"ס דגרסי'
ואף רבה סבר אין קידוש
ג. דמשמע אפי' בבית
לא הוה עביד ור' יוחנן אמר אף ידי יין נמי
מתירין מבגד לבגד. מתירין ציצית של
הכא מפינה לפינה כו' :
ג
אחת. שם. ד. ומספק היה
אלא במקום סעודה, דאמר
טעימו מידי. נראה דהיינו
יצאו ואזדא ר' יוחנן לטעמיה דא"ר חנין בר
(רב הונא) [אביי] כי
מברך על כל אחד שמא
טלית זו ונותנין אותם לטלית אחרת:
משובח הוא. תוס' ברכות
הוינן בי מר הוה מקדש
מדליקין. מנר חנוכה לנר אחרת של
טעימת לחם כדאמרינן
אביי א"ר פדת אמר
ר' יוחנן אחד שינוי יין
נט: ה. דהטוב לדידיה
והוה אמר לן טעימו מידי
חנוכה וא"צ להדליק בנר אחרת שאינה
בפ"ג דשבועות (דף כב:) כדאמרי
והמטיב לאחריני. תוס'
הכא דילמא אדאזליתו
ואחד
ר"פ. ו. ולכן נתקנה על
לאושפיזיכו אתעקרא לכו
של חנוכה: והלכה כר"ש בגרירה.
אינשי ניטעום מידי ואזלי ואכלי ושתו
שרגא ובקידושא דהכא
היין שהוא אדום כמו דם
גורר אדם מטה כסא וספסל כו' דדבר שאין מתכוין מותר. והני ג' מילי
ואם מועיל מיני תרגימא להשלים ג' סעודות שבת כמו בסוכה היינו
לא נפקיתו דאין קידוש
ועוד זכר לבצירת כרמיהן.
פלוגתא דרב ושמואל בבמה מדליקין (שבת דף כב.) וכולהו עביד רבה
דוקא בסעודה שלישית אבל לא בסעודת ערבית ושחרית שהם עיקר
שם.
אלא במקום סעודה. איני
כבוד שבת: ובקידושא דהכא לא נפקיתו. ומה שלא היה
והאמר אביי כל מילי
כשמואל דמיקל והכא אמאי עביד כשמואל להצריך קידוש במקום
דמר, דהוא רבה בר
סעודה הואיל ובכל מילי עביד כרב בר מהני תלת. ומשני כחומרי דרב
מקפיד על סעודת שבת שלא לאכול בלא נר כדפי' בקונטרס היינו
נחמני רביה. עביד כרב,
עביד בר מהני תלת דעביד כשמואל לקולא וכגון קידוש דקולי דרב
משום שיוכלו לעשות למחר שלש סעודות או שמא יוכלו לאכול במקום
בר מהני תלת דעביד
(א)
שיש שם נר ואין יין: מתירין מבגד לבגד. ואע"ג דשמואל אית
כשמואל, מתירין הציצית
לא עביד ואע"ג דתניא (עירובין דף ו:) העושה כחומרי ב"ש כקוליהון
מבגד לבגד, ותולין אותו
ליה בפ' התכלת (מנחות דף מא.) כלי קופסא חייבין בציצית מודה אם
וכחומריהון כו' הא קי"לד) ה"מ היכא דסתרן אהדדי כגון כמה חסרון
לבגד אחר. ומדליקין מנר
בשדרה כו' ואמר שמואל וכן לטריפה דחומרא דהתם קולא הוא הכא
אין ציצית לכל בגדיו שיתיר ציצית מבגד שמצניעו ליתן בבגד שרוצה
לנר, של חנוכה. והלכה כר'
ללבוש ותהא המצוה עליו: והלכה כר"ש בגרירה. קשה תיפוק
שמעון בגרירה, דתני[א]
וקולא דהתם חומרא הוא הכא. ומהכא שמעינן דהלכתא כשמואל דאין
גורר אדם מטה כסא
קידוש אלא במקום סעודה. והמקדש לאחרים חוץ מביתו נראה בעיני
ליה משום דרבי יוחנן סבר כר"ש דפריך בכמה דוכתי (שבת דף פא:)
וספסל ובלבד שלא יתכוין
לעשות חריץ, ואיך עבד
שאין צריך לסעוד שם שאפילו לא סעד שם יצאו בני אותו הבית
והא א"ר יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן נזיר חופף ומפספס כו' אלמא
בהא כשמואל. ואסיקנא
דלדידהו הוי מקום סעודה: ה"ג ורבי יוחנן אמר אף ידי יין נמי יצאו.
ס"ל דדבר שאין מתכוין מותר י"ל שמא רבי יוחנן לא סבר לה
כחומריה דרב עביד כותיה
כוותיה בגרירה לפי שקרוב לעשות חריץ ודמי לפסיק רישיה:
שאין צריך לחזור ולברך על היין שבתוך הסעודה שהרי לא הסיח
כקוליה לא עביד, והכא
ורבי יוחנן אמר אף ידי יין יצאו. ומיירי ששתו בבית הכנסת אע"ג
מיקל הוא.
דעתו ביציאתו מבהכ"נ שעדיין דעתו לאכול ולשתות בביתו: אחד שינוי
יין. שהביאו לו יין מחבית אחרת ויש לו טעם משונה או גרוע או
דלענין קידוש יצאו בשמיעה כדפי' לעיל (ב) לענין יין לא
משובח אין צריך לברך שנית על היין. אבל הטוב והמטיב מיהת מברך
פטר אא"כ שתה דהוי הפסק כדאמרי' בפ' כיצד מברכין (ברכות דף מ.)
גבי המוציא שאם הפסיק שצריך לחזור ולברך: שינוי יין א"צ
אם משובח מן הראשון כדאמרי' בהרואה (ברכות דף נט:) אמר רב יוסף
לברך. מיהו הטוב והמטיב צריך לברך כדאמרינן בהרואה (שם דף נט:)
אמר רבי יוחנן אע"פ שאמרו שינוי יין אין צריך לברך אבל אומר הטוב
והמטיב ושינוי יין היינו מחבית אחרת כדאמרינן בברכות ירושלמי
ופי' רשב"ם דווקא היכא דמשובח מן הראשון וכן בהלכות גדולות וכן
בפרק כיצד [ה"ח] על כל חבית וחבית שהיה פותח היה מברך עליה ומה
משמע בירושלמי דסוף כיצד מברכין דקאמר אבא בר רב הונא
היה מברך ואמר רבי יצחק בשם רבי אומר ברוך הטוב והמטיב:
אמר יין חדש וישן צריך לברך שינוי יין אין צריך לברך שינוי מקום
צריך לברך היסח הדעת כמו שהוא שינוי מקום משמע שרוצה לומר
ואחד
דיין חדש וישן צריך לברך לפי שהישן טוב מן החדש אבל שינוי יין סתם אין צריך לברך כיון שאין ידוע שהשני משובח מיהו עובדא דבתר
הכי פליג עליה דקאמר דעל כל חבית וחבית מברך מה היה מברך ואמר רבי יצחק בשם רבי ברוך הטוב והמטיב משמע בכל ענין אפילו
מטבא לבישא מיהו יש לדחות שהיה מברך לפי שלא היה מכירו ד אבל אם ידוע שהשני גרוע לא ונראה דאפילו השני גרוע מברך דעל ריבוי
יינות הוא מברך ובלבד שלא יהיה האחרון רע יותר מדאי שאין יכולין לשתותו אלא מדוחק וצריך לברך הטוב והמטיב בין בשעת סעודה בין
שלא בשעת סעודה
ויחיד אין צריך לברך אי ליכא אחרינא בהדיה כדמוכח בהרואה (שם) ה ודוקא ביין מברכין לפי שזיבלו כרמיהן בדמיהן של
ישראל והטוב
שלא הסריחו והמטיב שניתנו לקבורה ו [ועיין תוספות ברכות נט: ד"ה הטוב]:
אלא