ערבי פסחים
פרק עשירי
פסחים
קב.
מסורת הש"ס
רבינו חננאל
מאן תנא. להך ברייתא דקתני אע"ג דדברים הטעונין ברכה לאחריהן
לברך היינו לפניו ולא למפרע וכן פירש רשב"ם ור"ח לקמן (ד' קג:)
❖
א) [עירובין ל.],
ופריק רב נחמן בר יצחק
צריך לברך רבי יהודה היא: חברים שהיו מסובין ועקרו כו' ולא
איתסר לכו למישתי עד דברכיתו בפה"ג ואע"פ שלא היה יודע אם
מאן תנא עקירות שצריך
להניח שם זקן או חולה ר'
גרסינן לשתות יין: ומקשינן אלא טעמא דבדברים הטעונין ברכה
רוצים לשתות בלא ברכה מ"מ היה מורה להם שלא ישתו בלא ברכה
יהודה היא, דתניא חברים
הגהות הב"ח
לאחריהם. משום הכי פליגי רבנן עליה דר' יהודה: הא בדברים
וכן נראה עיקר דהא בפ' כל הבשר (חולין דף קז:) אמר השמש מברך
שהיו מסובין עקרו רגליהם
(א) רש"י ד"ה ה"ג וכו'
שאין טעונין ברכה לאחריהן אפילו.
על כל פרוסה ופרוסה לפי שמסיח
לילך לבית הכנסת או
אחריהן במקומן אין
לבית המדרש. כשיוצאין
רבנן מודו דצריך לברך פעם אחרת
דעתו א ולא משמע שיצטרך בכל פעם
מאן תנא עקירות רבי
יהודה דתניא חברים
צריך: (ב) רשב"ם ד"ה
אין טעונין ברכה למפרע,
בתחלה: לימא תיהוי תיובתא דרבי
לברך ברכת המזון ועוד דלקמן גבי
ב
להודיעך וכו' לא היה יכול
שהיו מסובין ועקרו רגליהם לילך לבית
וכשחוזרין אין טעונין
לומר כשהן יוצאין
יוחנן. דאמר לעיל [קא:] שינוי מקום אין
חד בריך אכסא קמא ואכסא דברכתא
ברכה לכתחלה. אמר ר'
הכנסת או לבית המדרש כשהן יוצאין אין
טעונין וכו' שאפילו הכי
יהודה בד"א כשהניחו
בפה"ג ומייתי ראיה מהב וניבריך
צריך לברך ולא מפליג בין דברים
❖
אין צריכין:
טעונין ברכה
למפרע וכשהן חוזרין אין
שם זקן או חולה וכו'.
הטעונין לדברים שאינן טעונין: לאו
דאסור למישתי עד שיברך ואי בפה"ג
וכיון דסלקא לדרב חסדא
טעונין ברכה
לכתחלה אמר רבי יהודה
אותביניה חדא זימנא. לעיל [שם]: ה"ג
בקושיא אע"ג דמוקמי לה
מייתי שפיר אבל אי אסור למישתי
כר' יהודה, שינוייא הוא
במה דברים
אמורים בזמן שהניחו שם
גליון הש"ס
תניא כוותיה דרב חסדא חברים שהיו
עד שיברך ברהמ"ז מנא ליה דאחר
ולא סמכינן עלה [להקל].
מקצת
חברים
אבל לא הניחו שם מקצת
מסובין לשתות יין כו'. והיינו כרב
גמ' א"ל ר"י ה"ה
ברכת המזון יצטרך לברך בפה"ג אף
אלא עבדינן כרב ששת
וכו'. ק"ל דאם כן גם
דמחמיר וטפי עדיף. וכן ר'
על פי שיש לדחות דמוכח שפיר דאי
חסדא דאמר דברים שטעונין ברכה
חברים כשהן
יוצאין טעונין ברכה למפרע
מהתם ליכא תיובתא דיש
יוחנן כיון דאיתותב ונדחו
אחר ברהמ"ז אין מברך בפה"ג דלא
לאחריהן (א) אין צריך לברך והא בהדיא
וכשהן
חוזרין טעונין ברכה לכתחלה אלא
לומר דהברייתא דשנוי
דבריו וקיימא לן דכל
מקום צריך לברך אתיא
הוי הפסק בהב וניבריך אמאי אתסר
מסייעא לרב חסדא מדקתני יין אבל
שנוי מקום צריך לברך
טעמא דבדברים הטעונין ברכה לאחריהן
כר"י ואיהו סבר כת"ק:
וכן הלכה. תניא חברים
בההיא דלעיל לא תנא יין בהדי': ואומר
למישתי אבל לא משמע הכי מדלא
במקומן דכשהן יוצאין אין טעונין
ברכה
רשב"ם ד"ה ה"ג ת"כ
שהיו מסובין לשתות יין
עליו קידוש היום. באמצע סעודתו:
פי' עד דברכיתו ברכת המזון ובפה"ג
דר"ח ובתוס' ד"ה ת"כ
ועקרו רגליהן וחזרו אין
למפרע וכשהן חוזרין אין טעונין
ברכה
דר"ח. קשה לי למאי
ושני. מיד אומר עליו ברהמ"ז ומפסיק
וסברא הוא כיון דהב וניבריך הוי
צריכין לברך. ת"ר בני
לכתחלה אבל דברים שאין טעונין
ברכה
הוצרכו הא כפשוטו ניחא
חבורה שהיו מסובין וקדש
הפסק כאילו כבר בירכו סגי בברכת
כדאמר ר' יהודה לעיל ומיהו הואיל
דלא מייתי ראיה מבריי'
עליהם היום, מביאין לו
לאחריהן במקומן אפילו לרבנן כשהן
יוצאין
בפה"ג כמו אחר ברהמ"ז והא דתניא
והגיע עונת קידוש צריך לקדש תחלה.
דלעיל די"ל דנקט עקרו
כוס ראשון ומקדש. שני
לרבותא דר"י וכדדחי' לעיל
טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין טעונין
בתוספתא דברכות בעל הבית שהיה
לא גרסינן ראשון אומר עליו ברכת
מברך עליו ברכת המזון
אליבא דר' יוחנן לזה מייתי
דברי ר' יהודה, ר' יוסי
מיסב ואוכל קראו חבירו לדבר עמו
המזון שני אומר עליו קדושת היום:
ברכה לכתחילה לימא תיהוי תיובתא דר'
סייעתא מהך ברייתא דלא
אומר אוכלין עד שתחשך.
אין צריך לברך כו' הפליג צריך ברכה
גמרו
קתני פלוגתא א"כ מדנקט
יוחנן א) ולאו מי אותביניה חדא זימנא נימא
רשב"ם
עקרו מוכח דדוקא בטעונה
למפרע וכשהוא חוזר צריך
ברכה
מהא נמי תיהוי תיובתא $ אמר לך ר' יוחנן
❖
ברכה במקומה:
מאן תנא עקירות. מאן תנא להך
לכתחלה לאו כשחזר טעון
ברכה
הוא הדין דאפילו דברים שאין טעונין ברכה
בריית' דקתני אע"ג דדברים הטעונין
למפרע ג אלא כשרוצה לצאת ומיירי
לאחריהם במקומן נמי אין צריכין לברך
ברכה לאחריהן במקומן צריך לברך
שקראו להפליג ומברך שמא
ישהה
מוסף תוספות
והא דקתני עקרו רגליהן להודיעך כחו
רבי יהודה היא: ה"ג חברים שהיו
כדפרי' ותדע דאמר בפ"ג דיומא
א. מפני שעסוק לשמש
דר' יהודה דאפילו
דברים שטעונין ברכה
מסובין ועקרו רגליהם כו' ולא גרסי'
(ד' ל.) דיבר עם חבירו והפליג טעון
האוכלים. תוס' ר"פ.
ב. [ד]א"כ ה"ל למימר
לשתות יין: א"ר יהודה במה דברים
נטילת ידים ומשמע דה"ה ברכת
לאחריהן במקומן טעמא דהניחו מקצת
השמש מברך אחר כל
אמורים כו'. מכלל דרבנן פליגי עליה
המוציא אבל ברהמ"ז לא קאמר דצריך
חברים אבל לא הניחו מקצת חברים כשהן
פרוסה ופרוסה וכו'
ברישא דאע"ג דלא הניחו שם מקצת
ומיירי שלא ידע מתחלה שיפליג ואין
וממילא ידענא דצריך
יוצאין טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין
לברך המוציא אם יאכל
חברים אין צריך לברך כרב חסדא
הלכה כאותן ברייתות אלא אפילו
טעונין ברכה לכתחלה תניא כוותיה דרב
פרוסה אחרת. תוס'
דא"ר יוחנן בעירובין בפרק חלון (דף
ברכה לכתחלה לא צריך דקי"ל כרב
הרא"ש. ג. כדמשמע
חסדא חברים שהיו מסובין לשתות יין ועקרו
לישנא. תוס' חולין שם.
פב.) כל מקום שאמר ר' יהודה במה
חסדא דאמר לקיבעי' קמא הדר
רגליהן וחזרו אין צריכין לברך תנו רבנן בני
ד. דמצריך שיניחו שם
לחלוק אימתי לפרש דברי חכמים
והנהו ברייתות וההיא דתוספתא
זקן או חולה. שם.
חבורה שהיו מסובין וקדש עליהן היום
בא: ומקשינן אלא טעמא דבדברים
אתו כרבי יהודה :
ד
ה. שאם נזכר אדם בתוך
ועקרו רגליהם לילך לבהכ"נ כו'.
מביאין לו כוס של יין ואומר עליו קדושת
סעודתו שלא התפלל
הטעונין ברכה לאחריהן. משום הכי
ועמד להתפלל. תוס'
פליגי רבנן עליה דרבי יהודה הא
מכאן משמע שאם שכח
היום ושני אומר עליו ברכת המזון דברי רבי
הרא"ש. ו. לא הוי גמר
בדברים שאין טעונין אפי' רבנן מודו
להתפלל ונזכר באמצע סעוד' והתפלל
סעודה. תוס' חולין שם.
יהודה ר' יוסי אומר אוכל והולך עד שתחשך
ז. דאמר בכל ענין אינו
דצריך לברך פעם אחרת בתחלה:
שא"צ ברכה אפי' לכתחל' ומה שהביא
גמרו
צריך לברך. תוס' ר"פ.
לימא תיהוי תיובתא דרבי יוחנן. דאמר
ה"ר יום טוב ראיה ה מפרק כיסוי הדם
לעיל [קא:] שינוי מקום אין צריך לברך ולא מפליג בין דברים הטעונין
(חולין ד' פז.) דאמר מישתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר שצריך לברך
לדברים שאינן טעונין: לאו אותביניה חדא זימנא. לעיל [שם]: נימא תיהוי
ברהמ"ז וליטול ידיו אינה ראיה דדוקא גבי ברהמ"ז אמרינן הכי דהוי
תיובתא נמי מהא. שאם יבא אדם ויתרץ להך קמייתא או ישבש אותה
הפסק וגמר סעודה אבל תפלה ו אע"ג דמיכל וצלויי בהדי הדדי לא
אפשר אין בכך כלום: תניא כוותיה דרב חסדא. פי' רשב"ם הא
על ידי ברייתות אחרות נותביה מהך: להודיעך כחו דר' יהודה כו'
כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע כו'. אבל בשאר דברים לא היה יכול
דלא מייתי כרב חסדא מרבנן דר' יהודה ז משום דבההיא לא קתני
בהדיא יין וזה פי' לפי שיטתו דגרסי' הכא יין וי"ל משום הכי לא מייתי
לומר (ב) טעונין ברכה למפרע כו' דהא אין צריכין ברכה לאחריהן
במקומן. וליכא לאקשויי אדרבה לישמעינן דברים שאין צריכין ברכה
סייעתא מינה משום דאיכא דאמרי בסנהדרין (ד' כה.) דבמה נמי לפרש
לאחריהן במקומן להודיעך כחן דרבנן דמקילין כל כך שאפי' (הם)
ואע"ג דחזרו מייתי ראיה לרב חסדא דטעמא דשינוי מקום
[עליה'] אין צריכין לברך ומשום דכח היתרא עדיף אין לומר כך דאין כחן
דצריך לברך משום שעמידתו ממקומו היא גמר אכילתו וה"ה נמי חזרו:
כח וחשיבות אם אין מצריכין לברך דסברא הוא דכיון שלא היה היסח
ה"ג
הדעת בינתים למה יחזור ויברך אבל כח דר' יהודה עדיף טפי שמחמיר שתי חומרות על דברי חכמים דלא מיבעיא דברים שאין צריכין ברכה
לאחריהן במקומן שחייב (אחריהם) לברך אע"פ שחביריו פוטרין אלא אפילו דברים הצריכין ברכה אחריהן במקומן נמי דחייב הלכך הכא כח
דאיסורא עדיף: $ה"ג תניא כוותיה דרב חסדא חברים שהיו מסובין לשתות יין כו'. והיינו כרב חסדא דאמר דברים שטעונין ברכה לאחריהן
במקומן א"צ לברך והא בהדיא מסייעא לרב חסדא מדקתני יין אבל בההיא דלעיל לא תנא יין בהדיא. מיהו שמעינן משמעתין שינוי יין אין
צריך לברך ברכת היין אבל מברך הטוב והמטיב. שינוי מקום בשבעת המינין שטעונין ברכה לאחריהן במקומן מעין שלש כגון אוכל בבית
זה וחזר ואכל בבית אחר קודם שבירך אחריהן או שאכל בבית זה והלך לשוק וחזר וגמר סעודתו בבית אחר בכל אלו אין צריך לחזור
ולברך תחלה דלקיבעיה קמא הדר דהא תניא כוותיה דר"ח. אבל שאר פירות ומשקין שאינן משבעת המינין שאינן צריכין ברכה לאחריהן
במקומן ואכל בבית זה וחזר ואכל בבית אחר צריך לברך תחילה אבל מפינה לפינה בבית אחד אין צריך לברך כדתניא במתניתא דבי רב
הינק [שם]. ומשום דקבעי למיתני ועקרו רגליהן כדי לילך לבית המדרש הלכך נקט חברים תלמידי חכמים: ה"ג תנו רבנן בני חבורה שהיו מסובין
וקידש עליהן היום מביאין לו כוס של יין ואומר עליו קדושת היום באמצע סעודתו והשני מיד אומר עליו ברכת המזון. ומפסיק כדאמר
ר' יהודה לעיל [ק.] ומיהו הואיל והגיע שעת קידוש צריך לקדש תחלה: לשון אחר גרסינן ראשון אומר עליו ברכת המזון שני אומר עליו
קידוש היום. ובתוספתא דברכות [פ"ה ה"ג] מוכח כלשון ראשון: ר' יוסי אומר אוכלין והולכין. עד שתגמר סעודתן אי נמי הולכין ואוכלין משתחשך
ור'
יוסי לטעמיה דלדידיה אין מפסיקין כלל:
גמרו