קג:
ערבי פסחים פרק עשירי פסחים
עין
משפט
מסורת הש"ס
נר
מצוה
קאי עלייהו. משמש עלייהו: הב (ב) וניבריך.
דברים הרגילים לבא אחר הסעודה כגון תאנים וענבים אפי' באים
ברכת המזון והדר
יח א מיי' פ"ד מהל'
א) לעיל ח., ב) בס"א:
❖
ברכות הלכה ח סמג
דברכתא,
אמליכו ואמרו הב ברישא ונישתי: כיון דאמריתו הב וניבריך. ברכת
בתוך הסעודה צריכין ברכה לפניהם ולאחריהם אין נראה פירוש זה
(ג)
עשין כז טוש"ע או"ח סי'
כדמפרש שם ועוד דלא דמי לתאנים וענבים דיין חשיב בא מחמת
המזון אסחיתו דעתייכו משתיה ואסור למישתי עד לאחר ברכת
קעט סעיף א [וברא"ש פ'
הסעודה ולא צריך לברך אחריו לכולי עלמא ואע"ג דאמר התם שאלו
המזון. אלמא ברכת המזון
אסוחי דעתא הוא וצריך לחזור ולברך:
א
כיסוי הדם סי' ה]:
הגהות הב"ח
יט ב מיי' שם פ"ד הל'
ואמר רב יקנ"ה. ולא בעי לברוכי
את בן זומא מפני מה אמרו דברים
(א) גמ' אמימר אמר אנא
יב (ופ"ז הל' טו) סמג
הבאין מחמת הסעודה בתוך הסעוד'
ברכת היין תרי זימני חדא אקידוש
קאי עלייהו רב ייבא סבא א"ל הב לן וניבריך
נמלך אנא: (ב) רש"י
שם טוש"ע או"ח סי' קעד
אין טעון ברכה לא לפניהם ולא
וחדא אהבדלה וה"ה לתרי כסי
ד"ה הב לן ונבריך וכו'
סעיף ה וסי' קצ סעיף ה
לסוף אמרו ליה הב לן ונישתי אמר להו הכי
ואמרו הב לן ברישא:
[רב אלפס ורא"ש כאן
דקידוש היום וברכת המזון: כי
לאחריהם מפני שפת פוטרתן אי הכי
אמר רב כיון דאמריתו הב לן וניבריך
א
(ג) ד"ה כיון דאמריתו
ובברכות פ"ו דף לד
מטא. רבא לאבדולי במוצאי שבת.
יין (ד) נפטריה פת פירוש ואנן תנן
הב לן וניבריך: (ד) תוס'
וברא"ש סי' לב]:
איתסרא לכו למישתי מאי טעמא דאסחיתו
כ ג מיי' פכ"ט מהלכות
הביאו להם יין תוך המזון כל אחד
ולעיל קאי אלא אגב גררא אייתינהו
ד"ה אנא וכו' אי הכי יין
דעתייכו אמימר ומר זוטרא ורב אשי הוו
❖
נמי ניפטריה:
שבת הלכה כו סמג
מברך לעצמו ומשני שאני יין הואיל
להנך תרתי עובדי ועובדא ראשונה
עשין כט טוש"ע או"ח סי'
יתבי בסעודה וקאי עלייהו רב אחא בריה
בשבת הוה: קא מתלי נורא בשרגא.
רצ"ח סעיף ב: וקובע ברכה לעצמו התם לא מיירי
דרבא אמימר בריך על כל כסא וכסא ומר
כא ד מיי' שם הל' ג
מדליק אבוקה בנר: א"ל. רב
אלא בברכה שלפניו אבל לענין ברכה
מוסף רש"י
[טור או"ח סימן
שלאחריו לא אשכחן דחשיב ואין
יעקב בר אבא למה ליה למר כולי
זוטרא בריך אכסא קמא ואכסא בתרא רב
ב
❖
קאי עלייהו. משמש
רצט]:
האי הא איכא שרגא: אדעתיה
מנהג לברך אחר היין בתוך הסעודה
אשי בריך אכסא קמא ותו לא בריך אמר להו
בסעודה היה (חולין פו:).
הב לן וניבריך. מזגו
דנפשיה. כלומר מעצמו אשר לא
ואפילו יין דלאחר הסעודה נראה
רב אחא בר רבא אנן כמאן נעביד אמימר
כוס לברכת המזון וחזרו
שאין צריך לברך אחריו דלעולם חשוב
רבינו חננאל
צויתיו: על שבע. מפרש להו לקמיה [קד.]:
אמר (א) נמלך אנא מר זוטרא אמר אנא דעבדי
ונמלכו ואמרו מזוג לשתות
והא (שם). כיון דאמריתו הב
מחמת הסעודה והא דקאמר דברים
והוה קאי עלייהו רב ייבא
כתלמידי דרב ורב אשי אמר לית הילכתא
רשב"ם
לן וניבריך. גליא בדעתיה
הבאים אחר הסעודה צריכין ברכה
סבא, אמרו ליה שטוף
כתלמידי דרב דהא יו"ט שחל להיות אחר
דגמרה סעודתא ואסור
כסא הב ונבריך, הדור
קאי עלייהו. משמש עליהן. והוא עומד
לפניהם ואחריהם היינו חוץ מיין ומיהו
לשתות עד שיברך לפניו,
אמרו ליה הב לן ונשתי,
השבת ואמר רב יקנ"ה ולא היא התם עקר
אנו אין אנו מסלקין ידינו מפת עד
עליהם (בראשית יח) מתרגמינן והוא
שאין מצטרפת לסעודה
אמר להו הכי אמר רב כיון
❖
ראשונה (שם).
דעתיה ממשתיא הכא לא עקר דעתיה
דאמריתו הב נבריך איתסר
משמש: אסור לכו למישתי. אלמא
ברכת המזון והכל קרוי תוך הסעודה
לכו למשתי. אמימר ומר
ואין שום דבר טעון ברכה אחריו
ברכת המזון אסוחי דעתא הוא וצריך
ממשתיא כי מטא לאבדולי קם שמעיה
זוטרא ורב אשי הוו יתבי
דברכת המזון פוטר ובימי החכמים
לחזור ולברך לאחר ברכת המזון והכי
בסעודתא, קאי עלייהו רב
ואדליק אבוקה משרגא א"ל למה לך כולי
מוסף תוספות
אחא בריה דרבא, אמימר
היו מסיחין מן הפת בעקירת שלחן
נהיגינן. ואע"ג דשמעי' מהכא דברכת
האי הא מנחא שרגא א"ל שמעא מדעתיה
בריך אכל כוס וכוס דהוה
א. דיין בא לשרות
קודם ברכת המזון ואז היו רגילין
המזון אפסוקי סעודתא הוא לא בעי
שתי, מר זוטרא בריך בורא
האכילה דא"א לאכילה
דנפשיה קא עביד א"ל אי לא שמיע ליה
לשתות יין ולאכול פירות:
ברוכי על היין לאחריו מיקמי דנבריך
בלא שתיה. תוס' הרא"ש
פרי הגפן אכסא קמא
כיון דאמר הב וניבריך איתסר
מיניה דמר לא הוה עביד א"ל לא סבר ליה
לקמן בד"ה פי' רשב"ם.
ואכסא דברכתא. רב אשי
ברכת המזון לפי שברכת המזון פוטרתו
בריך אכוס ראשון בלבד.
ב. ידי חובתם בשתייה
מר א) ג אבוקה להבדלה מצוה מן המובחר
למישתי. וא"ת בפ' ג' שאכלו
דהשתא אחת מעין שלש סגי להו כ"ש
אמר להו רב אחא אנן
בעלמא ששתה עמהם.
פתח ואמר המבדיל בין קודש לחול בין אור
שלש ברכות עצמן ובהלכות גדולות נמי
(ברכו' דמ"ח.) גבי ינאי מלכא כו' דקאמר
שם. ג. דהיסח הדעת אינו
כמאן נעביד, אמימר אמר
ד
מצריך ברכה אחרונה. שם.
אנא נמלך אנא, כלומר,
מאן יהיב לן גברא דמברך לן דהוי הב
כתב דלא בעי לברוכי ברכת היין
לחשך בין ישראל לעמים בין יום השביעי
כיון שאני שותה הכוס
והא כבר בירך בכוס
ד.
לאחריו עד לאחר ברכת המזון: הוו
וניבריך היכי נצטרף תו עמהן ר"ש
לששת ימי המעשה א"ל למה לך כולי
אני מסיים בדעתי שלא
ראשון שלפני ההגדה.
יתבי בסעודתא. דחול: על כל כסא
תוס' שאנץ. ה. דטובל
בן שטח הא אמרי' לעיל בההוא פרקין
לשתות כוס אחר וכבר
האי והאמר רב יהודה אמר רב המבדיל
ראשון. שם. ו. נ"א. הא
פסק[ה] השתיה ונאסרתי
וכסא. על כל פעם שהיה שותה בתוך
(דף מז.) דרב ושמואל הוו יתבי
בין קודש לחול זו היא הבדלתו של רבי
לשתות, וכשמפצירין אותי
הוי ברכה ראשונה בלא
המזון: ואכסא דבתרא . ברכת המזון.
בסעודתא על ואתא רב שימי בר חייא
ב)
אחר כך לשתות כאלו אני
טעימה וקי"ל המברך
יהודה הנשיא א"ל אנא כהא סבירא לי
צריך שיטעום. תוס'
מתחיל, לפיכך אני צריך
הוה קמסרהב ואכיל אמרו ליה מאי
סבירא ליה כרבא דבריך נמי לעיל [ע"א]
דאמר ר"א אמר רבי אושעיא הפוחת לא
הרא"ש.
לברך בתחלה. מר זוטרא
אכסא קמא ואכסא דברכתא: נמלך
דעתך לאצטרופי בהדן אנן אכלינן
אמר אנא עבדי כתלמידי
יפחות מג' והמוסיף לא יוסיף על ז' אמר ליה
אני. בכוס שני נמלכתי לשתות שכבר
אלמא כיון דגמרו מלאכול תו לא
דרב כיון דאמרי הב ונבריך
והא
איתסרו למשתי. רב אשי
מצטרפי וי"ל בלאו הכי אמרי' התם
הוי לי היסח הדעת מששתיתי כוס
אמר לית הילכתא כתלמידי
ראשון וכן כל פעם ופעם ששתיתי נמלכתי: כתלמידי דרב. כי ההוא
הוא דעבד לגרמיה שהוציאם ב אע"פ שלא אכל כזית דגן:
דרב, דלאו הברכה מפסקת
בריך אכל כסא וכסא.
אחריו לא היה מברך דברכת המזון פוטרת
עובדא דלעיל [שם] דיליף רבא מיניה דמיבעי לברוכי אכסא דברכתא
וכל שכן אם אומר הב
ונבריך, דהא יום טוב אחר
אע"פ שכבר בירך איין שבתוך המזון: לית הלכתא כתלמידי דרב.
והא דשינוי מקום צריך לברך היינו דוקא לפניו ולא לאחריו
כדפיר' לעיל ג: רב אשי בריך אכסא קמא ותו לא בריך. אע"ג
שבת ואמר רב יקנ"ה,
כלומר כעובדא דתלמידי דרב לעיל דברכת המזון לאו אסוחי דעתא
פי' כיון שברך בורא
דברכת המזון טעונה כוס לא היה מברך ובירושלמי נמי קאמר דאם
הוא ואע"ג דאמר הב וניבריך שרי למישתי. ואפילו הכי לית הילכתא
פרי הגפן בתחלה אע"פ
שהפסיק וברך קידוש ונר
התחיל לסעוד בע"ש מבעוד יום אין צריך בקידוש לברך בפה"ג משמע
כרב אשי דקמו להו רבא ומר זוטרא בחד שיטתא וצריך לחזור ולברך
וגם הבדיל, שותה בלא
דכל דבר מצוה הטעון כוס א"צ לברך בפה"ג היכא דלא הוי הפסק
על היין של ברכת המזון בפה"ג כמנהג שלנו וכיון דאמר הב וניבריך
ברכת היין פעם אחרת,
וא"ת א"כ אמאי מברכין בכוס שני שאחר הגדה בפה"ג אפילו תהא
אסור למישתי עד לאחר ברכת המזון ועוד מדקא מייתי רב אשי
ש"מ כי הברכה (דרב)
ד
[לרב] אינה מפסקת, והא
הגדה טעונה כוס אין צריך לברך דלא הוי הפסק כדאמר הכא וי"ל
סייעתא ממילתיה דרב להקשות על תלמידי דרב להכחישן מדברי רב
דתלמידיו אינה. ודחינן
רבן וקא מהדר גמרא ולא היא מכלל דלית הילכתא כרב אשי: ואמר
דהגדה והלילא נמי הוי הפסק ואע"ג דבין ראשון לשני אם רצה לשתות
להא דרב אשי ואמרינן
רב יקנ"ה. ולא בעי לברוכי ברכת בפה"ג תרי זימני חד אקידוש וחד
ישתה מכיון דהתחיל אשר גאלנו אסור לשתות והוי כמו ברכת המזון
ולא היא, בברכת המזון
שהוא כוס (אחד) [אחר]
דמסקינן הכא דצריך לברך ומ"מ חשיב קידוש במקום סעודה דלענין
אהבדלה והוא הדין לתרי כסי דקידוש היום וברכת המזון וקשיא לרב
זולתי הכוס שברך עליו
זה לא חשיבא הגדה הפסק ולמאי דפרישית דהויא הגדה הפסק
ייבא סבא דאמר להו הכי אמר רב הב וניבריך אסור לכו למישתי דא"כ
בורא פרי הגפן, עקר
דעתיה משתיה וצריך
קשיא דרב אדרב: הכא. גבי יקנ"ה לא עקר דעתיה ממישתיא שעדיין
צריך לברך אחר ירקות בורא נפשות וגם נראה לברך אחר כל
ה
ברכה אחרת, אבל יקנ"ה
ארבע כוסות על הגפן חוץ מכוס שני הסמוך לסעודה וגם אחר ב'
לא שתה וכל דעתו לשתות. ונ"ל דלא גרסי' כולהו חדא ברכתא אריכתא
שהן כולן בכוס אחד לא
כוסות של אירוסין ונשואין נראה דצריך לברך אחר כל אחד על הגפן:
נינהו שריבוי לשון שלא לצורך הוא שכבר פירש טעמו יפה משום
עקר דעתיה משתיה, וכלהו
וקאמר רב יקנ"ה. פי' בקונטרס דדייק מדלא מצריך לברך
כברכה אחת אריכתא דמו.
דלא עקר דעתו ממישתיא שעדיין לא שתה וכל דעתו לשתות: כי
וקיימא לן כדמר זוטרא.
מטא רבא לאבדולי. לעיל [שם] קאי אהא דרב יעקב בר אבא איקלע לבי
תרי זימני בפה"ג חד אקידוש וחד אהבדלה אלמא לא
כי מטא לאבדולי. קם
הוי קידוש הפסק והוא הדין נמי ברכת המזון וקשה דאיך יברך
רבא וההוא עובדא בסעודת שבת אוקימנא לעיל משום הא מילתא
שמעיה ואדליק אבוקה
משרגא, אמר להו האמר
פעמים בפה"ג על כוס א' וזה לא מצינו ו ונראה דדייק מדלא תיקנו
דהכא דמשמע למוצאי שבת אתחיל רבא לברך ברכת הבדלה ואגב
ר' יוחנן אבוקה להבדלה
יין לבסוף ש"מ דלא הוי הפסק הוא הדין נמי ברכת המזון:
גררא אייתי להא עובדא דאמימר ומר זוטרא אית ליה דרבא ורב
מצוה מן המובחר. פתח
ולא היא כו'. והכי מסקינן דמברכין אכסא דברכתא וקשה
אשי לית ליה. וליכא לפרושי אההוא עובדא קמא דרב הונא בר יהודה
ואמר המבדיל בין קדש
לחול ובין אור לחשך
דאמרינן בכיסוי הדם (חולין דף פז.) דכוס של ברכה אתה
איקלע לבי רבא אייתי לקמייהו כסא דאבדלתא ובריך מאור ובשמים [שם]
ובין ישראל לגוים ובין
שותה או מ' זהובים אתה נוטל והשתא האיכא נ' זהובים בשביל ברכת
דלא שייך למימר כי מטא לאבדולי קם שמעיה וכו' והרי כבר אמרנו
יום השביעי לששת ימי
בורא פרי הגפן וי"ל דהתם לא נקט נ' משום רב אשי דלא
שהיה מבדיל ובירך כבר אבשמים ואמאור ועוד הא דרב יעקב בר
המעשה. ואסיקנא הא
דעבד כר' אלעזר דאמר
אבא אמאי מפסיק בינתים: קם שמעיה. דרבא אדליק אבוקה
בריך אכסא דברכתא ועוד פעמים מברכין ברכת המזון בלא כוס:
הפוחת לא יפחות משלש
בשרגא: א"ל. רבי יעקב בר אבא לרבא לאחר שהבדיל למה ליה
ומר
והמוסיף
לא יוסיף על
למר דעביד כולי האי הא איכא שרגא: מדעתיה דנפשיה. מעצמו אשר לא צויתיו. והא דקאמר ליה רבא לא גרסי' דהא רבא עצמו הוא דקא
שבע.
מהדר לרב יעקב בר אבא: ה"ג המבדיל בין קודש לחול בין אור לחושך זו היא הבדלתו כו'. ולא היה אומר יותר: על שבע. מפרשינן לקמיה [קד.]:
והא