קו:
ערבי פסחים פרק עשירי פסחים
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
הנוטל
ידיו לא יקדש. פירש רשב"ם ובסדר דרב עמרם משום
נטל ידיו לא יקדש. דקידושא מפסיק בין נטילה לאכילה והוי כהיסח
מא א ב מיי' פכ"ט
א) [לעיל קה. לקמן קז.],
ב) [ברכות נב:], ג) [שם
מהלכות שבת הל' ט
הדעת ובעי נטילה אחריתי בתר קידושא: דחביבא ליה ריפתא. שהיה
היסח הדעת וקשה דהא רב גופיה קאמר בפ' כל הבשר
מד.], ד) בס"א: ובמקום,
[והל' י] סמ"ג עשין כט
רעב מקדש אריפתא. אלמא לא בעי נטילה אחריתי אלא מעיקרא משי
(חולין דף קו:) נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום א וי"ל דתנאי
ה) [שם נב:], ו) [ברכות
טוש"ע א"ח סי' רעא
ואכיל נהמא דקידושא: דחביבא ליה חמרא. שהיה צמא: טעם.
לא מהני אלא היכא דלא שכיחי מיא כגון שאין לו מים בסמוך או יש
מ.], ז) [בד"ה השתא ושבת
סעיף יב:
מב ג מיי' שם הל' ה
יב: ד"ה ר' נתן], ח) [נדצ"ל
לו וצריך לדברים אחרים אבל היכא
אם אכל שוב אינו מקדש כל הלילה:
רבי], ט) [בדפוס שלפנינו
וסמג שם טור ש"ע
אישתלי. רב ירמיה: אמרה ליה
א"ח שם ס"ז: דשכיחי מיא ויש לו בסמוך לא יועיל
הנוטל ידיו לא יקדש אמר להו רב יצחק
א
(א)
איתא בברכות דף כז: בכל
דביתהו. דרב אסי לרב אסי: והא מר
תנאי כדמשמע התם דקאמר אמר
מג ד מיי' וסמג שם
הסוגיא רבי ירמיה אבל
בר שמואל בר מרתא אכתי לא נח נפשיה
טוש"ע א"ח סי' רצט
בקדושין מה: איתא רב
לא עביד הכי. דאמר רב אסי טעם
להו רבא להנהו בני פקתא דערבות
דרב שכחנינהו לשמעתתיה זמנין סגיאין
❖
❖
ס"ה:
ירמיה],
אינו מבדיל: כרביה. כרב דרב הונא
כגון אתון דלא שכיחי לכו מיא משו
הוה קאימנא קמיה דרב ב זימנין דחביבא עליה
ידייכו מצפרא ואתנו עלייהו כולי
משמיה דרב הוה אמר שמעתתיה:
ריפתא מקדש אריפתא זימנין דחביבא ליה
יומא איכא דאמרי בשעת הדחק
כל
רבינו חננאל
הגהות הב"ח
רשב"ם
חמרא מקדש אחמרא אמר רב הונא אמר רב
ופליגא דרב ואיכא דאמרי אף שלא
(א) גמ'
הנוטל ידיו לא
ואמר רב ברונא אמר
טעם אינו מקדש בעא מיניה רב חנא בר
נטל ידיו לא יקדש. אלא אחר יקדש
בשעת הדחק והיינו דרב משמע
יקדש וכן אמר רב אדא
רב נטל ידיו לא
בר אהבה אמר רב נטל
יקדש. ואסיקנא רב אימת
דרב נמי איירי בלא שכיחי מיא
והוא יצא ידי חובתו בשמיעה ושתיה
חיננא מרב הונא טעם מהו שיבדיל א"ל אני
ידיו לא יקדש
אמר להו
דחביבה עליה ריפתא
כדקאמר כגון אתון דלא שכיחי לכו
דאין כאן היסח הדעת מאחר שהוא
אומר טעם מבדיל ורב אסי אמר טעם אינו
ר' יצחק: (ב) תוס' ד"ה
מקדש אריפתא, אימת
א)
הנוטל וכו' והרב אלחנן
מיא וקאמר והיינו דרב וה"ר אלחנן
עצמו אינו מברך אבל הוא עצמו לא
דחביבה עליה חמרא
מבדיל רב ירמיה בר אבא איקלע לבי רב אסי
מפרש הנוטל ידיו לא
מקדש אחמרא.
מפרש (ב) נטל לא יקדש משום דמיחזי
יקדש אם נטל ידיו כדי שיאכל על
אישתלי וטעים מידי הבו ליה כסא ואבדיל
יקדש: (ג) ד"ה מקדש
כנוטל ידיו לפירות דהרי זה מגסי
סמך נטילה דלפני קידוש דקידוש
וכו' דלא הוי היסח הדעת
אמרה ליה דביתהו והא מר לא עביד הכי
הרוח: זימנין סגיאין הוה קאימנא
❖
ובירושלמי:
מפסיק בין נטילה לאכילה והוי
אמר לה שבקיה כרביה סבירא ליה אמר
קמיה דרב כו'. השתא מסיק דקידוש
כהיסח הדעת ובעי נטילה אחריתי
רב יוסף אמר שמואל טעם אינו מקדש
לא הוי היסח הדעת וא"ת דבפרק אלו
בתר קידושא דתכף לנטילת ידים
מוסף תוספות
טעם אינו מבדיל ורבה אמר רב נחמן
דברים (ברכות דף נא.) אמרי ב"ה מוזגין
סעודהב) ובשביל קידוש לא בעי נטילה
א. וא"כ היכי הוי קידוש
את הכוס ואח"כ נוטלין לידים ומפרש
דהנוטל ידיו לפירות ה"ז מגסי הרוחג)
אמר שמואל טעם
מקדש וטעם מבדיל
ג
ד
היסח הדעת והלא אין לך
טעמא ה)משום דתכף לנטילת ידים
והא קמ"ל דנטילה שלפני קידוש אינה
אמר
התנאה גדולה ונראית מזו
כיון שדעתו לאכול מיד.
סעודה וכי מזיגת הכוס הוי טפי
עולה לו לפיכך יקדש תחלה ואח"כ
תוס' ר"פ. ב. מאי מייתי
היסח הדעת מקידוש וי"ל דשאני מזיגה שהיא בחמין וצריך דקדוק שלא
נוטל ידיו. וכ"ש דהנוטל ידיו לא יבדיל דהא אפילו קידוש דבמקום
ראיה ממקדש אריפתא
יחסר ושלא יותיר והוי טפי היסח [הדעת] מקידוש ור"ת פירש דהתם
סעודה הוא ואיכא למימר דליכא היסח הדעת אפ"ה אין יכול לסמוך
למקדש אחמרא. תוס'
הרא"ש.
ג. לברכת
איירי בחול ויש לחוש שאם יטול קודם מזיגה שיעסוק בשאר דברים
על נטילה דלפני קידוש. והא דקאמר נטל לא יקדש ולא אמר מקדש
המוציא. שם. ד. דאע"ג
ולא יאכל לאלתר ולאו אדעתיה אבל בשבת אין לחוש שיפליג לדבר
וחוזר ונוטל ידיו היינו משום דלא בעינן נטילת ידים תרי זימני דחדא
דהוי חמר מדינה מכל
אחר שהשלחן ערוך ויאכל מיד: מקדש אריפתא. פירש
מינייהו ברכה לבטלה הלכך לא יקדש הוא אבל חבירו יקדש לו:
מקום אין עליו שם יין
דגבי זכירה כתיב וזכרו
דחביבא ליה ריפתא. שהיה רעב מקדש אריפתא אלמא לא בעי נטילה
רשב"ם שהיה מקדש על הפת במקום יין ואם כן היה נוטל תחלה
כיין לבנון. תוס' ר"פ לקמן
ולא הוי קידוש הפסק וקשה לר"ת דקידוש על הפת ודאי לא הוי
אחריתי אלא מעיקרא משי ידיה ואכיל נהמא דקידוש אלמא קידוש
ב
קז. שאין מקדשין אלא על
הפסק שהקידוש הוא לאחר המוציא והוי כמו גביל לתורי דלא
שלאחר נטילה לא חשיב היסח הדעת. וכן הילכתא דמי שנטל ידיו
היין הראוי לנסך ע"ג
ו)
המזבח, דקדוש אפשר
הוי הפסק בין ברכה לאכילה וכ"ש דלענין נטילה לא הוי הפסק
קודם קידוש א"צ לחזור וליטלן אחר קידוש ולא אפליגו רבנן בין
בפת. חי' הר"ן לקמן קז.
אבל במקדש על היין שהוא קודם המוציא יהיה הפסק בין נטילה
מקדש אריפתא למקדש אחמרא מדלא קא מהדר ליה לרב יצחק בר
ה. צדיקים עצמם לא
כ"ש. תוס' הרא"ש.
לאכילה ומיהו יש ליישב פירושו דפעמים היה דעתו לקדש אריפתא
שמואל מידי ומיהו לכתחלה מוזגין ואח"כ נוטלין לידים כב"ה במסכת
ג
ו. [ד]אין זה דבר מגונה
והיה נוטל ואח"כ לפעמים היה נמלך והוה מקדש אחמרא והיה
ברכות (דף נא:). ומדרב שמעינן שמקדשין על הפת ואומר ויכולו ומברך
כ"כ. שם.
סומך על אותה נטילה ואין להקשות לרשב"ם דהא משמע לקמן
המוציא ואינו אוכל גם לא יפרוס עד שיקדש אחרי כן. ודוקא קידוש אבל
דאין מבדילין על הפת מדאמימר בת טוות וא"כ כל שכן דאין
הבדלה אינה אלא על הכוס של יין כדאמרינן (שם דף לג.) העשירו
מקדשין על הפת דקידוש חמור מהבדלה כדאמרינן לעיל (דף קה.)
קבעוה על הכוס ומי שאין לו כוס יין במקוםד) שרגילין לשתות יין אל
יבדיל על הפת ודי לו בהבדלת תפלה בסידור רב עמרם: טעם. אם
דקובעת לקידוש ולא להבדלה ולקמן אמרינן סבור מינה קידושי
אכל לא יקדש כל הלילה אלא למחר קודם סעודה: אני אומר טעם
הוא דלא מקדשינן הא אבדולי מבדלינן דאינה קשיא דאיכא טעמא
מבדיל. ואע"ג דלגבי קידוש אמינא טעם אינו מקדש בהבדלה אין להחמיר
דכיון שמצוה לסעוד סעודת שבת שייך קידוש על הפת אבל הבדלה
כל כך: אשתלי. רב ירמיה: אמרה ליה דביתהו. דרב אסי: והא מר לא
אין ענינה אצל פת אלא דוקא על היין דשייך בכל דבר הודאה
עביד הכי. דאמר רב אסי טעם אינו מבדיל: א"ל. רב אסי: שבקיה
ושירה מ"מ נראה לר"ת דאין מקדשין על הפת כלל והכא ה"פ
כרביה ס"ל. דס"ל כרב ורב הונא משמיה דרב היה אומר וכך פרש"י:
הנוטל ידיו לא יקדש משום דס"ל לרב יש קידוש שלא במקום
סעודה וחיישינן שמא יפליג וילך לחוץ א"ל רב יצחק כו' זימנין
כל
דחביבא ליה ריפתא ומקדש אריפתא כלומר הוה מקדש אחמרא על דעת לאכול מיד ריפתא והיה נוטל מיד ידיו קודם קידוש ולא דמי למזיגת הכוס
כדפרישית לעיל וזימנין דחביבא ליה חמרא הוה מקדש אחמרא שלא במקום ריפתא דהיינו סעודה דסבירא ליה דיש קידוש שלא במקום סעודה
ומאן דסבר אין קידוש אלא במקום סעודה כ"ש דנוטל ידיו ומקדש דלא הוי היסח (ג) ובירושלמי דברכות גבי פלוגתא דב"ש וב"ה מברך על היום
ואחר כך מברך על היין משמע כפר"ת דאין מקדשין על הפת דא"ר זעירא מדברי שניהם נלמד מבדילין בלא יין ואין מקדשין בלא יין אמר רבי
יוסי ב"ר בון נהיגין תמן מקום שאין יין שליח צבור יורד לפני התיבה ואומר ברכה אחת מעין שבע וחותם במקדש ישראל ויום השבת משמע שאין
מקדשין על הפת וצ"ע אם מקדשין על השכר היכא דהוי חמר מדינה ד כמו שמבדילין וכולה שמעתין דאסרה לקדושי אשיכרא איכא לאוקמי בשאינו
חמר מדינה ותדע מדקאמר רב כשם שאין מקדשין כך אין מבדילין ובחמר מדינה פשיטא דמבדילין ולקמן נמי דאמר אין מקדשין בלא יין
וכן ההיא דירושלמי שהבאתי איכא לאוקמא דלא אתי למעוטי אלא כשאינו חמר מדינה ואי מקדשין על השכר היכא דהוי חמר מדינה אתי
שפיר ביום טוב שאחר השבת שיעשו יקנה"ז על השכר אבל אי אין מקדשין על השכר ולרשב"ם שאומר לקדש על הפת תימה איך יעשו
חצי יקנה"ז על הפת וחצי על השכר ומיהו בסדר דרב עמרם יש אע"ג דאין מבדילין על הפת ביו"ט שחל במוצאי שבת מבדילין כיון
דקידוש עיקר כדפסקינן יקנה"ז ומקדשין על הפת נעשה הבדלה טפילה לה ומבדיל על הפת עם הקידוש וכוס ברכת המזון נראה דמברכין
על השכר היכא דהוי חמר מדינה דהא אפילו הבדלה דטעונה כוס לכולי עלמא מבדילין כל שכן ברכת המזון דאיכא ברייתא באלו
דברים (ברכות נב.) שסוברת דאינה טעונה כוס ועוד דאמרינן בשמעתין אין אומרים הבא כוס של ברכה פירוש לברך ברכת המזון אלא על
היין והני מילי דלא קבע סעודתיה עילויה אבל קבע סעודתיה עילויה לית לן בה משמע דאם קבע סעודתו עליו שמברכין עליו ברכת
המזון וכל שכן אם הוא חמר מדינה מיהו רשב"ם מוחקו מן הספרים. מסקנא דמילתא מבדילין על השכר אם הוא חמר מדינה ולא
על הפת ולר"ת אין מקדשין נמי על הפת אך יש להסתפק אם מקדשין על השכר: טעם אינו מקדש. פי' עד למחר קודם אכילה ואם
תאמר למאי דפי' לעיל אף ידי יין יצאו כששתה בבית הכנסת א"כ איך יקדש שוב בביתו וי"ל דלא מיקרי טעם כיון שלא טעמו אלא מכוס
של ברכה: אישתלי וטעים מידי. מה שמקשי' השתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה ה י"ל דהכא שהמאכל מותר
אלא שהשעה אסורה אין שייך להקשות ו ובמקום אחר מפורש (גיטין ז.) ז): שבקיה כרביה ס"ל. פי' בקונטרס רב דרב הונא משמיה
דרב הוה אמר שמעתתיה ותימה דרב אסי נמי תלמידו של רב והלשון משמע כרביה ולא רביה ח) אלא נראה כרביה כרב הונא [כדאמר]
בפ"ב דקדושין (דף מו.) דרב ירמיה תלמידו של רב הונא דקאמר נראין דברי תלמיד ואע"ג דרב ירמיה בר אבא תלמיד חבר דרב הוה
בפ' תפלת השחר (ברכות כז:) דקאמר
ליה מי בדלת ולא קאמר ליה
מר בברכות גרסינן ברוב ספרים רב ירמיה ובקדושין רבי ט) ירמיה:
אמר