יב:
אור לארבעה עשר
פרק ראשון פסחים
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ניכול
כולה שית. לאו דוקא כולה שית דהא צריך לשרוף
אלא בין יממא לליליא לא טעו אינשי. ולבתריה יהבינן ליה רביעית
צא א מיי' פ"א מהל'
א) [שבת נב: וש"נ],
תוך שש : ולהך לישנא דאדם טועה שעה ומשהו
ב) [לקמן כא. כז: תמורה
חמץ הלכה ט:
חמישית וששית ולבעל חמש יהבינן לקמיה רביעית ושלישית ושניה
א
צב ב טוש"ע או"ח סי'
לד.], ג) שבת י. [ע"ש],
ניכול עד סוף חמש. אפי' טעה בשתי שעות היה יכול להקשות
ולבתריה ששית. ואכתי הוה לן למיתב ליה אלא הא פריש רבי יהודה
ד) [כתובות צח:],
קנז:
במזרח ובשבע חמה במערב:
בהדיא דבין חמש לשבע לא טעו שבחמש חמה במזרח ובשבע במערב.
ניכול עד סוף חמש שבחמש חמה
ו)
ב
ה) סנהדרין מב., ו) [לעיל
ג [טוש"ע שם]:
בשית חמה בי קרנתא קאי.
צג ד מיי' פ"ב מהלכות
יא:], ז) [לקמן כז:],
וכל הנך טעותא דיהבינן להו ה"מ
❖
ח) [שם],
עדות הלכה ה סמג
לאצולינהו ולמפטרינהו מקטלא אבל
הקשה ריב"א לאביי
אלא בין יממא לליליא לא טעו אינשי ובדין
❖
לאוין טו:
מ"מ משעה כשהוזם אחד מהן באותה
דאמר לר' יהודה דאמר אדם טועה
הוא דניתיב לקמיה טפי אלא שבה' חמה
שעה לבדה ובשל אחריה מיד בטלה
חצי שעה ותלינן הטעות בשניהן אם
הגהות הב"ח
במזרח ובז' חמה במערב תנן ר"מ אומר
רבינו חננאל
העדות ואפי' לא הוזם בטעות שלפניו
כן אחד אומר בה' ואחד אומר בשבע
(א) רש"י ד"ה ניכול
אוכלין כל ה' ושורפין בתחילת ו' רבי יהודה
דהא כי אמרו ליה לבעל ג' שלישית
אמאי עדותן בטלה כיון דאין הכירא
וכו' למה להו דעבוד:
ואקשינן ממתני' אמאי
אומר אוכלין כל ד' ותולין כל ה' ושורפין
(ב) ד"ה אימתי וכו'
תאני ר' מאיר אוכלין
ורביעית וחמישית עמנו היית והוצרך
בתחילת שש לז' נימא האי דקאמר
מדאוריית' שרי הס"ד:
כל חמש ושורפין בתחלת
בתחילת ו' לאביי אליבא דר"מ דאמר אין
לומר בשניה היה אלא שטעיתי הרי
ה' בסוף ה' והאי דקאמר ז' בתחילת
(ג) ד"ה כמחלוקת וד"ה
שש, לאביי דאמר אין אדם
אדם טועה ולא כלום ניכול כולה שית ולהך
משום הד"א: (ד) תוס'
נחלקה עדותן שאם בשניה היה
ז' ועובדא הוה בפלגא דשית וטעה
טועה ולא כלום יאכל
ד"ה אימתי וכו' חכמים
עד סוף שש, דהא קיימא
המעשה אין כאן אלא עד אחד דהא
כל אחד חצי שעה וי"ל דהא דקאמר
לישנא נמי דאמר אדם טועה משהו ניכול
❖
וטעמם משום:
לן אך חלק מחצי היום
חבירו אמר בחמש ובין שנייה
שית חמה בי קרנתא קאי וטעו בין
עד סוף שית ואביי אליבא דר' יהודה דאמר
איסורו של חמץ, וללישנא
לחמישית לא טעו: ניכול עד סוף
תחילת שש לז' היינו חמץ דלכל מסור
אחרינא דאביי כו'. ולרבא
אדם טועה חצי שעה ניכול עד פלגא
אליבא דר' מאיר דאמר
ששית. דהא מן התורה אינו אסור
אבל עדות מסורה לזריזין אי נמי הך
מוסף רש"י
דשית ולהך לישנא נמי דאמרת אדם טועה
אדם טועה שתי שעות,
שינויא דקאמר בי קרנתא קאי לית
אלא משעברו שש ורבנן למה הוא
(א)
לודים. אומה שקורין
מתחלת חמש לא יאכל,
שעה ומשהו ניכול עד סוף ה' (אלא) אמר
קנלינ"ש ואוכלי אדם הן
ליה לאביי :
דעבוד הרחקה במידי דלא טעו אינשי
למה אמר רבי מאיר אוכלין
ג
אימתי שלא בשעת ביעורו.
אביי עדות מסורה לזריזים חמץ לכל מסור
והם רעבתנין (שבת י.).
כל ה', וכן לר' יהודה
ביה: עדות מסורה לזריזים. אין
יורשין. יורשי הון רב
מתחלת ד'. ופרקי' בהא
ורבא אליבא דר"מ דאמר אדם טועה שתי
פירש הקונטרס שלא
אדם בא להעיד על הנפש אא"כ
שלא טרחו בו ואין עסוקים
אליבא דר' יהודה, הא
ודואגין לשוט אחר מזונות
שעות חסר משהו מתחילת ה' לא ניכול ה'
אוקימ' לגבי עדות דלא
בשעת ביעורו בשש ובשעת ביעורו
בקי בשעות לפי שיודע הוא שסופו
ולעסוק במלאכה (שם).
טעי איניש בין שעה ה'
מכאן ואילך ופריך הואיל ובשעת
להדרש בדרישה וחקירה אבל חמץ על
חמה במזרח וז' חמה במערב אי הכי בשית
כזורק אבן לחמת. קשה
לז', דבה' חמה במזרח
ביעורו השבתתו בכל דבר ימתין עד
הכל מוטל ושאינו בקי בשעות טועה
לגוף, ולי נראה לא קשה
ובז' חמה במערב, וכל
נמי ניכול אמר רב אדא בר אהבה שית יומא
ולא יפה (שם). לא שנו
שכן ד' דודאי לא טעי בז'.
בהן: בחמש חמה במזרח ובשבע
שבע וקשה לר"ת היכי ימתין עד
בקרנתא קאי ורבא אליבא דר' יהודה דאמר
אלא בשעות. דמר סבר
ואסיקנא תרגמה אביי בין
במערב. וחמץ אינו אסור אלא בשבע
שבע לבערו הא אסקינן לעיל (ד' י:)
טעי אינש הכי ומר סבר
לדידיה בין אליבא דרבא
אדם טועה ג' שעות חסר משהו מתחילת
ואין טעות בין חמש לשבע: אי הכי
דגזר ר' יהודה בשעת איסורו לבדוק
לא טעי כולי האי (סנהדרין
עדות מסורה לזריזין,
ד' לא ניכול ה' חמה במזרח ושבע חמה
מב.). אבל אחד אומר
חמץ לכל מסור, ולפיכך
בשש נמי ניכול. דהא בשש עדיין לא
דילמא אתי למיכל מיניה ועוד שעת
ד
קודם הנץ החמה. סימן
עבדו רבנן הרחקה. ואתא
במערב וכל שכן ד' אי הכי בה' נמי ניכול
ביעורו דמתני' היינו בשש ה ועוד
נטתה חמה לצד מערב אלא באמצע
מובהק הוא ואין לטעות
רבא לאוקומי טעמא דר'
תרגמה אביי אליבא דרבא עדות מסורה
דמנותר יליף ר' יהודה דחמץ
הרקיע וזריחתה תחתיה בראש כל
בהנץ החמה בתוך שהיא
יהודה משום דקסבר אין
ז)
א)
❖
זורחת (שם).
ביעור חמץ אלא שריפה,
בשריפה ונותר אחר איסורו טעון
אדם ואין צל נוטה לא לכאן ולא לכאן
לזריזים חמץ לכל מסור ורבא אמר לאו
ונדחו דבריו ואוקמה גזרה
אלא תחתיו: יומא. חמה: בי
שריפה וכמו כן חמץ ומפר"ת דשלא
ו
היינו טעמא דרבי יהודה אלא רבי יהודה
משום יום המעונן. אסקינן
קרנתא קאי. באמצע הרקיע קרובה
בשעת ביעורו היינו אחר שש שרוב
במחלוקת דר' מאיר ור'
מוסף תוספות
לטעמי' דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה
ב)
יהודה בעדות, דמשום
העולם מבערין בשש כתיקון חכמים
לנטות למזרח וקרובה לנטות למערב
ויהבו ליה רבנן שעה אחת ללקוט בה עצים
טעותן היא, כך מחלוקת
קודם שיכנס בחיובא
א.
וטעם משום דיליף מנותר והיינו
ואין עומדין עליה. ולהכי נקט לישנא
(ד)
ח)
דאורייתא. תוס' שאנץ.
בחמץ, קמשמע לן דשנויא
איתיביה רבינא לרבא א"ר יהודה אימתי
דשנין שנויי נינהו וסמכינן
ב. דבין חמש לשבע לא
לאחר איסורו אבל בשעת ביעורו
דבי קרנתא ולא נקט בי מיצעי
שלא בשעת ביעורו אבל בשעת ביעורו
טעי אינשי. שם.
עלייהו. אמר רב שימי בר
דהיינו בשש כיון שאינה מצוה לבערו
דדרום קאי לפי שגלגל חמה שחמה
ז
אשי, לא שנו דטעו אלא
[ד]לאביי בין סוף ה'
ג.
השבתתו בכל דבר אלא אמר רבא גזירה
אלא מדרבנן השבתתו בכל דבר
סובבת בו עגול הוא ודבר עגול אין
א
ח
בשעות, כלומר אחד אומר
לפלגא דשית לא טעי
משום יום המעונן אי הכי אפילו בארבע
כך וכך שעה ביום, [ואחד
אינשי וכן בין ז' לפלגא
וכן איתא בירושלמי פרק כל שעה:
חילוק ארבע רוחות ניכר בו ומזרחו
ארבע זמן סעודה לכל היא. לא
דשית. שם. ד. הוא הדין
אומר כך וכך שעה ביום]
מתעגל עד חצי דרומו וחצי צפונו
שעות נמי לא ניכול אמר רב פפא ד' זמן
אבל אחד אומר קודם הנץ
נמי שלא לשרפו מהך
שייך האי טעמא אלא
ומיחזי פלגי דרום בסוף מזרח וראש
גזירה. תוס' הרא"ש.
החמה, ואחד אומר אחר
סעודה לכל היא ת"ר ג) שעה ראשונה מאכל
הנץ החמה עדותן בטלה,
ה. וה"נ יש לו להיות כן.
מערב: מתחילת ארבע לא ניכול.
לענין אכילה אבל לענין עדות לא :
ט
י
לודים שניה מאכל ליסטין שלישית מאכל
תוס' שאנץ. ו. אבל קודם
כי עדות מכחשת היא,
דהא טעי שש וחמש וארבע: ומשני
רבן
איסורו לא. שם. ז. שאז
וכענין הזה פירשנו למעלה
יורשין רביעית מאכל פועלין חמישית מאכל
שמעי' ליה לרבי יהודה דאמר בין
כי בכל מקום שהטעות
רגילים העולם לבערו.
תלמידי חכמים ששית מאכל כל אדם והאמר רב פפא רביעית זמן סעודה
תוס' הרא"ש. ח. והכי
דחויה, העדות בטלה היא.
חמש לשבע לא טעו וכ"ש ארבע:
פריך, א"כ אמאי יהבינן
לכל היא אלא איפוך ב רביעית מאכל כל אדם חמישית מאכל פועלים
עדות מסורה לזריזין. והילכך מודי
ליה שעה אחת ללקט בה
ששית מאכל תלמידי חכמים מכאן ואילך כזורק אבן לחמת אמר אביי
בה רבי יהודה דלא טעו בין חמש
עצים, הא בשש מצי
ג
לבערו, דהשבתתו בכל
לשבע אבל חמץ לכל מסור וטעו ומיהו
לא אמרן אלא דלא טעים מידי בצפרא אבל טעים מידי בצפרא לית
דבר. תוס' ר"פ. ט.
דרמי
כולי האי לא טעו ואע"ג דטעו בין
לן בה אמר רב אשי כמחלוקת בעדות כך מחלוקת בחמץ פשיטא היינו
אנפשיה זמן אכילתו. תוס'
הרא"ש. י. וטעי שפיר בין
תחילת שלש לסוף חמש דהיינו שלש
הך דאמרינן הא קא משמע לן שינויי דשנינן שינויא הוא ולא תימא תנאי
ד)
רביעית לאחרות. תוס'
שעות לא טעו בין סוף ארבע לתחיל'
היא ה) אמר רב שימי בר אשי לא שנו אלא בשעות אבל אחד אומר קודם
ר"פ.
שבע לאסרינהו בד' משום שבע
הנץ החמה ואחד אומר אחר הנץ החמה עדותן בטילה פשיטא אלא דאחד
אע"ג דאיכא בציר משלש משום
אומר קודם הנץ החמה ואחד אומר בתוך הנץ החמה עדותן בטילה
דאיכא היכירא בחמה: ורבא אמר.
הא נמי פשיטא מהו דתימא תרוייהו חדא מילתא קאמרי והא דקאמר
טעמא דר' יהודה בחמץ לאו משום
בתוך
טעותא היא דלא טעו אינשי בין
חמש לשבע כדקאמר חמש חמה במזרח כו' והאי דקאמר תולין כל חמש ר' יהודה לטעמיה דאמר באידך פירקין (דף כא.) אין ביעור חמץ אלא
שריפה הילכך אסרו רבנן באכילתו כדי שיהא לו פנאי ללקט עצים בינתיים ואי שרית ליה כל חמש אינו נזכר אבל עכשיו דתלי ליה רמי אנפשיה
ומדכר ללקט: אימתי. אני אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה: שלא בשעת ביעורו. בתחילת שש וכל שש דאכתי מדאורייתא שרי (ב) אבל בשעת
ביעורו בשבע שהוא מוזהר מן התורה השבתתו בכל דבר וטורח זה למה אם אין לו עצים ימתין עד שעת ביעורו וישביתנו בכל דבר: יום
המעונן. שאין חמה זורחת ואין יכולין לבדוק בחמה: זמן סעודה לכל היא. והכל בקיאים בה: לודים ולסטים רעבתנים הן אלא שהליסטים
נעורין כל הלילה וישנים שחרית שעה ראשונה ואוכלין בשניה: יורשין. לאו משום רעבתנות אלא הואיל ולא עמלו בו: כמחלוקת. דרבי מאיר ור'
יהודה בעדות משום דלרבי יהודה טעי אינשי טפי כך מחלוקת במתניתין נמי בחמץ משום דלר' יהודה טעי אינשי טפי ובין לר' מאיר ובין לר'
יהודה דלא מרחקי כולי טעותא כדאמרן בעדות למר שתי שעות ולמר שלש שעות (ג): משום שינוייא דשנינן. חמץ לכל מסור דלא תימא תנאי
היא כי קשיא לך מתני' דסנהדרין ומתני' דהכא לא תימא תנאי היא אליבא דר' מאיר ור' יהודה דתנא דמתני' סבר לר' מאיר אדם טועה
שעה אחת ולר' יהודה אדם טועה שתים ותנא דסנהדרין סבר לר"מ אדם טועה שתים ולר' יהודה שלש אלא ודאי כאותו מחלוקת של שם כך
הוא כאן אלא משום דחמץ לכל מסור הוא. א"נ כי קשה לך לר' יהודה דאמר התם אין טעות בין חמש לשבע משום חמה והכא אמר טעו
לא שנו. הך דסנהדרין
לא תימא תנאי היא אלא כטעמו
שם כך טעמו כאן אלא שחמץ לכל מסור אי נמי משום יום המעונן:
כזב: בתוך
הנץ.
אלא
שהעידו על
השעות אבל
הוציאו בפיהם שם הנץ החמה אין כאן טעות אלא
כשמתחיל הנץ:
הלכה