ערבי פסחים פרק
עשירי פסחים
קח.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אלא
אי אמרת מסעד סעיד. והא דאמרינן בפ' כיצד מברכין
בין הכוסות הללו.
בין הראשון לשני: נימא קא סבר רב ששת סמוך
מז א מיי' פ"ו מהל' מצה
א) לקמן קיז:, ב) זבחים יא:
[שם איתא א"ר אלעזר א"ר
הלכה (ג) [יב] טוש"ע
למנחה גדולה תנן ומשום פסח. וקסבר כרבי יהודה בן בתירא דאמר
(ברכות דף לה:) דחמרא סעיד ומשמח מפרש התם דטובא
גריר פורתא סעיד א: רב ששת הוה יתיב בתעניתא. לאו דוקא אלא
אושעיא וכצ"ל], ג) ס"א
א"ח סי' תע ס"ג וסי'
כולי יומא זמן שחיטה הוא ומאי בין הערבים ערב דאתמול משכלה
כולהו נמי בעו, ד) [צ"ל
תעא ס"א בהג"ה:
ערב דאתמול דהיינו משעלה עמוד השחר לערב דהאידנא משום הכי
שומר עצמו מלאכול אי נמי היה מקבל עליו ממש תענית כדי שיהא
מח ב מיי' פ"ז שם הלכה
דאמר], ה) אבות פ"ד
מי"ב, ו) [בראשית מ],
ח סמג עשין מא טור
מתענה כולי יומא ואע"פ שלא היה
נזכר ונזהר מלאכול והבכורות נהגו
ז) [פ"י ה"ו], ח) בס"א:
ש"ע א"ח סי' תעה ס"א:
פסח בימיו הואיל ומיתסרא בכך: לא
להתענות ערב פסח דקתני במסכת
בין הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה
מט ג מיי' שם סמג שם
א)
על, ט) בס"א: וכך,
רב ששת איסתניס. מעונג היה ואי
סופרים (פרק כא הלכה ג) שאין מתענין
י) [פרשת צו סי' עו],
טוש"ע א"ח סימן
בין שלישי לרביעי לא ישתה ואי אמרת
כ) [כדאיתא לעיל ה.],
תעג ס"ב וסי' תעט וסי'
הוה טעים מצפרא לא מצי למיטעם
בניסן אלא הבכורות בערב הפסח:
מסעד סעיד אמאי ישתה הא קא אכיל
ל) [וע"ע תוס' ב"ב עד.
נימא קא סבר רב ששת משום
תפ:
מצה לתיאבון לאורתא: עד שיסב.
נ ד מיי' וסמג שם טוש"ע
ד"ה וגנו ותוס' נדה יד.
למצה אכילה גסה אלא שמע מינה מגרר
❖
פסח. ואע"ג דהשתא ליכא
הסיבה על צד שמאל: מצה צריכה
ד"ה אפרקיד],
א"ח סימן תעב ס"ג:
גריר רב ששת הוה יתיב בתעניתא כל מעלי
נא ה מיי' שם טוש"ע שם
הסיבה. כבני חורין שהוא זכר
פסח מכל מקום האיסור שהיה בזמן
סעיף ד:
יומא דפסחא נימא קא סבר רב ששת סמוך
לגאולה: מרור אין צריך הסיבה.
הבית לא בטל ואע"ג דרבי יהודה
נב ו ז מיי' שם טור ש"ע
תורה אור השלם
למנחה גדולה תנן ומשום פסחא הוא דילמא
שהוא זכר לעבדות: שמא יקדים.
בן בתירא לא מכשר אלא בדיעבד
שם ס"ה:
נג ח מיי' שם טוש"ע שם
1. וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת
אבל לכתחלה אסור משום לא תשחט
אפרקדן קאי שמתוך שצוארו שוחה
מימשך ואתי לאימנועי מלמעבד פיסחא הוא
סעיף ו:
עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם
לאחוריו שיפוי כובע הסותם את פי
על חמץ כ) לא תשחט הפסח ועדיין
נד ט מיי' שם הלכה ז
וסבר לה כי הא דאמר רבי אושעיא אמר
ב)
לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ
טור ש"ע שם סעיף
הקנה נפתח ומתקפל למעלה והקנה
חמץ קיים עד ו' שעות ולא אשכחן
כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין
ר"א מכשיר היה בן בתירא בפסח ששחטו
❖
❖
יד:
הָעַרְבָּיִם: שמות יב ו
פושט למעלה והמאכל נכנס לתוכו
תנא דפליג מכל מקום כיון דדיעבד
שחרית בארבעה עשר לשמו ומצפרא זמן
ונחנק: הוה זגינן אבירכי דהדדי.
כשר סבירא ליה להחמיר שלא לאכול
פסחא הוא דכולי יומא חזי לפסחא דסבר 1בין
מן הבקר: מאי דהוה הוה. שכבר
נשענין כל אחד על ברכי חבירו:
הגהות הב"ח
רבינו חננאל
הערבים בין ערב דאתמול לערב דהאידנא
בשוליא דנגרי. תלמידו של נגר המלמדו
אמרו גאולה לפני הסעודה ואף על
(א) רשב"ם ד"ה פרקדן
רב ששת הוה יתיב
אמרי לא שאני רב ששת דאיסתניס הוה
❖
אומנות: ארבע כוסות. שלשה כנגד ג'
גב דמצה צריכה הסיבה ולא אמר מאי
א
פניו ובטנו כלפי:
בתעניתא במעלי דפסחא.
דאי טעים בצפרא מידי לאורת' לא הוה מהני
ומסקנא משום דהוה
כוסות שנאמרו בפסוק זה וכוס פרעה
דהוה הוה שאני מצה שהיא עיקר
אסתניס ואי הוה טעים
בידי וגו' ו) ורביעי ברכת המזון:
סעודה יותר מיין ועוד ביין היסב
ליה מיכלא: ואפילו עני שבישראל לא יאכל
מידי לא הוה מצי למיכל
גליון הש"ס
כבר בשני כוסות הראשונים ועוד
שאף
באורתא. אפילו עני
עד שיסב: איתמר ב מצה צריך הסיבה
רשב"ם
גמרא אמרי לה להאי
שבישראל לא יאכל עד
שכתובה בתורה זכר לחירות שלא
מרור אין צריך הסיבה יין איתמר משמיה
גיסא. שבת קה ע"א ב"ב
שיסב. איתמר מצה בעיא
בין הכוסות הללו. בין הראשון לשני
הספיק בצקם להחמיץ עד שנגאלו
מב ע"ב: שם אידי ואידי
הסיבה מרור לא בעי
דרב נחמן צריך הסיבה ואיתמר משמיה
בין השני לשלישי ומשום דחמרא מגרר
ואע"ג דהויא לחם עוני יש לאוכלה
בעו הסיבה. עיין תשו'
הסיבה. יין איתמר דבעי
דרב נחמן אין צריך הסיבה ולא פליגי הא
❖
הראנ"ח ח"ב סי' ע"ט:
הסיבה ואיתמר דלא בעי
גריר ליה הוא כדמפרש ואזיל: בין
דרך חירות ומה שצריך הסיבה במצה
הסיבה. ואסיקנא ארבעה
בתרתי כסי קמאי הא בתרתי כסי בתראי
שלישי לרביעי לא ישתה. שלישי
היינו כשמברכין על אכילת מצה
כסי כולהו בעו הסיבה.
ובאפיקומן: כולהו נמי צריכי
$ אמרי לה להאי גיסא ואמרי לה להאי גיסא
דברכת המזון דכיון דלא חיישינן עוד
פרקדן פירוש רובץ
מוסף רש"י
לאחוריו. ויש אומרים על
הסיבה. וכל ד' כוסות צריכים הסיבה
לגרירי ליבא לא שרינן ליה דנראה
אמרי לה להאי גיסא תרי כסי קמאי בעו
בין הכוסות הללו.
פניו. הסיבת ימין לא שמה
בשעת שתיה וצ"ע אם שכח ולא היסב
כמוסיף על ארבעה כוסות. ובגמרת
הסיבה דהשתא הוא דקא מתחלא לה חירות
בין שנים הראשונים
הסיבה, ולא עוד אלא שמא
לשנים אחרונים (רשב"ם
ירושלמי נמצא למה כדי שלא ישתכר
אם יחזור וישתה וכן אם בכוס שלישי
יקדים קנה לושט ויבוא
ז)
תרי כסי בתראי לא בעו הסיבה מאי דהוה
לקמן קיז:). בין שלישי
לידי סכנה. ואינה הסיבה
דתו לא חזי למיגמר הלילא ופריך
לא היסב אם יכול לחזור ולשתות
הוה ואמרי לה להאי גיסא אדרבה תרי כסי
לרביעי לא ישתה.
אלא בשמאל. אשה
התם הלא כבר משוכר הוא שהרי
בהסיבה אף על גב דבין שלישי
מצאתי בגמרת ירושלמי
חשובה בעיא הסיבה
בתראי בעו הסיבה ההיא שעתא דקא הויא
למה לא ישתה כדי שלא
זולתה לא. בן בפני אביו
שתה הרבה בסעודתו ומשני יין
לרביעי לא ישתה :
ב
חירות תרי כסי קמאי לא בעו הסיבה דאכתי
ישתכר, דתו לא מצי למימר
פרקדן.
בעי הסיבה. תלמיד בפני
שבתוך המזון לא משכר שלאחר
פניו למעלה ולא כמפרש
הלל, ופריך התם והלא כבר
רבו לא בעי הסיבה מורא
עבדים היינו קאמר השתא דאיתמר הכי
המזון משכר: נימא קסבר רב ששת
פניו למטה דאין דרך
משוכר הוא, ששתה כבר
רבך כמורא שמים. אמר ר'
הרבה בסעודתו, ומשני יין
ואיתמר הכי $ אידי ואידי בעו הסיבה פרקדן
יהושע בן לוי נשים חייבות
סמוך למנחה גדולה תנן ומשום פסח.
לאכול בענין זה וכן משמע בהמוכר
ג) ג
ד
שבתוך המזון אינו משכר
בארבע כוסות כאנשים
וקסבר לה בשחיטת פסח כר' יהודה
את הספינה (ב"ב עד.) במתי מדבר
לא שמיה הסיבה הסיבת ימין לא שמה
שלאחר המזון משכר, וה"ה
שאף הן היו באותו הנס.
בן בתירא דאמר כוליה יומא זמן
דגנו אפרקיד ואזיל פרשא תותי
נמי דיין שלפני המזון אינו
הסיבה ולא עוד אלא שמא יקדים קנה לוושט
משכר ואם רצה לשתות
שחיטה הוא ומאי בין הערבים דכתיב
כרעיה כדנקיט רומחא בידיה ל):
ויבא לידי סכנה אשה אצל בעלה לא בעיא
ה
בין ראשון לשני ישתה,
בפני רבו אין צריך הסיבה. נראה
בפסח בין ערב דהאידנא לערב
דהא לא ממעט תנא אלא
הסיבה ואם אשה חשובה היא צריכה הסיבה
דאתמול משכלה ערב דאתמול דהיינו
דאביו והוא רבו נמי אין
בין ג' לד' (שם). מכשיר
בן אצל אביו בעי הסיבה איבעיא להו
היה בן בתירא בפסח
ו
משיעלה עמוד השחר לערב דהאידנא
צריך דלא גרע מרבו אחר מיהו סתם
ששחטו שחרית בי"ד
תלמיד אצל רבו מאי ת"ש ד)(אמר) אביי כי
משום הכי מתענה כוליה יומא ואע"פ
אב מלמד לבנו תורה כדאמרינן בפ"ק
לשמו. והוה ליה זמנו
הוינן בי מר זגינן אבירכי דהדדי כי אתינן
לפיכך פסול שלא לשמו,
שלא היה פסח בימיו הואיל ואיתסר
דקידושין (דף לא.) שהבן ירא מאביו
כדאמר פסח בזמנו שלא
איתסר: ואי טעם מידי בצפרא. לא
יותר מאמו מפני שמלמדו תורה ואפי'
לבי רב יוסף אמר לן לא צריכתו מורא
ז
ה)
❖
לשמו פסול (זבחים יא:).
הכי קאמר בפני אביו צריך הסיבה:
מצי למיכל מצה לתיאבון לאורתא:
רבך כמורא שמים מיתיבי עם הכל אדם
עד שיסב. הסיבה של צד שמאל:
שאף
ח)
מיסב ואפילו תלמיד אצל רבו כי תניא ההיא
מוסף תוספות
מצה צריכה הסיבה. כשאוכל מצה של
בשוליא דנגרי איבעיא להו שמש מאי תא שמע דאמר ריב"ל השמש שאכל
מצוה לילה הראשון כבני חורין שהוא
א. ומכל מקום מייתי
כזית מצה כשהוא מיסב יצא מיסב אין לא מיסב לא שמע מינה בעי
ח
שפיר ראיה מהא דקאמר
זכר לגאולה: מרור אין צריך הסיבה.
הסיבה שמע מינה ואמר ר' יהושע בן לוי ט נשים חייבות בארבעה כוסות הללו
בין הכוסות הללו אם רצה
שהוא זכר לעבדות: דההיא שעתא
לשתות ישתה דהיינו
שאף
משתעי בחירות. ובגאולה שהוא
טובא, דהא שתה כבר כוס
ראשון ומה ששתה
אומר הגדה. השתא שמעינן מינה דארבעה כוסות צריך הסיבה מרור אין צריך הסיבה: פרקדן. פניו(א) כלפי מעלה ושוכב על אחוריו: הסיבת
בינתיים וכוס שני שישתה
ימין לאו שמה הסיבה. שהרי בימינו הוא צריך לאכול: שמא יקדים. אפרקדן קאי שמתוך שצוארו שוחה לאחוריו שפוי כובע הסותם
אחרי כן ואם כן הוי טובא.
את פי הקנה נפתח ומתקפל למעלה וקנה פושט למעלה והמאכל נכנס לתוכו ונחנק כך פירש רבינו שלמה. וקשיא לי אמאי לא סמכיה להאי
תוס' ר"פ. ב. כיון ששתה
שלא כתקונו הוברר שלא
ולא אהסיבת ימין. ורבותי פירשו שמא יקדים קנה לושט דושט הוי על (דרך) [צד] ימין ונפתח הכובע שעל פי הקנה מאיליו כשהוא מטה
היה א' מד' כוסות ומה
כלפי ימין ואם יכנס בו המאכל הרי סכנה שאין אוכלין ומשקין נכנסין אלא דרך הושט ולכך ט) נראה בעיני דאהסיבת ימין קאי מדסמכיה
ששותה עתה הוא כוס של
לדידיה: אשה אינה צריכה הסיבה. מפני אימת בעלה וכפופה לו ומפרש בשאילתות דרב אחאי לאו דרכייהו דנשי למיזגא: בן
חובה. תוס' הרא"ש.
י)
אצל אביו צריך הסיבה. דלא הוי כפוף כל כך: בי מר. רבה: הוה זגינן אבירכי דהדדי. כל אחד נשען על ברכי חבירו: כי אתינן
לבי רב יוסף. דרבה מלך מקמי
דרב יוסף: כמורא שמים.
דכתיב (דברים ו) את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים
שמים: בשוליא דנגרי. תלמידו
נגר שמלמדו אומנות: שמש שאכל כזית מצה לא גרסינן באחרונה:
(לעיל דף כב:) השוה מורא רבו למורא
של
שאף