אור לארבעה עשר
פרק ראשון פסחים
יג.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
רבן
גמליאל לאו מכריע הוא. וקשה לר"י
הלכה כר' יהודה. דתולין כל חמש: ונימא הלכה כר' מאיר.
דלימא הלכה כר"ג
צד א מיי' פ"ג מהל'
א) לקמן כא., ב) [שם],
ג) [לקמן כ: מט.],
חמץ ומצה הל' ג ד
דאוכלין כל חמש דהא סתם לן תנא כוותיה דתנן כל שעה שמותר
דסתם לן תנא כוותיה בפ' כל שעה (לקמן כא.) מדקתני מותר
ד) עירובין מג:, ה) [עי'
סמג עשין לט טוש"ע או"ח
לאכול מאכיל לבהמה לחיה ולעופות
דמשמע כשאינו מותר לאכול
ואפי' אם מספקא ליה אם יש לדקדק בלשון מותר אם לאו מ"מ
תוס' עירובין מג: ד"ה
סי' תמד סעיף א:
אינו מאכיל ואי רבי יהודה הא איכא
חמש דאינו אוכל ומאכיל אלא
נימא הלכה כר' מאיר או כרבן גמליאל דממה נפשך ההיא דכל שעה
צה ב ג מיי' פ"ז מהל'
האי תנא וכו' מבואר דלא
כפירש"י דהכא], ו) [עי'
שאלה הל' ג' טוש"ע
ר' מאיר היא דאמר אוכל עד תחלת
כחד מינייהו
אתו וי"ל דאאיבעית
א
תוס' לעיל ג: ד"ה
או"ח סי' תמג סעיף ב
שש ומשעה שאינו אוכל אין מאכיל:
אימא סמיך
ודין הכרעה אפרש
בתוך הנץ החמה בגילויי' הוה קאי וזהרורי
חקוקאה], ז) ב"מ לח. ב"ב
וטוש"ע ח"מ סי' רצב
משום דקשיא מותר. בפרק כל שעהט)
בסוף
פירקין בע"ה:
ח:, ח) ב"מ שם, ט) [לקמן
סעיף יז: [רב אלפס ב"מ
בעלמא הוא דחזא קא משמע לן אמר רב
ושורפין
כא.], י) [נדרים מא.],
פ"ג דף פ"א]:
תרומות טמאות
מקשינן כל שעה שאוכל מאכיל מיבעי
נחמן אמר רב הלכה כרבי יהודה אמר ליה
צו ד מיי' פ"ט מהלכות
כ) [פ"ג ה"ט], ל) [וע' שם
ותלויות וטהורות.
ליה ומותר משמע כל שעה שמותר
❖
לב. בתוס' ד"ה ב"ד],
מתנות עניים הלכה יא
רבא לרב נחמן ונימא מר הלכה כר' מאיר
אדם אחר לאכול מאכיל זה האסור
אפילו אם
נאמר דאסור לשרוף
סמג עשין קסב טוש"ע י"ד
ב
דסתם לן תנא כוותיה דתנן כל שעה
א)
סי' רנז סעיף ב:
לאכול ומדוחקא דהא קושיא אוקימנא
טהורות משום דכתיב (במדבר יח)
צז ה ו מיי' פ"ז מהל'
שמותר לאכול מאכיל ההיא לאו סתמא
הגהות הב"ח
כרבן גמליאל והכי קאמר כל שעה
את משמרת תרומותי כמו שאסור
שאלה הלכה א סמג
הוא משום דקשיא מותר ונימא מר הלכה
(א) רש"י ד"ה טהורות
שמותר כהן לאכול בתרומה מאכיל
לטמאם הכא שרי אע"ג דמדאורייתא
עשין פח טוש"ע ח"מ סי'
ב)
❖
וכו' שיור לאנשי ביתו של
רצב סעיף טז:
ישראל חולין לבהמה אלמא סתמא
בביטול בעלמא סגי ואין צריך
כרבן גמליאל דהוה ליה מכריע א"ל רבן
כהן דשמא כצ"ל ותיבת
לא כר"מ היא: כרבן גמליאל.
לשורפה מכל מקום כיון דסופה
גמליאל לאו מכריע הוא טעם דנפשיה קאמר
כדי נמחק: (ב) תוס' ד"ה
מאי לאו וכו' ומניחן התם
במתני': לאו מכריע הוא. כדפרישית
ליאסר ולילך לאיבוד שרי לשורפה
ג
ואיבעי' אימא רב דאמר כי האי תנא דתני'
תורה אור השלם
ג)א
❖
גבי מציאה ליכא חשד כצ"ל:
לקמן בפירקין (ד' כא.) דאין הכרעת
כמו לטמאותה דשרי ר' מאיר ד בסוף
ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערין
1. וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי
דעת שלישית מכרעת והא הכרעת
פירקין לשרוף טמאה עם הטהורה :
ה
יְיָ וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם
את הכל מלפני השבת ושורפין תרומות
ומשיירין מזון שתי סעודות.
דעת שלישית היא דהא ר"מ ורבי
נְקִיִּים מֵיְיָ וּמִיִּשְׂרָאֵל
מוסף רש"י
טמאות תלויות וטהורו' ומשיירין מן הטהורו'
וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת
יהודה לא איירי דניהוי שייך חילוק
וכ"ש בחולין שאוכליהן
בגילויי'. אישלושטר"א
לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי יְיָ:
מזון שתי סעודות כדי לאכול עד ד' שעות
❖
בין זמן תרומה לזמן חולין כלל דאי
מרובין דמשיירין כדמשמע בתוספת'כ):
בלע"ז (תענית ג: גילהי,
במדבר לב כב
מאי לאו לנכרים. להכי משמע
ובתוס' שם זריחת הלילה).
דברי רבי אלעזר בן יהודה איש ברתותא
הוה תנן ר"מ אומר אחד חולין וא'
כל שעה שמותר
תרומה כל חמש ר' יהודה אומר א'
לנכרים דאי לישראל לישקול
שאמר משום ר' יהושע אמרו לו טהורות לא
לאכול מאכיל. לדוקייא
גליון הש"ס
חולין ואחד תרומה כל ארבע ורבן
לנפשיה כדפריך אביי בסמוך.
אצטריך, דתידוק הא
ישרפו שמא ימצאו להן אוכלין אמר להן
גמ' אמר ר"פ משמיה
משעה שאינו מותר לאכול
גמליאל אומר חולין כל ארבע תרומה
בירושלמי גרס צא ומוכרה בבית דין
כבר בקשו ולא מצאו אמרו לו שמא חוץ
אינו מותר להאכיל (לקמן
דרבא לא לבער. כעין זה
כל חמש הויא הכרעה אבל השתא
בשוק משמע אע"פ שנתן לו רשות רבי
כא.). מבערין את הכל
תענית י"ח ע"א מנחות
לחומה לנו אמר להם לדבריכם אף תלויות
❖
דאינהו לא אדכור תרומה וחולין כלל
שהיה אב"ד למכור אפי' הכי צריך
מלפני השבת. בין חולין
ל"ב ע"א:
לא ישרפו שמא יבא אליהו ויטהרם אמרו
בין תרומה, חוץ מכדי
ולא גלו דעתם שיהא שום רמז דין
ב"ד בשעת מכירה כדי לשומן וא"ת
אכילתו לשבת, אבל כל מה
לו ד) כבר מובטח להן לישראל שאין אליהו
לחלק ביניהם לאו הכרעה היא אלא
מ"ש מאלמנה דמוכרת לאחרים שלא
שעתיד לבער יבער (לקמן
רבינו חננאל
בא ה) לא בערבי שבתות ולא בערבי ימים
דעת שלישית: ה"ג ואיבעית אימא
בב"ד ובב"ד יכולה לעכב אפילו
. לא בערבי שבתות
מט.)
ולא בערבי ימים
אמר רב נחמן אמר רב
רב דאמר כי האי תנא. דקבע
לעצמה דאמר בכתובות (ד' צח. ושם)
טובים מפני הטורח אמרו לא זזו משם עד
טובים מפני הטורח.
הלכה כר' יהודה. ואע"ג
הלכתא כרבי אלעזר ברבי יהודה
אלמנה ששמה לעצמה לא עשתה
שקבעו הלכה כרבי אלעזר בן יהודה איש
שמניחין צרכי שבת והולכין
דלאכילת חמץ משמע,
להקביל פניו (ערובין
דאמר אפי' תרומה כל ארבע ותו
ולא כלום דאמר מאן שם ליך משמע
כיון דאמרינן כמחלוקת
ברתותא שאמר משום רבי יהושע מאי לאו
מג:). פורטין לאחרים.
בעדות כך מחלוקת בחמץ,
לא דקתני דקבעו הלכה כמותו:
דבבית דין יכולה לשום וקאמרינן
אפילו לאכול $ אמר רב פפא משמיה דרבא
מחליפין פרוטות נחשת
ושינויא דשנינן שינויא
תלויות. ספק טמאות ספק טהורות:
נמי התם ההוא גברא דאפקידו גביה
בסלעי כסף מפני
הוא, ממילא שמעינן
לא לבער ואף ר' סבר להא דרב נחמן דאמר
שהפרוטות מתעפשות
מזון שתי סעודות. ולא שלש דכל
דהלכתא נמי כר' יהודה
כיסתא דיתמי אזל שמה לנפשיה
ונפסלות (ב"מ לח. וכעי"ז
רבין בר רב אדא ב מעשה באדם אחד
בעדות. אמר ליה רבא
שלש סעודות דשבת ערבית שחרית
לסוף אייקר אמר ליה מאן שם ליך ו
ב"ב ח:). ואין פורטין
ונימא מר הלכה כר' מאיר,
שהפקיד דיסקיא מלאה חמץ אצל יוחנן
ומנחה וערב פסח אסור לאכול מן
וי"ל דמוכרת שלא בבית דין משום
לעצמן. פן יחשדום
שהרי שנינו סתמא כל
שפורטים בזול (שם).
חקוקאה ונקבוה עכברי' והיה חמץ מבצבץ
שעה שמותר לאכול
המנחה ולמעלה: טהורות לא ישרפו.
חינא וגבי כיסתא דיתמי דיכול
ו)
תמחוי. מאכל שגובין
מאכיל כוותיה דר' מאיר,
כלל הואיל ולא הגיע זמנן לבער
לעכב לעצמו היינו דוקא בדיעבד ז
ויוצא ובא לפני רבי שעה ראשונה אמר לו
מבעלי בתים לחלק לעניים
אמר ליה לא עמדה ההיא
א"נ גבי יתמי בית דין עצמן הן
ואע"פ שיש לו שיור (א) כדי לאנשי ביתו
בכל יום (ב"מ לח.). אפילו
סתמא כר' מאיר, דאי הות
המתן שניה אמר לו המתן שלישית אמר
הן אבודין. ע"י עכברים
כר' מאיר כל שעה שאוכל
של כהן שמא ימצא כהנים אורחים
המפקידים ולכך יכול לעכב לעצמו
לו המתן רביעית אמר לו המתן חמישית א"ל
או ריקבון, לא יגע בהן.
מאכיל מבעי לי' למיתנא
שיאכילום ולא נפסיד תרומה בידים
על פיהם אבל פקדון של אחרים לא
❖
למוכרן (ב"מ לח.).
ונדחת. ור"ג נמי לאו
צא ומוכרה בשוק מאי לאו ג לנכרים כרבי
ואם לא ימצא יאכילום למחר לכלבי
והא דאמר באלו מציאות (ב"מ כח:)
ל)
מכריע הוא, דהא ר"ג קדים
יהודה אמר רב יוסף לא לישראל כרבי
טובא, ואין ראשון מכריע
כהנים או יבטלם בלבו: כבר בקשו
שם דמיהם ומניחן (ב) גבי מציאה התם
לדברי אחרון. ועוד אין ר"ג
מאיר אמר ליה אביי אי לישראל נישקלי'
מוסף תוספות
ולא מצאו. כלומר כל מה שיש לו
ליכא חשד שהרי הוא מחזיר אבידה:
ור"מ דבריהם שוין, דהא
לנפשיה משום חשדא דתניא גבאי צדקה
לבקש כבר ביקש דהא בשבת לא
בכדי
ר"ג לא התיר בחמץ אלא
א. דאי לא דייקינן מותר
ז)
ד
תרומ'[ה]. הלכך לא
סתם לן תנא כר' מאיר ואי
יבואו אורחים וכבר יודע ובקי הוא
שאין להם עניים לחלק פורטין לאחרים ואין פורטין לעצמן גבאי
אמרינן מכריע הוא לדחות
דייקינן ליה סתם לן כרבן
באותן שבעיר מי יבוא אצלו: לנו.
תמחוי שאין להם עניים
לחלק מוכרין לאחרים ואין מוכרין לעצמן משום
גמליאל. חי' הר"ן. ב. כתב
דברי ר' יהודה ולקיים דברי
הר"ן בחי'. מכאן דקדק
לשון מלון. שמא בתוך התחום לנים
ר' מאיר אלא טעמא
שנאמר והייתם נקיים מה' ומישראל אמר ליה רב אדא בר מתנה
1
דנפשיה קאמר. איבעית
הרב רבינו אפרים ז"ל
כהנים אורחים הלילה ויבואו למחר:
לרב יוסף בפירוש אמרת
לן צא ומוכרן לנכרים כרבי יהודה אמר רב יוסף
אימא רב דאמר כי האי תנא
דמדאורייתא שרי למישרף
אף לדבריכם. דחיישינן לשמא אמאי
דתאני ארבעה עשר שחל
תרומה וכו', דמשמרת
כמאן אזלא הא שמעתא דרבי כרשב"ג דתנן המפקיד פירות אצל חבירו
ח)
ה
להיות בשבת מבערין את
תרומותי לא משמע אלא
לא פלגיתו אלא בטהורות אף
אפילו הן אבודין לא יגע בהן רשב"ג אומר מוכרן בב"ד מפני השבת אבידה
הכל מלפני השבת כו',
שלא יטמאנה, דא"א
תלויות לא ישרפו קודם זמנן שמא
ומשיירין בטהורות מזון
דמדאורייתא
אסור
אמר ליה אביי ולאו איתמר עלה אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן לא שנו אלא
יבוא אליהו היום או מחר קודם זמן
ו
שתי סעודות כדי לאכול
לשורפה, היכי תיקון רבנן
עד ארבע שעות דברי ר'
למישרף תרומה וכו', ולאו
בכדי
ביעורן ויטהרם ויאמר לא נגע בהן
אלעזר בן יהודה איש
ראיה היא וגו'. ג. דאין
טומאה ויאכלום: לא בערבי שבתות כו'. והיום ערב שבת ולמחר ערב יום טוב: מפני הטורח. שיש להן לעסוק בסעודות שבת ויטרדו
ברתותא וכו'. ודחה רב
שייך ליזהר בשמירתה.
בו: מאי לאו אפי' לאכול. בכל דבריו קבעו כמותו ואף במה שקבע זמן האכילה עד ד' שעות ואפי' בתרומה: לא לבער. הא דקבעו כמותו
תוס' שאנץ. ד. [ואף ד]ע"כ
פפא משמא דרבא ואמר
לא קבעו הלכה כמותו
לטמאה מיהא מיתסר
לא איירי באכילה אלא בביעור שהיו חביריו חלוקין עליו שלא יבערו טהורות עד למחר קבעו דשורפין מערב שבת בשלשה עשר אבל בשיור
מדאורייתא. שם. ה. בי"ד
אלא בלבער בלבד, שאמר
לעולם אימא לך כדי לאכול עד חמש שעות והיא בכלל: דיסקייא. שתי מלות מורכבות שני שקים אמתחת של עור: ונקבוה עכברים. והיה
שחל להיות בשבת. שם.
מבערין את הכל מלפני
נחסר וארבעה עשר בניסן היה וחמץ בזול ובא לפני רבי לידע אם ימכרוהו מפני חסרונו של מפקיד: המתן. שמא יבא ויאכל בעליו: חמישית.
השבת. ואמרינן ואף רבי
ו. משמע דבב"ד יכול
לשום. תוס' ב"מ לב.
סבר דהלכתא כר' יהודה,
דמהשתא תו לא אכיל ליה: אמר לו צא ומוכרן בשוק. בעוד שהוא מותר בהנאה: לא לישראל. וכרבי מאיר והכי קאמר ליה אי שהיתו
דמשום חשד לא
מההוא מעשה דאפקיד
ז.
הא שעתא לא משכחת ישראל דזבין ליה: נישקליה לנפשיה. ויאכלנו ויתן דמיו לבעלים למה לו לטרוח ולילך בשוק אחרי שנותן לו רשות
מהדרינן עובדא. תוס' ב"מ
ההוא גברא דיסקיא מלאה
למכור: פורטין. פרוטות של נחשת שגבו לצדקה וכשמשהין אותם מחלידות צריך לפורטן בכסף: תמחוי. מאכל לחם ומיני מאכל שגובין
שם.
חמץ אצל ר' יוחנן חקוקה
ולא התיר לו ר' למכרה
לחלק: ואין מוכרין לעצמן. שמא יחשדום שלקחום בזול: בפירוש אמרת לן כו'. י) רב יוסף חלה ושכח תלמודו ולאחר זמן כשהיה מחליף
אלא שעה חמישית,
דבריו היו מזכירין אותו תלמידיו כך לימדתנו בראשונה: כמאן אזלא הא דרבי. שהורה למכור פקדון מפני שאבד: אבודין. נחסרין והולכין:
ואסקינן משמא דרב יוסף
כי שעה חמישית התיר לו
בכדי
למכרה לגוים כר' יהודה.
והא דרבי כרשב"ג הוא, דתנן המפקיד פירות אצל חבירו אפילו הן אובדין לא יגע בהן, רשב"ג אומר ימכרם בב"ד מפני השב אבדה לבעלים. ודחינן לא, כי אמרו רבנן לא יגע בהן כר' יוחנן, דאמר מחלוקת אם אבד