ערבי פסחים פרק
עשירי פסחים
קטו.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
מתקיף
לה רב חסדא לאחר שמילא כריסו כו'. רב חסדא נמי
ולבסוף אכיל בלא
ברכה. משום דבעינן תרי טבולי: ומבטל
עט א מיי' פ"ח מהל'
א) [יבמות פו. וע"ש
בפרש"י קידושין נג. ע"ש
מצה הלכה יב סמג
ליה. לטעם מצה
דאורייתא: שהיה כורכן
בבת אחת. פסח
נראה דסבר כר"ל דבעי כוונה אעפ"כ סבר דאין נכון
בפרש"י], ב) [לקמן קטז:
עשין מא טוש"ע א"ח סי'
מצה ומרור: זכר למקדש כהלל. זכר למה שהיה עושה הלל
לברך בטיבול שני כיון שכבר מילא כריסו דאי סבר אין צריכות כוונה
קכ.], ג) [זבחים עט.],
תעה סעיף ב:
פסחיהם: צריך נטילת ידים.
ה"ל למימר בהדיא דנפיק בטיבול ראשון ואם יברך בטיבול שני הויא
בזמן שבהמ"ק קיים שהיו אוכלים
פ ב מיי' שם הלכה ו
ד) שם, ה) [לעיל יד:],
ו) [צ"ל אחר ד"ה ומבטל],
[והלכה ח] טוש"ע שם
ברכה לבטלה ולא צריך לרב חסדא
משום המשקין שהידים שניות וכל
ז) בס"א ליתא, ח) [וע"ע
סעיף א:
לאהדורי אשאר ירקי ומברך לרב
הפוסל בתרומה מטמא משקין וכו'ה):
מתקיף לה רב חסדא לאחר שמילא כריסו
פא ג מיי' שם הלכה א
תוספות זבחים עח. ד"ה
חסדא בטיבול ראשון על אכילת מרור
צריך
אלא ותוספות מנחות כג:
ופ"ו מהל' ברכות
הימנו חוזר ומברך עליה אלא אמר רב חסדא
רשב"ם
ד"ה אלא למ"ד], ט) [חולין
הלכה א סמג שם ועשין כז
אע"ג דעיקר מצות מרור לא נפיק
מעיקרא מברך עליה בורא פרי האדמה ועל
קז:], י) [עי' מ"ש תוס'
טוש"ע א"ח סי' תעג
ולבסוף אכיל בלא ברכה. משום דבעי'
אלא בטיבול שני אחר מצה $מועלת
שם ד"ה כל אחד כו' ותוס'
סעיף ו וסי' קנח סעי' ד
אכילת מרור ואכיל ולבסוף אכיל אכילת חסא
❖
תרי טבולי: מצה בזמן הזה דאורייתא
הברכה שבירך בטיבול ראשון לטיבול
חגיגה יח: ד"ה הנוטל],
[רב אלפס ברכות פ"ח דף
בלא ברכה בסוריא עבדי כרב הונא ורב ששת
מה. וברא"ש פ' כל הבשר
ומרור דרבנן. וטעמא מפרש בשילהי
שני מאחר שאכל ממנו מעט בטיבול
❖
סי' יו"ד]:
בריה דרב יהושע עביד כרב חסדא אוהלכתא
פירקין (דף קכ.): ו) אפילו למ"ד כו'.
ראשון מידי דהוה אברכת שופר
תורה אור השלם
כוותיה דרב חסדא רב אחא בריה דרבא מהדר
דמברך אתקיעות דישיבה ומועלת
דכיון דכי הדדי נינהו כולהו קיום מצות
1. בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה
הגהות מהר"ב
נינהו ולא מבטלי אהדדי: ומבטל לה.
ברכה לתקיעות שבעמידה שהם עיקר
אשאר ירקות לאפוקי נפשיה מפלוגתא אמר
עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם
רנשבורג
לטעם מצה דאורייתא: כורכן בבת
ונעשית על סדר ברכות והשתא כל
רבינא אמר לי רב משרשיא בריה דרב נתן
יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל מַצּוֹת
א] בגמ' אמר ר' יוחנן
אחת. (מצה) פסח מצה ומרור כורכן
אלו אמוראי סברי דבעי כוונה וסתמא
וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ:
הכי אמר הלל משמיה דגמרא לא ניכרוך
א)
❖
חולקין עליו חביריו על
במדבר ט יא
דמסדר הש"ס סבר הכי מדאיצטריך
בכרך אחד כמו כורכו בגמי (עירובין
איניש מצה ומרור בהדי הדדי וניכול משום
הלל. נ"ב עיין ביאור סוגיין
דף קג:): יאכלוהו. כל אחד בפני
לפסוק כרב חסדא ואי אין צריכות
ולשון רשב"ם ותוספות
דסבירא לן מצה בזמן הזה דאורייתא ומרור
ב)
בשו"ת שער אפרים סי'
כוונה פשיטא דלא יברך בטיבול שני
עצמו מדלא כתיב יאכלו ז)(אותו) ואנא
גליון הש"ס
דרבנן ואתי מרור דרבנן ומבטיל ליה למצה
נ"א נ"ג נ"ד ובשו"ת בית
דאפילו לא בירך בטיבול ראשון נפק
ידענא דאפסח קאי דכתיב לעיל ואכלו
תוס' ד"ה מתקיף לה ר"ח
יעקב סי' ס"א באורך
דאורייתא ואפילו למ"ד מצות אין מבטלות זו
את הבשר: מתקיף לה רב אשי כו'.
ביה ואי יברך בטיבול שני הויא ברכה
מאד וכמדומה שכולם שמו
וכו' מועלת הברכה
אחר הדלת לשון הרז"ה
שבירך בטיבול הראשון.
את זו ה"מ דאורייתא בדאורייתא או דרבנן
לבטלה ולית הלכתא כוותיה דאבוה
ומיהו חולקין עליו חביריו כרבי יוחנן
והרמב"ן בספר המלחמות
עי' לקמן קכ ע"א תוס'
אבל מהכא לא שמעינן: והשתא דלא
דשמואל דאית ליה בפרק ראוהו ב"ד
בדרבנן אבל דאורייתא ודרבנן אתי דרבנן
בסוגיין יעוש"ה: ב] שם
ד"ה באחרונה: שם ד"ה
איתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן.
(ר"ה דף כח.) אין צריכות כוונה דקאמר
תלמוד לומר על מצות
והדר אכיל וכו' ולא שייך
ומבטיל ליה לדאוריית' מאן תנא ג)דשמעת לי'
כאן חבילות. עי' ברכות
ומרורים יאכלוהו. נמחקו
דהא רבנן דברייתא מודו להלל דכריכה
בכפאו ואכל מצה יצא ומוקי לה
מצות אין מבטלות זו את זו הלל היא דתניא
ד)
לט ע"ב תוס' ד"ה הכל
תיבות על מצות ומרורים
בכפאוהו פרסיים והתם לא מייתי
נמי שפיר דמי אבל ר' יוחנן קאמר
❖
מודים:
ונ"ב [מצות על מרורים]
אמרו עליו על הלל שהיה כורכן בבת אחת
דפליגי עליה דרבנן לגמרי לית להו
מאכלו בלא מתכוין משום דלגבי אכילה
כצ"ל לפרשב"ם בד"ה
ואוכלן שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו
❖
יאכלוהו והבן ודו"ק:
1
כריכה כלל: מברך. אמצה לחודא
לא בעינן כוונה כולי האי כמו בתפלה
אמר א] רבי יוחנן חולקין עליו חביריו על הלל
מוסף רש"י
כו': זכר למקדש כהלל. כמו שהיה
ותקיעה ומש"ה נמי לא מייתי הכא
דתניא יכול יהא כורכן בבת אחת ואוכלן
עושה הלל בזמן שבית המקדש קיים
ולבסוף. לכי מטי אחזרת,
ברייתות דהתם דבעו כוונה דגבי תפלה
רבינו חננאל
אכיל אכילת חסא בלא
שהיו אוכלים פסחים: כל שטיבולו
ותקיעה בעי כוונה טפי כדפרישית:
כדרך שהלל אוכלן תלמוד לומר ב] על מצות
ברכה. פירוש בלא ברכת
ואסיקנא רב חסדא אמר
והדר
אכיל חסא בלא ברכה.
במשקין. כגון ירק בכותח או בחומץ
ומרורים יאכלוהו אפילו זה בפני עצמו וזה
מרור, אבל ברכת בורא פרי
מברך אחזרת מעיקרא
האדמה ודאי מברך, דאסור
צריך נטילת ידים משום משקה
ונראה דאין צריך לברך בפה"א אע"ג
בורא פרי האדמה ועל
בפני עצמו מתקיף לה רב אשי אי הכי מאי
לאדם ליהנות מן העולם
אכילת מרור. ובסוף אכיל
שהידים שניות וכל הפוסל את התרומה
דהגדה הוי הפסק כדפרישית לעיל
אפילו אלא אמר רב אשי האי תנא הכי קתני
בלא ברכה
חזרת בלא ברכה והלכתא
(האורה ח"א
מטמא משקים להיות תחלה [לעיל יד:]:
ולא מיפטר בברכה של טיבול ראשון
סי' פז). משמיה דגמרא.
כרב חסדא. רב אחא
יכול לא יצא בהו ידי חובתו אא"כ כורכן
כך קיבל מרבו ורבו מרבו
מהדר אשאר ירקי לאפוקי
מ"מ ברכת המוציא פוטרתן דהוה
צריך
(יבמות פו.) או: כך נקבעה
בבת אחת ואוכלן כדרך שהלל אוכלן תלמוד
נפשיה מפלוגתא. אמר
להו דברים הבאים בתוך הסעודה
בגמרא ושגורה בפי בני
רבא לא ניכול איניש
לומר על מצות ומרורים יאכלוהו אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו השתא
מחמת הסעודה שהרי ירקות גוררין
בית המדרש (קדושין נג.).
מצה ומרור בהדי הדדי
שהיה כורכן בבת אחת
דלא איתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן מברך על אכילת מצה ואכיל
דסבירא לן מצה בזמן הזה
הלב וקרי ליה נמי למרור פרפרת הפת
ב
ואוכלן. ולא אתי טעם
[דאורייתא ומרור] דרבנן
וכן אמר בכיצד מברכין (ברכות ד' מב.)
והדר מברך על אכילת מרור ואכיל והדר אכיל מצה וחסא בהדי הדדי
מרור ומבטל ליה לטעם
ואתי מרור דרבנן ומבטל
❖
בירך על הפת פטר את הפרפרת פרפר'
מצה (זבחים עט.).
מצה דאורייתא. ואפי'
בלא ברכה זכר למקדש כהלל אמר רבי אלעזר אמר רב אושעיא ג כל
למאן דאמר מצות אין
היינו דברים הממשיכים האכילה כגון
שטיבולו במשקה צריך נטילת ידים אמר רב פפא שמע מינה האי חסא
מבטלות זו את זו, הני מילי
דגים קטנים ותמרים וירקות והיו
דאורייתא ודאורייתא, כגון
צריך
מוסף תוספות
רגילים לאוכלם בתוך הסעודה בין
מצה ומרור בזמן שבית
המקדש קיים דתרוייהו
א. דדוקא קידוש וברכת
מאכל למאכל ולכך פטר את הפרפרת לפי שבא לצורך שעל ידי כך אוכל יותר ואין לומר דפרפרת היינו דבר שבא ללפת בו את הפת דהא
דאורייתא, אבל בזמן הזה
המזון שהם שתי מצוות
הוי בכלל הא דקתני התם דמברך על העיקר ופוטר את הטפילה וקאמר נמי רבי חייא פת פוטרת כל מיני מאכל ורב פפא נמי פסיק
דמרור דרבנן הוא, לא.
חשיב חבילות חבילות
התם הלכתא דברים הבאים תוך הסעודה מחמת הסעודה והיינו הפרפרת כדפי' אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם שלא מחמת
מאן תנא דאמר מצות אין
אבל ברכת נהנין לא שייך
לומר כן. תוס' ר"פ לעיל
מבטלות זו את זו הלל,
הסעודה תוך הסעודה כגון תאנים וענבים שאינן באין להמשיך המאכל ולא ללפת אלא לתענוג צריכין ברכה לפניהם ולא לאחריהם
קיד. ב.
נ"א. [דהכא שאני
דתניא אמרו עליו על הלל
אחר הסעודה אפילו פרפרת טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם וה"ר יוסף טוב עלם כתב בסדרו למה שאר ירקות באין תחלה
שהיה כורך המרור על
ד]חוזק המרירות הוא
דמבטל טעם המצה. תוס'
לפטור חזרת מברכה ראויה להוליתא דהא משום היכירא באין $ולא שייך כאן חבילות אלא בתרי מילי ועוד דרב חסדא מברך שתיהן
המצה ואוכל בבת אחת
א
אחזרת ועוד דמשמע דלא פטר ליה פת ושמא אינו מחשיבו פרפרת הפת כיון שאינו אוכל ממנו אלא כזית: אתי מרור דרבנן ומבטל
מנחות כג: ג. דר' יוחנן
כו'. אמר ר' יוחנן חלוקין
עליו חבריו על הלל, דתניא
קבלה היתה בידו
למצה דאורייתא. וכל שכן דאי לא הוי מרור אפי' מדרבנן דמבטל להמצה כדמשמע לקמן והא דשרי בהקומץ (מנחות דף כג:) מצה מתובלת לא אתו
דחלוקים על הלל. תוס'
יכול לא יהא אדם יוצא
ר"פ. ד. שמצותן בכך
ידי חובתו בפסח אלא אם
בשמים ומבטלו למצה דאין מן הבשמים כי אם דבר מועט ח) ודלא כאותן שאסרו מצה מתובלת בשם רש"י אף בימים אחרונים משום דמחמעי
ב
לה: אלא אמר רב אשי. אין נראה כפירוש הקונטרס דמשבש רב אשי מילתיה דרבי יוחנן ג שהרי טוב להגיה הברייתא אפילו לחסר כמו
וכמצוה אחת דמי. חי'
כן כורכן בבת אחת מצה
הר"ן. ה. היכי מוכח ר'
ומרור ואוכל כדרך שהלל
שאנו מגיהין כמה ברייתות מלשבש דברי ר' יוחנן אלא רב אשי מתקיף אבני ישיבה דמפרשי דחולקין רבנן ואסרי לכרוך דא"כ מאי אפילו
אוכלן, ת"ל על מצות
יוחנן מהכא דחלוקין עליו
חבריו על הלל. תוס' ר"פ.
ומרורים יאכלוהו, זה בפני
אלא רבנן סברי דבכל ענין מצותן בין ע"י כריכה בין כל אחד לבדו ופליגי אהלל דמצריך לכרוך ונקטי רבנן אפילו משום הלל וא"ת מנא
עצמו וזה בפני עצמו.
ו. אלא ש"מ דס"ל
לן דסבר הלל דאין מבטלות דילמא שאני הכא דגלי קרא ד ועוד ה הא לרבנן נמי אין מבטלות דהא אם כרכן נמי יצא וי"ל מדסבר דלכתחלה
השתא דלא אתמר הלכתא
[להלל] דבעלמא נמי
יש לו לכרוך ובדיעבד נפיק כי לא כריך אם כן בעלמא אין מבטלות דאי מבטלות א"כ איצטריך קרא הכא להתיר כריכה ולומר דהכא לא
לא כרבנן ולא כהלל,
מצוות אין מבטלות וכו'.
מבטלי ו והלכך לרבנן דמוקי קרא בדיעבד שמעינן דבעלמא מבטלות ושאני הכא דגלי קרא ז: אלא מברך אמצה ואכיל ומברך אמרור כו'.
שם. ז. דהכא אין מבטלות
מברך אמצה לחודיה
ואכיל, ומברך אמרור
זו את זו ומותר לאוכלן
אם היה כורך שניהם יחד תחלה הוה אתי מרור דרבנן ומבטל למצה ואם היה אוכל מצה בלא מרור תחלה כשהיה כורכן אחר כך אתי
בבת אחת. שם. ח. (ו)כי
לחודיה ואכיל, והדר כריך
מצה דרשות ומבטל מרור דרבנן ומיהו אי הוה קיימא לן כהלל הוה עבדינן הכי מצה לחודא והדר מצה ומרור בכריכה כיון שצריך לעשות
ליה למרור אמצה ואכיל
היכי דמצוה דרבנן
ח
ט
מדרבנן מצות כריכה כהלל הוה דרבנן ודרבנן: כל שטיבולו במשקה צריך נטילה. פי' בקונ' אע"ג דקי"ל (חולין דף קו.) הנוטל ידיו
להו בבת אחת בלא
מבטלא לה לדאורייתא
ברכה זכר למקדש כהלל.
הכי נמי רשות גמור מבטל
לפירות ה"ז מגסי הרוח כיון דאיכא משקין וקיי"ל (פרה פ"ח משנה ז) כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה הוה להו הנך פירות
לה לדרבנן. חי' הר"ן.
אמר ר' אושעיא כל
כמו נהמא וצריך ליטול כמו בנהמא ואין נראה לפרש כן דאם כן כי פריך למה לי נטילת ידים הא לא נגע ומאי נפקא מיניה אפילו אי לא נגע
שטיבולו במשקין צריך
ט. דאפילו הלל מודה
נטילת ידים. אמר רב
דבדאורייתא ובדרבנן אתי
כיון דסוף סוף אכיל משקה המטובל לא גרע מאוכל מחמת מאכיל דבעי נטילת ידים ט) ועוד וכי לא ידע המקשה דאיכא למיחש דילמא
פפא ש"מ מדקתני מרור
דרבנן ומבטל ליה
נגע כדאמר רב פפא ונראה דנטילה דהכא לא משום קדושה ונקיות כמו בנהמא אלא משום שלא יטמא המשקין להיות תחלה ויהא
לדאורייתא. תוס' ר"פ.
אסור לשתותן ולפסול את גופו כדתנן בפ"ב דחולין (דף לג.) השוחט ולא יצא מהן דם כו' הא יצא מהן דם אין נאכלין בידים מסואבות
ואמר נמי בסדר
הסיבה י) (ברכות דף מג.) הביאו
להן יין כל אחד
נוטל
ידו
אחת
פי' שלא יטמא
היין ויפסול גופו
והתם סגי ביד אחת
אבל