קטו:
ערבי פסחים פרק עשירי פסחים
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
צריך לשקועיה בחרוסת משום קפא. ארס שבחזרת שהשרף שבחזרת
אבל במרור נוגע בב' ידיו וקאמר הסיבו מביאין להם מים אע"פ שכל
פב א ב ג מיי' פ"ח
א) לעיל דף לו., ב) [תוס'
פ"ז הי"ב], ג) [דף קטז.],
מהל' מצה הל' ו וח
יש בו ארס כדרך הבצלים: הא לא נגע. ידו במשקה: הא בעלמא
אחד כבר נטל ידו אחת חוזר ונוטל ב' ידיו אע"ג דאמרינן (ידים פ"ב מ"א)
ד) [דף קטז:], ה) [שם.],
סמג עשין מא טוש"ע א"ח
איתמר. בשאר טיבולין שאינן קבע צריך שיטול ידיו לטיבול דכשנטל
נטל ידו אחת משטיפה אחת טהורה צריך ליטול שתיהן ולפי שנטילה
❖
ו) בס"א: ששואל,
סי' תעה סעיף א:
שסוף שני לבוא: דאי ס"ד הכא. גבי
ראשונה לא היתה לשם קדושה לכך סבר המקשה דבהך נטילה ליכא
ידיו לראשון לא היה יודע
פג ד [מיי' פרק ו מהל'
מצה דין ב] טוש"ע
מרור איתמר אמאי הא משי ליה חדא
למיגזר שמא יגע ולפי זה נראה דאין
שם סעיף ג:
תורה אור השלם
זמנא בטיבול ראשון: אסחיה לדעתיה
לברך על אותה נטילה כיון דליכא
אצריך לשקועיה בחרוסת משום קפא דאי ס"ד
פד ה מיי' שם פ"ח הלכה
ונגע. בבשרו: בלע מצה. ולא לעסה
הכא מצוה לשמוע דברי ר"א בן ערך
1. לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ
ב וסמג שם טוש"ע
לא צריך לשקועיה נטילת ידים למה לי הא
א"ח סי' תעג סעיף ד:
יצא: בלע מרור (לא) יצא. [אי] אפשר
(חולין דף קו.) וכ"ש אנן שאין אנו
שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו
לא נגע ודילמא לעולם אימא לך לא צריך
פה ו מיי' שם פ"ז הל' ג
מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי
שלא טעם בו טעם מרור: בלע מצה
נזהרין מלטמאות עצמנו ומלאכול
טוש"ע שם סעיף ו:
לשקועיה וקפא מריחא מיית אלא למה לי
בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ
❖
פו ז ח שם סעיף ז:
ומרור. יחד ולא אכל עדיין לא מזה
אוכלין טמאין ואין אנו צריכין לאותה
מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת
נטילת ידים דילמא משקעו ליה ואמר רב פפא
יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם
נטילה והמברך הרי זה מברך ברכה
ולא מזה יצא ידי מצה שאינה צריכה
כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ:
בלא נישהי איניש מרור בחרוסת דילמא אגב
לבטלה ובכל סדרים כתיב שצריך על
טעם אבל ידי מרור לא יצא הואיל
❖
דברים טז ג
רבינו חננאל
חלייה דתבלין מבטיל ליה למרוריה ובעינן
הנטילה לברך ואין נראה כדפרישית:
ולא לעסו ואוכל מצה עמו אין לו שום
קפא. פי' ר"ח תולעת כדתניא
צריך נטילת ידים, צריך
טעם: כרכן. שניהם יחד בסיב
טעם מרור וליכא אדבריה רב חסדא לרבנא
לשקועיה משום קפא
מוסף רש"י
התולעת שבעיקרי זיתים
הדקל לא יצא שהרי לא היה ממש
עוקבא ודרש נטל ידיו בטיבול ראשון נוטל
כדי שתמות הקפא
ג
לחם שעונין עליו
בפיו לא זה ולא זה: ואין עוקרין
ושבעיקרי גפנים והקפא שבירק
שבאותו הירק מן החומץ
ידיו בטיבול שני אמרוה רבנן קמיה דרב
דברים. שגומרים עליו את
שבחרוסת. פי' קפא
את השלחן. א"צ להגביה קערה
והיבחושין שביין וחומץ הרי אלו מותרים
פפא הא בעלמא איתמר דאי סלקא דעתך
ההלל ואומרים עליו הגדה
תולעת, דתניא בתרומות
וא"ת תיקשי מינה לשמואל דאמר
כשמתחיל הגדה אלא מלפני הגדול
❖
(לעיל לו.).
האוכל תולעים שבעקרי
הכא איתמר למה לי נטילת ידים תרי זימני
בסוף אלו טריפות (חולין דף סז.) קישות
שבהן שעושה הסדר ואומר ההגדה:
אילנות ואת הקפא שבירק
הא משא ליה ידיה חדא זימנא אמר להו רב
חייב. יבחושין שבחומץ
שהתליע באיביה אסור משום שרץ
אף
ושביין א) מותרין. סננן
רשב"ם
מוסף תוספות
פפא אדרבה הכא איתמר דאי ס"ד בעלמא
השורץ על הארץ ומיהו שמואל סבר
במסננת אסורין. דאי לא
איתמר למה לי תרי טיבולי אלא מאי הכא
משקע ליה למה ליה נטילת
צריך לשקועיה בחרוסת משום קפא.
א. כשנכנס במעיו וטעם
כאידך ברייתא דמייתי התם ומיהו
אחר מעורב בו. חי' הר"ן.
ידים. אדבריה רב חסדא
ארס שחזרת יש בו ארס כדרך
ק"ק דמ"מ אמאי לא מייתי הך ברייתא
איתמר נטילת ידים תרי זימני למה לי הא
לרבנא עוקבא ודרש,
ב. כשבלען, אין הטעמים
התם ועוד שמואל היכי אכיל מרור
הבצלים והלכך צריך נט"י לטיבול ראשון
מתערבים. שם. ג. כדאמרינן
הנוטל ידיו בטבול ראשון
משא ליה ידיה חדא זימנא אמרי כיון דבעי
לקמן (קטז:). תוס' ר"פ.
צריך שיטול ידיו בטבול
בפסח וכי תימא דבדיק להו שלא יהא
כדלקמן שהרי נוגע במשקין כשמשקע
למימר אגדתא והלילא דילמא אסוחי אסחיה
ד. נ"א. ולא נראה דהא
שני, ואמרי' למה לי
שם קפא א"כ אמאי צריך חרוסת
את החזרת בחרוסת. ור"ח פירש קפא
נטילת ידים שניה הא משא
דקאמרינן לקמן היינו דוקא
לדעתיה ונגע אמר רבא ד בלע מצה יצא בלע
כיון דליכא קפא ושמא ברוב ירקות
תולעת דתניא בתרומות ב) התולעים
ידיה חדא זימנא, ופרקי'
כשאמר פסח זה שהיו
מרור לא יצא בלע מצה ומרור ידי מצה יצא
כיון דמפסיק בינייהו ואמר
אבותינו אוכלים כו', דאסור
אין בהם קפא וסמיך שמואל ארובא
שבעיקרי אילנות ואת הקפא שבירק
אגדתא והלילא, דלמא
להגביה התבשיל מפני
ידי מרור לא יצא כרכן בסיב ובלען אף ידי
ומשום סכנה דקפא חיישינן למיעוטא
יבחושין שבחומץ ושביין מותרין סיננם
מסח דעתיה ונגע במידי
שנראה כמקדיש אבל
וצריך חרוסת: צריך שיטול בטיבול
מצה נמי לא יצא אמר רב שימי בר אשי
במסננת אסורין דכיון דפריש ממקום
דמטנף, הלכך צריך נטילת
כשמגביה הקערה אז וודאי
ידים שניה. אמר רבא בלע
אין צריך לההסיר התבשילין.
שני. לאו דוקא נקט בטיבול שני דהא
רביתיה הוי ליה כשרץ השורץ על
מצה לפני כל אחד ואחד מרור לפני כל אחד
שם.
מצה יצא בלע מרור לא
עביד ליה בתר המוציא דבעי נטילת
הארץ כדאמר בשילהי אלו טריפות
ואחד וחרוסת לפני כל אחד ואחד ואין עוקרין
יצא. בלע מצה ומרור ידי
(חולין דף סז:) ועיקר: הא לא נגע. ידו
ידים אלא אגב טיבול ראשון נקט
מצה יצא ידי מרור לא
את השלחן אלא לפני מי שאומר הגדה רב
יצא. כרכן בסיב ובלען אף
במשקה: אגב חולייה. שנותנין בו
טיבול שני והנטילה נמי גם לצורך
הונא אומר כולהו נמי לפני מי שאומר הגדה
ידי מצה לא יצא. אמר רב
אסוחי
מסח דעתיה
טיבול באה:
תפוחין כדמוכח לקמן זכר לתפוח:
ג)
שימי בר אשי מצה ומרור
והלכתא כרב הונא למה עוקרין את השולחן
ה
ונגע. תימה מה צריך להאי טעמא
לטיבול ראשון. של שאר ירקי: לטיבול
וחרוסת בפני כל אחד
אמרי דבי ר' ינאי כדי שיכירו תינוקות
ואחד, ואין עוקרין השלחן
ו
שני. חזרת: הא בעלמא איתמר.
תיפוק ליה דנטילה ראשונה לא היתה
אלא לפני מי שאומר
וישאלו אביי הוה יתיב קמיה דרבה חזא
לשם קדושה אלא שלא יטמא את
בשאר טיבולין שבשאר ימות השנה
הגדה. רב כהנא אמר כלהו
דקא מדלי תכא מקמיה אמר להו עדיין לא
לפני מי שאומר הגדה.
המשקין וי"ל דס"ד דכיון שנטל יועיל
שאינן קבע וכשנוטל ידיו לראשון לא
ולמה עוקרין השלחן, כדי
אפילו לנהמא דחולין לא בעי כוונה
היה יודע שסוף שני לבוא והסיח
קא אכלינן אתו קא מעקרי תכא מיקמן
שישאלו התינוקות, כי הא
לכך צריך להאי טעמא: ידי מצה
דעתו: דאי ס"ד הכא. גבי מרור
דאביי הוה יתיב קמי
אמר ליה רבה פטרתן מלומר מה נשתנה:
ז
רבא חזא דמגבה פתורא
יצא ידי מרור לא יצא. וא"ת כיון
איתמר אמאי הא משא ליה ידיה חדא
אמר שמואל לחם עוני (כתיב) לחם
א)
ח
1
אמר אכתי לא אכלינן
זמנא בטיבול ראשון: אסחיה לדעתיה.
שאין במרור זה מצוה מדרבנן ליבטיל
כו'. גרסינן בפרק כיצד
שעונין עליו דברים תניא נמי הכי לחם עוני
ונגע בשום דבר טינוף: בלע מצה.
מרור להאי מצה דבהדיה וי"ל דלא
מברכין על הפירות. אמר
לחם שעונין עליו דברים הרבה דבר אחר
רב פפא הכל מודים
שייך ביטול אלא כשלועסן יחד דאז
ולא לעסה יצא שהרי קיים בערב
א
בפסח שמניח פרוסה בתוך
לחם עוני עני כתיב מה עני שדרכו בפרוסה
מבטל טעם אחד את חבירו אבל
תאכלו מצות (שמות יב) שהרי אכילה
שלימה ובוצע מאי טעמא
אף
כשהם שלמים אפילו יהיה יותר
היא לו ומיהו לכתחלה טעם מצה
לחם עוני כתיב וקיימא לן
ב
מחבירו לא מבטל ליה: מצה לפני כל אחד ואחד מרור כו'.
מפני שהוא יום טוב צריך
בעינן: בלע מרור לא יצא. דבעינן טעם מרור וליכא דמשום הכי
לבצוע על שתי ככרות
נראה דטעמא כדי שיטעום תיכף לברכה מיד כיון שזאת הברכה היא
קפיד רחמנא למרר את פיו של אוכל זכר לוימררו את חייהם (שם א)
כשבת דכתיב ביה לקטו
לשם חובה אבל בשאר ימות השנה דאין הברכה חובה אין צריך
כך מצאתי כתוב בכל הספרים ובפי' ר"ח. ורבינו פי' בלע מרור יצא
לחם משנה, הלכך בפסח
לטעום תיכף לברכה מיד: למה עוקרין את השלחן. דוקא שלהן
מניח פרוסה בתוך שלימה
א"א שלא יהא בו טעם מרור בלע מצה ומרור יחד ולא אכל עדיין
ובוצע. ומסתברא אפרוסה
שהן קטנים אבל שלנו שהן גדולים איכא טורח גדול בעקירתו נהגו
לא מזה ולא מזה ידי מצה יצא ידי מרור לא יצא הואיל ולא לעסו
ויש אומרים אשלימה.
תניא לחם עוני לחם
לסלק הקערה לצד אחד דליהוי כעקירת שלחן ומה שנוהגין לסלק
ואכל מצה עמו אין לו שום טעם. ולפי הכתוב בספרים צריך לפרש
שעונין עליו דברים. פי'
שני תבשילין בשעת הגבהה כדי שלא יהא נראה כמקדיש קדשים
בלע מצה ומרור ידי מצה מיהו יצא דלא תימא אף ידי מצה לא יצא
אומר עליו הגדה, מצה זו
בחוץ וכן יסד ה"ר יוסף בסדרו מושך מהקערה שני תבשילין ומגביה
דאיכא תרתי לריעותא שלא טעם טעם מצה וגם לא נגע בגרונו שהמרור
ג
שאנו אוכלין כו'.
חוצץ בינתים: כרכן. שניהן יחד בסיב הגדל סביב הדקל לא יצא שהרי
קערה ולימא הא לחמא עניא כו' ולא יתכן דהא דאמר בשר אינו
א) בתוספתא שם שלפנינו
לא היה ממש בפיו לא זה ולא זה וכזורק אבן לחמת דמי: מצה לפני כל
צריך להגביה היינו בשעה שאומר פסח זה דאז ודאי נראה כאוכל
הגי' אסורין אך הגר"א ז"ל
קדשים : כדי שיכיר התינוק וישאל. כלומר ומתוך כך יבא לישאל
אחד ואחד. מנהג שלהן היה להסב על המטות והיה שלחן לפני כל אחד
ד
הגיה מותרין וגי' רבינו מסייע
ליה ודברי הגר"א ז"ל ביו"ד
בשאר דברים אבל במה ששאל למה אנו עוקרין השלחן לא יפטר
ואחד הלכך צריך מצה ומרור לפני כל אחד ואחד על שולחנו. אבל לדידן
סי' פ"ד סק"ח תמוה לפי זה
ממה נשתנה וההיא דאביי לא פי' הגמ' אלא תחלת שאילתו:
אין צריך כי אם לפני מי שעושה הסדר והוא יחלק לכל אחד מצה ומרור:
וצ"ע.
ואין עוקר את השלחן. שמצוה היא לעקור את השלחן כדלקמן כי היכי
מה
דליהוי היכירא לתינוקות. וה"מ לדידהו דהוי להו שלחן קטן לפני מי שאומר הגדה לבדו וכן לכל אחד אבל אנו מסלקין את הקערה שבה מצה
ומרור ושני תבשילין לסוף השלחן ודי לנו בכך. ויש שנוהגין להגביה את הקערה על הכף ומוציאין הבשר מן הקערה ולאו מלתא היא דהא
דאמר לקמןד) בשר אין צריך להגביה ה"מ בשעה שאומר הגדה פסח שהיו אבותינו כו' וכיון דלא מצי למימר פסח זה אם היה מגביהו לתבשיל
שהיה בידו נראה כמקדיש בהמתו מחיים אבל כשמגביה הקערה כדי שיכיר תינוק וישאל היאך נראה כמקדיש קדשים לפיכך אין צריך
להוציא ממנה התבשיל וגם הגבהתה חנם ואין כאן היכר לתינוק אבל עוקרין הקערה לגמרי ויניחנה בקרן זוית כאילו כבר אכלו כדי שיכיר
התינוק וישאל דדמי לעקירת שלחן: פטרתן מלומר מה נשתנה. דתניא לקמן ה) חכם בנו שואלו ואם לאו שואל הוא לעצמו מה נשתנה וכיון
ששאלוו) לנו מה נשתנה אין אנו צריכין לומר מה נשתנה אלא להשיב על דבריו (של בנו) לפי שנשתעבדנו במצרים אנו עושין כל הדברים הללו:
אף