3/229

קטז:

ערבי פסחים פרק עשירי

פסחים

עין משפט

מסורת הש"ס

נר מצוה

וחותם

גמ' צריך להגביה. כשהוא אומר מצה זו שאנו אוכלין: בשר אין

בגאולה. ת"ק לא פי' כיצד ופליגי במילתיה ר"ט ור"ע

צג א מיי' פ"ז מהל' מצה

א) [ברכות נ.], ב) לקמן

קיז., ג) [מן הזבחים ומן

הלכה ו:

מגביה. כשהוא אומר פסח שהיו אבותינו (במצרים) אוכלים

ר' טרפון אינו חותם בברוך שלא היה מאריך בדברי

צד ב ג מיי' פ"ח שם

הפסחים כצ"ל וכ"א במשנה

לא יגביה הבשר שהוא זכר לפסח: ה"ג בשר אינו צריך להגביה ולא

בקשה ולא היה אומר אלא הודאה ור"ע סבר דחותם בה בברוך

הלכה ה:

שבמשניות וברי"ף והרא"ש

עוד אלא שנראה כמקדיש

כו': אין צריך להגביה. דהא לא מצי

לפי שמאריך בדברי בקשה ואומר כן

ה' אלהינו יגיענו כו' וקי"ל

צה ד מיי' שם הל' ד

והרמב"ם], ד) [סנהדרין

עא:]:, ה) [לסומין

וסמג עשין מא

למימר פסח זה: רב יוסף ורב ששת

(עירובין דף מו:) הלכה כר' עקיבא

כצ"ל], ו) [לסומא כצ"ל],

טוש"ע א"ח סי' תעג

מאורי עינים היו: הא הוא דאמר.

מחבירו וכן מצינו בסנהדרין (דף כא.)

שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו

ז) [לעיל קטו.], ח) [לקמן

סעיף ז:

גבי לא ירבה לו נשים ובריש חזקת

בסיפא דהאי פירקא (דף קכ.)

קכ.], ט) [לעיל ל:

ה [מיי' פ"ז מהל' ממרים

ואלו הן פסח מצה ומרור פסח על שום

❖

וש"נ], י) [סנהדרי' עא:],

הלכה י]:

הבתים (ב"ב דף כח.) דפליגי תנאי

אחד זה ואחד זה דרבנן:

שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים

כ) [הנראה כי בגמרא

במילתיה דתנא קמא פ):

אחת של הרשב"ם הי' המשנה

[שנאמר 1 ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר

רשב"ם

לפניו שירה חדשה

תורה אור השלם ונאמר

ה"ג

נחלקת לשתים], ל) צ"ל שני,

פסח וגו'] מצה על שום שנגאלו אבותינו

מ) מכאן שייך לדף שאחר

מתני' שלשה דברים הללו.

(א) וכן נודה לך שיר

זה, נ) [שמות טו], ס) [על

1. וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח

ממצרים [שנאמר 2 ויאפו את הבצק אשר

חדש על גאולתנו. א צ) דהכי תניא

(שלא פירש) [שפירש] טעמן כ):

רש"ש], ע) ס"א עמדו,

הוּא לַיְיָ אֲשֶׁר פָּסַח עַל

גמ'

הוציאו ממצרים וגו'] מרור על שום שמררו

צריך שיאמר. פסוק זה

פ) [וע"ע תוספות לעיל

במכילתא כל השירות לשון נקבה

בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם

פג. ד"ה ר"ש], צ) [השל"ה

בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת

חוץ משירה דלעתיד דלשון זכר

ואותנו הוציא משם שצריך להראות

המצריים את חיי אבותינו במצרים שנאמר

ד' קמב: קמג. האריך

בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם

כלומר שהנקבה יש לה צער לידה

את עצמו כאילו יצא משם שאף

[ וימררו את חייהם וגו'] בכל דור ודור

בביאור דברי תוס' הללו],

וַיִּשְׁתַּחֲווּ: שמות יב כז

❖

ק) [שביעי ואחרון ש"פ],

2. וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר

אותנו גאל הקב"ה: צריך להגביה.

אף כל הנסים יש אחריהם צער

חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא

הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת

חוץ מלעתיד שאין אחריה צער וכן

כשאומר מצה זו שאנו אוכלין מרור זה

ממצרים שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא

מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי

יסד הפייט בזולת אי פתרוס

שאנו אוכלין כדי להראותן למסוביםותחבב

ק)

גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ

הגהות הב"ח

לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים

שירות אלה לשון נקבה מיוסדים כי

מצוה בעיניהן וכן בתשובת הגאונים

לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא

(א) תוס' ד"ה ה"ג ונא'

לפיכך אנחנו חייבים להודות להלל לשבח

עָשׂוּ לָהֶם: שמות יב לט

תשועתם כיולדה וגו' תוקף שיר

דהא דאמר צריך להגביה היינו במצ'

3. וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם

לפניו שירה חדשה ובסוף

לפאר לרומם להדר לברך לעלה ולקלס למי

❖

זו דאגדת': בשר. של מיני תבשילין

אחרון כזכרים לא יולדים שירו לה'

א)

ל)

גרסינן ונודה לך:

בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר

שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו

שיר חדש כו' וגרסינן שם מן

אין צריך להגביה כשהן אומרים פסח

וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה

בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל עֲבֹדָתָם

הזבחים ומן הפסחים שחגיגת

שהיו אבותינו אוכלין ולא יגביה הבשר

הוציאנו מעבדות לחרות מיגון לשמחה

אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ:

גליון הש"ס

שהוא זכר לפסח: ה"ג בשר אין צריך

ארבעה עשר נאכלת קודם לפסח

שמות א יד

ומאבל ליום טוב ומאפלה לאור גדול

גמ' קסברי רבנן מצה

4. וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם

להגביה ולא עוד אלא שנראה כמקדיש

לפי שהפסח נאכל על השובע:

ומשעבוד לגאולה ונאמר לפניו הללויה עד

ב)

בזה"ז דרבנן. עי' מגילה יט

הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה

❖

בהמתו. אין צריך להגביה דהא לא

ה"ג

ע"ב תוס' ד"ה ור"י:

היכן הוא אומר בש"א עד אם הבנים שמחה

עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי

מצי למימר פסח זה ולא עוד אלא

שמות יג ח

מִמִּצְרָיִם:

ובה"א עד חלמיש למעינו מים וחותם בגאולה ר"ט אומר אשר גאלנו וגאל

5. וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם

אם היה מגביהו נראה כמי שמקדיש

הגהות מהר"ב

לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת

את אבותינו ממצרים ולא היה חותם רבי עקיבא אומר כן ה' אלהינו ואלהי

בהמתו מחיים לפסח: פרט לסומין.

לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר

רנשבורג

אבותינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתנו לשלום שמחים

מדכתיב זה משמע שיכירוהו בראיית

נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ:

א] רשב"ם ד"ה הללויה

דברים ו כג

העין: רב ששת ורב יוסף מאורי

בבנין עירך וששים בעבודתך ונאכל שם (מן הפסחים ומן הזבחים) כו' עד

ג)

6. וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ

וכו' תחתיה וכו' נ"ב

בא"י גאל ישראל: גמ' אמר רבא צריך שיאמר ואותנו הוציא משם אמר

עינים הוו: קסברי רבנן. רב ששת

תחתיה הוא ביחזקאל

בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ

כ"ד ה' וה"ל לכתוב

ורב יוסף: רב אחא בר יעקב הוא

שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ זוֹלֵל וְסֹבֵא:

רבא מצה צריך להגביה ומרור צריך להגביה בשר א"צ להגביה ולא עוד

❖

תחת כפרש"י שם והגזרה

דברים כא כ

דאמר. בסיפא דהאי פירקא (דף קכ.)

אלא שנראה כאוכל קדשים בחוץ אמר רב אחא בר יעקב סומא פטור מלומר

והבניה הוא ביחזקאל מ"א

אחד זה ואחד זה מדרבנן: כעין

י"ג והמ"ל הגזיר והבנין

הגדה כתיב הכא בעבור זה וכתיב התם בננו זה מה להלן פרט לסומא

ד)6

ה)

לפרש"י ורד"ק שם אלא

דאורייתא תקון. וכשם שבזמן שבית

מוסף רש"י

אף כאן פרט ו) לסומין איני והאמר מרימר שאלתינהו לרבנן דבי רב יוסף מאן

שדרך הכתוב לסיים התיבה

המקדש קיים פטור השתא נמי פטור

מדהוה ליה למיכתב

באותיות י' ה' וכה"ג

דאמר אגדתא בי רב יוסף אמרו רב יוסף מ"ד אגדתא בי רב ששת אמרו רב

❖

ואינו מוציא אחרים ידי חובתן:

בננו הוא. סורר ומורה

הללויה דהכא:

ומשמע הוא שלקה

ששת $קסברי רבנן מצה בזמן הזה דרבנן מכלל דרב אחא בר יעקב סבר מצה

בעבור מצה ומרור הוא דאתא. לכך

ז)

בפניכם, ומדכתיב זה,

אני אוכל מצה ומרור זכר למה שעשו

בזמן הזה דאורייתא והא רב אחא בר יעקב הוא דאמר מצה בזמן הזה דרבנן

ח)

שמראה באצבעו עליו, ולא

מוסף תוספות

❖

לי בצאתי ממצרים. ורב ששת ורב יוסף

סומין

קסבר כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקון לרב ששת ולרב יוסף נמי הא ודאי

(סנהדרין עא:)

גזירה שוה לא גמרי: מתני' וחותם

א. דהכא מיירי בגאולה

כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקון הכי השתא בשלמא התם מדהוה ליה

ט)

דלעתיד. תוס' ר"פ.

בגאולה. מסיים את ההגדה בברכת

למיכתב י) בננו הוא וכתיב בננו זה ש"מ פרט לסומין הוא דאתא אבל הכא אי לאו

רבינו חננאל

גאולה. והשתא לא מפרש היאך מברכין

בעבור זה מאי לכתוב אלא בעבור מצה ומרור הוא דאתא: לפיכך אנחנו חייבין:

אמר רבא מצה צריך

אותה ולקמן פליגי בה רבי טרפון

להגביה כשאומר מצה זו

א"ר

ורבי עקיבא בההיא ברכה דלרבי

שאנו אוכלין וכו'. וכן

טרפון פותח בברוך ואינו חותם בברוך מידי דהוה אברכת פירות וברכת המצות דכולה הודאה היא ולר' עקיבא חותם בה נמי בברוך לפי

מרור צריך להגביהו, אבל

בשר אינו צריך להגביהו

שמוסיף בה דברי ריצוי ובקשה: כן יגיענו וגו'. והיינו דעבדינן כר"ע מחבירו. ות"ק דקאמר וחותם בגאולה אינו תנא שלישי דא"כ אמאי

מפני שנראה כמקדיש בשר

עבדינן כר"ע הואיל ורבנן פליגי עליה הא אין הלכה כר"ע מחביריו והא דקאמר ת"ק וחותם בגאולה ד"ה היא ולא בא למעט מילתייהו דר"ט

ואוכל קדשים בחוץ. אמר

ור"ע אלא לאשמעינן שמסיימין בברכת גאולה דלא תימא אין מברכין כלל בסיום הגדה כי אם ברכת היין לבד על הכוס השני. וראיה לדבר

רב אחא בר יעקב סומא

פסול לומר הגדה כו'.

במסכת כתובות בפרק אע"פ (דף נז.) דאיכא נמי פלוגתייהו דר' טרפון ור"ע כה"ג דפליגי בסתם משנה דתנן הגיע זמן ולא נישאו אוכלת משלו

ואסיקנא כשר הוא לומר

ואוכלת בתרומה ר' טרפון אומר נותנין לה הכל תרומה ר"ע אומר מחצה חולין ומחצה תרומה וכי היכי דפליגי התם ר"ט ור"ע בפירושא

הגדה, דמצה בזמן הזה

דרבנן. ואקשינן מכלל דרב

דאוכלת בתרומה ולאו תלתא תנאי הוו הכי נמי פליגי תרוייהו הכא בפירושא וחותם בגאולה ולאו תלתא תנאי הוו שהתנא סתם דבריו בין

אחא בר יעקב סבר מצה

הכא בין בכתובות והדר מפרש לה בפלוגתא דר"ט ור"ע. וחותם דתנא קמא סיום בעלמא ואינו חותם דר"ט חתימת סוף ברכה היא:

בזמן הזה דאורייתא, והא

גמ'

מ) הללויה. תיבה אחת היא כמו הילול כגון תחתיה א] הגזרה והבניה (יחזקאל מא) וכמו כן כסיה: ידידיה. ויקרא שמו ידידיה (ש"ב יב) נתן הנביא קרא

איהו דאמר בסוף פירקין

מצה בזמן הזה דרבנן,

כן לשלמה: מרחביה. כמו מרחב: אחת. כלומר תיבה אחת היא ואין התיבה נחלקת לשנים: לרב מאי. מפליג פליג או אוסופי מוסיף

ופרקינן קסבר כל דתקינו

אבל רבה פשיטא דפליג מדקאמר בלבד: חביבי. דודי ר' חייא: הללו בהך גיסא. בסוף שיטה ויה בתחלת שיטה אחרת: בהלולים

רבנן כעין דאוריתא תקון.

הרבה. בהללויה הרבה וכולהו הללויה דריש ליה הכי אלמא תיבה אחת היא: בתהלה. תהלה לדוד [תהלים קמה]: בתפלה. תפלה לעני כי יעטוף [שם קב]

מאי בעבור זה בעבור מצה

ומרור הוא.

תפלה למשה [שם צ]: בהודאה. הודו לה' כי טוב [שם קלו]: שיר שבתורה. אז ישיר משהנ): משה וישראל כו'. כלומר באותו פשיטא לן דמשה וישראל

באותה שעה שעלו מן הים תיקנוהו ולא היה מקודם לכן אבל הלל דראשי חדשים וימים טובים מי תיקנו: על כל פרק ופרק. ועל ס) כל

רגל ורגל. ועל כל צרה שלא תבא עליהן לישנא מעליא נקט כלומר שאם ח"ו תהא צרה עליהן ויושעו ממנה אומר אותה על גאולתה כגון

חנוכה: דוד אמרן. על המאורעות שאירעו: כל אלו. תפלות: הלל זה. בספר תהלים שאנו אומרים על כל פרק ופרק: משה וישראל

אמרוהו. דכתיב ביה [שם קטו] בצאת ישראל ממצרים הים ראה וינוס ואח"כ קבעו דוד בספרו: אפשר ישראל שוחטין את פסחיהן. מיציאת

מצרים ועד דוד ולא אמרו עליו הלל: ד"א פסלו של מיכה עומד בבכי. באותו מקום דבימי דוד היה דכתיב ביה עד גלות כל הארץ

(שופטים יח) וישראל אומרים הלל שכתוב בו [תהלים קטו] כמוהם יהיו עושיהם בתמיה אלא ודאי על הים נאמר תחלה ושוב לא פסק כך שמעתי. ול"נ

בבכי כינוי הוא לגנאי כלומר עומד בשמחה: וישראל אמרו ע) לפניו ל"ג. ואי גרס ליה מפרשינן ליה כמו בפני הבית בעודו קיים: כנגד

ציבור. כנסת ישראל שנתנבא על גלותן והתפלל

עליהן: ניצוח וניגון לעתיד לבא. כל מקום

שנאמר ניצוח למנצח בנגינות לעתיד לבא הוא

קים להו: ע"י תורגמן. הוא אומר ואחר

מדבר. ולא ידענא

היכי משמע אלא

הכי הוה

משמיע

לרבים והיינו משכיל לוחש לתורגמן:

לדוד