יג:
אור לארבעה עשר
פרק ראשון
פסחים
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
בכדי
חסרונן. פ"ה כדרך חסרונם של פירות וקשה לר"י א"כ
בכדי חסרונן. כשאין נחסרין אלא כדרך חסרון
של פירות הקצוב
צח א מיי' פ"ה מהל'
א) לקמן נב: סוכה מה.
ברכות לג:, ב) [סטיו לפנים
בית הבחירה הל' א:
מ"ט דרשב"ג דאמר מוכרן בב"ד ואור"י דמיירי דנחסר
בב"מ בהמפקיד (ד' מ.) לחטין ולאורז תשעה חצאי קבין לכור:
א
צט ב ג מיי' פ"ב מהל'
מסטיו כצ"ל], ג) ביצה יט:,
דקא פסיד לגמרי. שנאסרים בהנאה: על גב האיצטבא. על
חגיגה הל' יג: בחדש אחד יותר ממה שחסרון עולה לחדש וקרי בכדי חסרונן לפי
ד) [ביצה שם: [לקמן צח:]
הכסא ממש: וכי להצניעם
הוא צריך. והלא למראה העין הם
שעדיין לא נתחסרו יותר מכדי חסרון העולה לשנה כדמפר' בהמפקיד
ד [מיי' פ"ו מהל' פסולי
זבחים עה: בכורות ס: נדה
ע:], ה) מנחות פ. וע"ש
המוקדשין הל"ה והל' יב]:
ניתנות שם: גג האיצטבא. גג היה
(ב"מ מ.) לחטין ולאורז תשעה חצאי
ק ה מיי' פי"ב מהלכות
שצ"ל ר' אבא, ו) [מנחות
בנוי למעלה מפני הגשמים: סטיו
קבין לכור אבל אם נחסרו יותר ב ד"ה
בכדי חסרונן אבל
יותר מכדי חסרונן
עט.], ז) יבמות קד: מנחות
פסולי המוקדשין הל'
כפול היה. האיצטבא סביב סביב
מוכרן בב"ד:
יא:
מז. ודף עב: (יבמות קה:),
מוכרן בבית דין וכל שכן הכא דהא פסידי
אמר רחבא אמר רבי יהודה. לפי
קא ו מיי' פי"ז שם הלכה
ח) ב"ק עו: [מנחו' עט:
מקפת ובתוך אותו הקף עוד אחר:
לגמרי: ועוד אמר ר' יהודה שתי חלות
יח:
קב: כריתות כד: תמורה
מתוך שהן מרובות. לחמי תודה
שהיה רבו מובהק קרי לי' ר' ג:
קב ז (מיי' פ"ג שם הל'
כב:], ט) [ויקרא ז], י) אלו,
כו': תני תנא קמיה דרב יהודה על גב
אין
מביאין תודה אחרת. פ"ה
בשלשה עשר בניסן שכל מי שיש
כ) [דברים יב], ל) [ולקמן
יח ופ"ו מהל' איסורי
האיצטבא א"ל וכי להצניען הוא צריך תני
❖
לד:], מ) דף מז., נ) [צ"ל
מזבח הל' ד ה):
ואותו לחם פודים ויוצא לחולין
לו להביא תודה ברגל מביאה בשלשה
❖
כר"ג],
על גג האיצטבא א) אמר רחבא אמר ר'
עשר: נפסלות בלינה. לבוקרו של
ויקח בדמים תודה אחרת או לחם
יהודה הר הבית סטיו כפול היה תניא נמי
לתודה אחרת ואין נראה כיון דלחם
י"ד. לחמי תודה מ' חלות וי' מהן חמץ
א
ב)
מוסף תוספות
גופיה לא חזי לתודה אחרת ד דמים
שנא' (ויקרא ז) על חלות לחם חמץ:
הכי הר הבית סטיו כפול היה רבי יהודה
מוסף רש"י
א. דודאי יתר מכדי
אין מביאין קדשים לבית הפסול.
נמי לא חזו לתודה אחרת דמאי שנא
אומר איסטוונית היתה נקראת סטיו לפנים
סטיו כפול היה.
חסרונן הם מתחסרין. תוס'
אצטבאות זו לפנים מזו
ובפרק התודה (מנחות פ.) אמר בהדיא
אין מביאין קרבן ביום שיתמעט
שאנץ. ב. מטי חצאי קבין.
מסטיו: פסולות וכו': אמאי פסולות אמר
בהיקף עגול לישב שם
שם. ג. בלשון כבוד.
הפריש מעות ללחמי תודה וניתותרו
זמן אכילתו שקבעה לו תורה ונמצא
רבי חנינא מתוך שהיו מרובות נפסלות
מהר"ם חלאוה. ד. מפני
(ברכות לג: וכעי"ז לקמן
אין מביא בהן תודה אחרת ואע"ג
בא לידי נותר ותודה נאכלת ליום
ה
נב:) אצטבאות מקיפות
שהוקבע לתודה זו. חי'
בלינה דתניא אין מביאין תודה בחג
ג) ב
אותו ואצטבאות אחרים
הר"ן. ה.
דהדמים אסורים פריך שפיר
ולילה ואם יביאום בי"ד אינן נאכלות
וכ"ש מדמי לחם
המצות מפני חמץ שבה פשיט' אמר רב אדא
היקף לפנים מהיקף (סוכה
עצמו שאינו מביא בהם
של חמץ אלא עד שש שעות: וכולי
וניפרקינהו דשמא תמצא תודה
ו
. מפני חמץ שבה.
תודה אחרת. תוס' ר"פ.
מה.)
בר אהבה הכא בי"ד עסקינן וקסבר אין
עלמא בי"ג מייתי להו. כל מי שעליו
שאבדה א"נ ניפרקינהו בשוה פרוטה
ג
ד) ד
על חלות לחם חמץ וגו'
ו. [אף ד]מה ריוח יש בה.
(ביצה יט.). אין מביאין
תוס' שאנץ. ז. והכא ליכא
מביאין קדשים לבית הפסול וכולי עלמא
דלכתחלה יכול לחלל שוה מנה על
תודה מביאה בי"ג לפי שלא יקריבנה
קדשים לבית הפסול.
פסידא דאי לא פריק קא
למחר וכ"ש בפסח: נפסלות בלינה.
פרוטה כשאין הפסד להקדש ז כדמוכח
בשלשה עשר מייתי להו ומתוך שהן
שממעט זמן אכילתן, שאינו
פסיד ליה. חי' הר"ן.
בערכין (ד' כט.):
שאין להם אוכלין כל כך ומשום
יכול לאכול חמץ אלא
ח. והיה דוחק גדול
מרובות נפסלות בלינה משום ר' ינאי אמרו
אלא לעולם שנשחט עליהן הזבח.
עד ארבע שעות, ומתוך
בעזרה. [אמנם] מתוך
דפסולות ועומדו' היו ניתנין שם דאם
כשירות היו ואלא אמאי קרי להו פסולות
כך חמץ שבה בא לידי
פרש"י משמע דאיירי בי"ד
אומר ריב"א דהשתא הדר
היו כשירות לא היו נותנין אותן שם
נותר (שם). זו תודה וזו
שהרי פירש וכו' אפילו הם
שלא נשחט עליהן הזבח ונשחוט שאבד
ביה ממה שאמר כשירות היו דבי"ג
כדי לפוסלן בידים שמונחות שם עד
לחמה. אע"ג דלא אמר
עדיין טעונות עיבור צורה
הזבח ונייתי זבח אחר ונשחוט דאמר זו
עלי, אם אבד הלחם מביא
וכו', ואי איירי בי"ג, כבר
זמן הביעור ונשרפות: כשירות היו.
איירי שנשחט הזבח כדאמר לעיל אין
לחם אחר, דכיון דאמר זו
נתעברה צורתן בי"ד. תוס'
תודה וזו לחמה וכדרבה דאמר רבה ה) האבד
מביאין תודה בי"ד והשתא מיפסלו
כלומר אפילו לא היה להן פסול גדול
נתחייב בלחמה, וכל זמן
הרא"ש. ט. דלא מיקדשי
הלחם מביא לחם אחר אבדה תודה אין
טפי שנשפך הדם וגם נפסלו בלינה
כלינה שהן כבר לשריפה אפ"ה מאחר
שעיקר הזבח קיים חייב
אלא בזביחה. שם. י. דגרע
בלחמה (מנחות פ.). מביא
טפי כשעשו הזריקה ולא
ולכך מעמיד בנשפך הדם שהטעם
שאין להם תקנה ליאכל ואפילו הן
מביא תודה אחרת מ"ט לחם גלל תודה ואין
לחם אחר. על תודה זו
עשו אותה כדינה מכשלא
הראשון שאמר רבי חנינא מתוך שהן
עדיין טעונות עיבור צורה יהבינן
תודה גלל לחם וניפרקינהו ונפקינהו לחולין
(שם כת"י). אין מביא
עשו אותה כלל כמו הכא.
תודה אחרת. על לחם זה,
תוס' ר"פ. יא. אלמא
מרובות נפסלות בלינה נראה לו
להו התם. והיכי דמי כגון שלא נשחט
אלא לעולם שנשחט עליהן הזבח ונשפך
אלא אבדה התודה אבדה
דאפילו נזרק בפסול
דוחק דאיך יתכן דמפני ריבוי שלהן
עליהן הזבח ויש להן קדושת דמים
הדם וכמאן כרבי דאמר רבי ו) שני דברים
הלחם . מאי טעמא.
אמרינן ביה כזרוק דמי. חי'
(שם)
לא ימצא אוכלים הלא מותרין לזרים
משהוקדשו ואין להן היתר עד שישחט
מביא לחם אחר (שם).
הר"ן. יב. ואוכלים אותה.
המתירין מעלין זה בלא זה דתניא כבשי
ז) ו
לחם גלל תודה. דכתיב
תוס' הרא"ש. שהכהנים
ובירושלמי רבי חנינא גופיה
משני
עליהן הזבח ויזרק הדם דלחמי תודה
והקריב על זבח התודה
עצרת אין מקדשין את הלחם אלא בשחיטה
זריזים היו והיו יודעים
האי שינויא דגרס התם רבי חנינא
אין קדושין קדושת הגוף אלא
חלות (מנחות פ.). ואין
לכוין שעותיהם. חי' רבינו
כיצד שחטן לשמן וזרק דמן לשמן קידש הלחם
אומר פסולות היו מפני שהיו
בשחיטת הזבח כדתניא במנחות [עח:] על
תודה גלל לחם. משום
דוד. יג. ומ"מ הוי הכירא
הכי אבדה תודה אין מביא
שחטן שלא לשמן וזרק דמן שלא לשמן לא
שפיר כיון שהיה שם עד
חלות לחם חמץ יקריב קרבנו על זבחט)
ממהרים להביא תודותיהן
מפני
תודה אחרת אע"ג דלחמה
קרוב שעה שישית. תוס'
מלמד שאין הלחם קדוש אלא בזביחת
חמץ שבתודות ואי אפשר שלא ישפך
קידש הלחם שחטן לשמן וזרק דמן שלא
❖
קיים (שם). שני דברים
ר"פ.
התודה והאי קדוש קדושת הגוף
דמה של אחת מהן והן נפסלות
המתירין. כגון זריקה
לשמן לחם קדוש ואינו קדוש דברי רבי ר'
ושחיטה מקדשים הקרבן
קאמר דהא משעה שאמר הרי עלי י)
מדקאמר מפני שממהרין משמע
אלעזר בר"ש אומר לעולם אינו קדוש הלחם
לקדושה (מנחות עט.). אין
רבינו חננאל
לתודתי חל עליהם שם הקדש אבל
דבי"ג מיירי דכולם היו מביאין :
ח
מקדשין את הלחם.
עד שישחוט לשמן ויזרוק דמן לשמן אפי'
שחטן
שלא לשמן ונזרק דמן
אין קדושות ליפסל בלינה ובטבול יום
להיות קדוש קדושת הגוף
בכדי חסרונן, אבל יתר
תימא ר' אלעזר ברבי שמעון הכא במאי
ליפסל ביוצא ולינה (יבמות
מכדי חסרונן אפילו רבנן
שלא לשמן. נראה נזרק
ואם נטמאו נפדין ויוצאין לחולין עד
קד:). אלא בשחיטה.
מודו שמוכרין אותן, וכל
עסקינן כגון ז שנתקבל הדם בכוס ונשפך
דמן שלא לשמן לאו דוקא דהוא הדין
שישחט הזבח עליהן וכשם שהזבח
אבל באפיה לא קדשי
שכן הכא בפסח שאם
ור"א בר"ש סבר ליה כאבוה דאמר כל
(מנחות עב:) ואע"פ שהן
אם נזרק לשמן :
מקדשן כך בזריקת הדם ניתרין הם
ישארו יפסדו לגמרי, וכבר
ח)
ט
הלחם קדוש. בהתכלת (מנחות
טעונין תנופה חיין עם
פרשנוהו בגמ' במקומו
לאכילה כבשר התודה עצמו דהואיל
העומד לזרוק כזרוק דמי תנא משום רבי
באר היטב. מתני' ועוד
הלחם אין תנופתן מקדשן
ד' מז:) איכא מאן דאמר
ותלויין בה הרי היא כמוה וזריקת
אלעזר אמרו כשירות היו כל זמן שמונחות
אלא שחיטתן, דגמר מאיל
אמר ר' יהודה שתי חלות
נזיר דכתיב (במדבר ו) ואת
קדוש לתפוס פדיונו ולא בעי
למימר
של תודה פסולות כו',
הדם מתרת קדשים דכתיב ודם זבחיך
כ)
כל העם אוכלין ניטלה אחת מהן תולין לא
האיל יעשה זבח שלמים לה'
תאני תנא על גב האצטבא,
ישפך והדר והבשר תאכל: אין מביא
שיצא
לחולין אלא תופס פדיונו
אוכלין ולא שורפין ניטלו שתיהן התחילו
על סל המצות, תלה הכתוב
אמר ליה רב יהודה וכי
תודה אחרת. על אותו לחם ופודין
ואינו
יוצא לחולין דאל"כ אכתי
עשיית סל המצות בזביחת
להצניען הוא צריך שמניחן
כולן שורפין תניא
אבא שאול אומר
האיל, בפ' התכלת (יבמות
בתוך הבית, תני על גג
תיקשי וליפרקינהו:
אותו ויוצא לחולין דלחם גלל תודה
שם). קידש הלחם. מותר
שתי
כל
האצטבא שיהו הכל
העומד ליזרק כזרוק דמי.
וכיון דהוקבע לזו פסול לאחרת אבל
באכילה (מנחות מז.). לא
מביטין עליהן. למה
בדמים יקח תודה או לחם תודה אחרת: ואין תודה גלל לחם. שהיא
וא"ת זרק דמן שלא לשמן נימא נמי כזרוק דמי ואמאי קאמר
קידש הלחם. ולא תפיס
פסולות, מפני שיש בחלות
פדיונו בקדושת שתי הלחם
של תודה חמץ, לפיכך אין
עיקר: ונפרקינהו. דכל זמן שלא קידשו לגופן יש להם פדיון והואיל
רבי אלעזר ב"ר שמעון דאינו קדוש וי"ל כיון שעקרן מלשמן גרע
אלא בקדושת שאר תרומת
מביאין תודה בחג המצות,
ויש להם תקנה בכך למה אנו מפסידין קדשים: אלא לעולם שנשחט
מנשפך הדם י ואיגליא מלתא דלא הוי כזרוק בשעת קבלה וקשה
הלשכה, ובת"כ יליף לה
ואפילו בארבעה עשר אין
עליהן הזבח. דשוב אין להן תקנה: וכגון שנשפך הדם. ומיהו עדיין
דבפרק המנחות והנסכים (מנחות קב.) אמר פיגל בזריקה מטמא
מקרבנו על זבח תודת
מביאין, שכיון שאין
שלמיו, מגיד שאם נזבחה
התודה נאכלת אלא ליום
טומאת אוכלים לר"ש משום דכל העומד ליזרוק כזרוק דמי יא ודוחק
אינן טעונות שריפה וצריכות לעבר צורתן דתנן בכיצד צולין
שלא לשם תודה לא
ולילה, ובארבעה עשר אין
לחלק בין פיגול לשלא לשמו וי"ל דלגביה גופיה דזבח חשיב כזרוק
(לקמן פב. ל)) כל שפסולו בגופו ישרף מיד בדם ובבעלים תעובר צורתו
קדש לחמו, וכבשי עצרת
מותר לאכלן אפילו בו
ויצא לבית השריפה ואפ"ה מזלזלינן בהו ויהבינן להו התם: כמאן.
אע"ג דפיגל בזריקה אבל לגבי דברים המתקדשים עם הזבח כגון
דמקדשי לחם מתודה ואיל
ביום כלו, אין מביאין
❖
נזיר גמרינן (שם).
אותה לכתחילה להפסל,
לחם לא חשיב כזרוק כשנעשה הזריקה שלא בהכשר:
קאמרת דבשחיטה לחודה קדוש גופו שלא לפדות עוד: שחיטה
לפיכך מקדימין ומביאין
כשירות
היו. וא"ת מאחר דכשירות היו אמאי משהין אותן
וזריקה הן מתירין את הזבח ואת התלוי בו: מעלין. מעלין אותו
הכל ביום שלשה עשר,
עד שעת איסור וי"ל דהיינו (כרשב"ג) דאמר לעיל
מעלה אחת ליקדש בגופו ואע"פ שאינו ניתר עד שתבוא השניה:
ומפני שהיו באות הרבה
נ)
רבינו חננאל (המשך)
היו נותרות ונפסלות. והאי
(ד' יא:) תרומה כל חמש ולחמי תודה כתרומה והיו נוטלים האחרונה
שתי הלחם של עצרת תלויין בשני כבשי שלמים דכתיב (ויקרא כג)
לשמן וזרק דמן שלא
דר' ינאי דאמר כשרות היו
בסוף חמש וכן משמע בירושלמי :
ושני כבשים בני שנה לזבח השלמים והניף הכהן אותם על לחם
יב
יג
לשמן לא קדש הלחם,
נדחו. ואוקימנא בשנשחט
עליהן הזבח ועדיין לא
שחטן לשמן וזרק דמן
הבכורים תנופה לפני ה' וגמרינן להו מלחמי תודה שאין
שתי
שלא לשמן הלחם קדוש
נזרק הדם, וכדרבי דאמר
קדושים אלא בזביחתה במנחות בפרק התכלת מ): קדוש. ליפסל
ביוצא ושלא יפדה עוד: ואינו קדוש. ואינו ניתר באכילה ואף
ואינו קדוש דברי רבי, ר'
שני דברים המתירין, והן
על פי שהכבשים עצמן מותרין דקיימא לן [זבחים ב.] כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשירין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה ותניא בפרק
שחיטה וזריקה שמתירין
אלעזר בר' שמעון אומר
לעולם אינו קדוש עד
חלבים למזבח והבשר
שני דביצה (ד' כ:) כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן הדם יזרק והבשר יאכל אינהו הוא דמתאכלי כשלמים בעלמא אבל לחם כיון
שישחוט לשמן ויזרוק דמן
לאכילה, מ(ו)עלין זה בלא
דכבשים אין שמן עליהן דהא לא עלו לשם חובה אלא שם שלמי נדבה עליהן מי יתירנו: כאבוה. בב"ק בפרק מרובה (ד' עו:):
זה, כלומר מקד(י)ש האחד
לשמן, ואמרי אפילו תימא
העומד ליזרוק. שאינו מחוסר אלא זריקה: כזרוק דמי. לחול עליו
כל שם פסול קדשי קדשים אבל לאישתרויי לא מישתרי עד דזריק:
רבי אלעזר בר' שמעון כגון
בלא חבירו והנהנה ממנו
דקבליה לדם ואשתפוך,
כנהנה מן ההקדש שחייב
שתי
וסבר לה כר' שמעון אבוה
קרבן מעילה. ור' מאי היא
דאמר כל העומד ליזרק כזרוק
דמי. משום ר' אלעזר אמרו כשרות היו, כל זמן ששתיהן מונחות הכל אוכלין וכו'.
דתניא כבשי עצרת אין מקדשין שתי הלחם אלא בשחיטה, כיצד שחטן לשמן וזרק דמן לשמן קדש הלחם, שחטן שלא