ערבי
פסחים פרק עשירי פסחים
קכ.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
באחרונה
אין בראשונה לא. פי' בראשונה בלא אחרונה לא
בראשונה לא. דאין אדם רשאי לאכול כלום אחר מצת חובה: מה
א) [לעיל קטו. קטז:],
א
[שו"ע או"ח סי' תעו
ב) [לעיל קטז:], ג) לעיל
סעי' א בהג"ה]:
שביעי רשות. דכתיב וביום השביעי עצרת דלא כתיב תאכלו מצות
כגון דלית ליה אלא כזית מצה ותו לא דטוב לאוכלו
ז)
קז ב מיי' פ"ו מהלכות
כח:, ד) שם ודף צו.,
שהרי הוציאו מן הכלל אף ששת ימים רשות שאם רוצה יכול לאכול
על השובע ולהיות טעם מצה בפיו אבל ודאי אי אית ליה מצה לכל
ה) [לעיל כח: ע"ש],
מצה הלכה א סמג
מתני'
כולם לא יאכלו. אם התחילו
בשר בלא לחם או להתענות:
סעודתו טוב לו לאכול מצה בתחלה לתיאבון ולברך עליה ואח"כ בגמר
ו) מכילתא בא פרשה
עשין מ:
קח ג מיי' פ"ז מהל' מצה
ח, ז) [דברים טז],
לאכול פסחם וישנו ועדיין לא אכלו כל
סעודתו יאכל כזית מצה ויהיה טעם
ח) [מקומות. עי' בפי'
הלכה יב:
פסחם לא
יאכלו דנראין כאוכלי
מצה בפיו ועיקר מצוה על הראשונה
בראשונה לא לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא
ד [מיי' פ"ח מהל' קרבן
הרשב"ם דהכי מוכח],
פסחם בשתי
שהיא באה לתיאבון וגם יהא לבסוף
חבורות ח) או בזמן הזה
ט) [דברים טז], י) [שם],
פסח הל' ב]:
בראשונה דקאכיל לתיאבון אבל באחרונה
קט ה מיי' פ"ו מהלכות
כ) [קטו. בד"ה והדר],
טעם מצה בפיו באותו כזית אחרון
שאין פסח
אם ישנו כולם (ד):
דילמא אתי למיכל אכילה גסה אימא לא
ל) [לעיל ע.], מ) מר נפקא
א
מצה הל' א סמג שם
ואפילו אם עיקר מצוה באחרונה אין
עד
ליה כצ"ל וכצ"ל גם בסמוך.
טוש"ע א"ח סי' תעה
קמ"ל מר זוטרא מתני הכי אמר רב יוסף
רשב"ם
❖
זה תימה אם אנו מברכין על הראשונה
רש"א, נ) [עירובין מו:],
סעיף ז:
אמר רב יהודה אמר שמואל מפטירין אחר
קי ו מיי' פ"ח מהל' מצה
בראשונה לא. דאין אדם רשאי לאכול
כדי לפטור המצה של אחרונה שהרי
הלכה יד ופ"ח מהל'
המצה אפיקומן נימא מסייע ליה אין מפטירין
כלום אחר מצת חובה: מצה בזמן
אין לברך על האחרונה משום שלאחר
קרבן פסח הל' טו סמג
הגהות הב"ח
אחר הפסח אפיקומן אחר הפסח דלא אבל
הזה דאורייתא. לילה הראשון חובה:
שמילא כריסו הוא אבל יכול הוא לברך
עשין רכו טוש"ע א"ח סי'
❖
(א) גמרא ומרורים
תעח סעיף ב:
ההיא מבעי ליה לטמא ושהיה בדרך
על הראשונה ותיפטר האחרונה שהיא
אחר מצה מפטירין לא מיבעיא קאמר לא
יאכלוהו בזמן דאיכא:
רחוקה. ובזמן שביהמ"ק קיים: כתיב
עיקר המצוה כדפרישית לעיל כ) לרב
מיבעיא אחר מצה דלא נפיש טעמיה אבל
(ב) שם ומרורים יאכלוהו
מצה מיהדר: (ג) שם הדר
בהאי וכתיב בהאי וצריכא. דטמא
חסדא גבי תרי טיבולי דמרור וכן צ"ל
לאחר פסח אימא לא קמ"ל מיתיבי הסופגנין
תורה אור השלם
ביה קרא בערב תאכלו.
ושהיה בדרך רחוקה לא יליף מערל
להלל שהיה כורך מצה ופסח בסוף
והדובשנין והאיסקריטין אדם ממלא כריסו
1. בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה
נ"ב צ"ע בתוס' פ"ק
ובן נכר דהא אית ליה תשלומין לפסח
הסעודה והכי הוי אכיל מצה דאורייתא
דקידושין דף לז ע"ב ד"ה
עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם
מהן ובלבד שיאכל (אכילת) כזית מצה
מושב ובד"ה בזמן משמע
שני הלכך לא יאכל מצה בראשון עד
אם כן בתחלת סעודה היה מברך על
יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל מַצּוֹת
באחרונה באחרונה אין בראשונה לא לא
דגרסינן הכא קרא דבכל
וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ:
המצה ואוכל דמועלת אותה ברכה
שיעשה פסח שני ויקיים על מצות
מושבותיכם תאכלו מצות
במדבר ט יא
מיבעיא קאמר לא מיבעיא בראשונה דקאכיל
ומרורים יאכלוהו אבל ערל ובן נכר
לברכת מצה עם הפסח שבסוף ומיהו
2. בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה
וע"ש וכן הקשו תוס' לעיל
דף כח ע"ב: (ד) רש"י
לתיאבון אבל באחרונה דאתי למיכלה אכילה
דין הוא שיאכלו מצה בראשון דהא לא
לההיא פירוש' דלעיל דלרב חסדא בעי
עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב
ד"ה כולם לא וכו'
תֹּאכְלוּ מַצֹּת עַד יוֹם
אכלי בשני ואי כתב רחמנא בערב
לחזר על שאר ירקות לטיבול ראשון
גסה אימא לא קמ"ל: אמר רבא מצה בזמן
א) ב
אם ישנו כולם אחר
הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ
תאכלו מצות הוה מוקמי לה בערל ובן
כדי שיברך על המרור בטיבול שני
שני כוסות הראשונים
שמות יב יח
הזה דאורייתא ומרור דרבנן ומאי שנא מרור
בָּעָרֶב:
ג
שלאחר
הסידור
3. וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר
נכר משום דלית ליה תשלומין אבל
א"כ ה"נ יחזר כמו כן על הסופגנין
דכתיב על מצות ומרורים בזמן דאיכא פסח
לכוסות האחרונים
(א) ד
1
וְעָשָׂה פֶסַח לַיְיָ הִמּוֹל לוֹ
לאכול בתחלה כדי שיברך על אכילת
טמא ודרך רחוקה דאית להו תשלומין
הפסק סעודה הוא לא
יש מרור ובזמן דליכא פסח ליכא מרור מצה
כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ
❖
לא ליחייבו בראשון הלכך כתב רחמנא
מצה לבסוף א מיהו לפי' אחר שגם לרב
יאכלו
הס"ד:
וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ וְכָל
נמי הא כתיב על מצות ומרורים מצה
(ב)
עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ:
טמא ושהיה בדרך רחוקה: שביעי
חסדא אין צריך לחזר על שאר ירקות
שמות יב מח
מיהדר הדר ביה קרא 2בערב תאכלו (ג) מצות
רשות. דכתיב ט) וביום השביעי עצרת
אלא מברך על המרור בטיבול ראשון
4. שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל
מוסף רש"י
ורב אחא בר יעקב אמר אחד זה ואחד זה
ולא כתיב תאכל מצות שהרי הוציאו
ובאותה ברכה יצא בטיבול שני ה"נ
ב)
מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי
לטמא ושהיה בדרך
עֲצֶרֶת לַיְיָ אֱלֹהֶיךָ לֹא
מן הכלל: אף ששת ימים רשות.
יברך על מצה דמתחלה ויצא בשל מצות
דרבנן אלא הכתיב בערב תאכלו מצות
רחוקה. שאע"פ שאינו
תַעֲשֶׂה מְלָאכָה:
מפטירין
אחר
שאם רצה לאכול בשר בלא לחם או
מצה שלבסוף:
❖
ההיא מיבעי ליה לטמא ושהיה בדרך
עושה פסח חייב באכילת
דברים טז ח
ג)
מצה (לעיל כח:). מצה
מצה אפיקומן. וא"ת אחר הפסח
להתענות הרשות בידו: הוי דבר
רחוקה דס"ד אמינא כיון דפסח לא אכלי מצה
ומרור נמי לא ניכול.
שהיה בכלל. דכתיבי) שבעת ימים תאכל
מאי טעמא אין מפטירין הא נפיש
ומרור נמי לא ניכול קמ"ל ורבא אמר לך
לא נתחייב (שם). ערל.
גליון הש"ס
מצות ויצא מן הכלל בהאי קרא דששת
טעמיה טפי ממצה יש לומר כדמפרש
שמתו אחיו מחמת מילה
טמא ושהיה בדרך רחוקה לא צריך קרא דלא
תוס' ד"ה מפטירין וכו'
(שם). בן נכר. מי
ימים כתיב ללמד שהיא רשות ולא
בירושלמי דמשום הכי נאכל על השובע
שנתנכרו מעשיו לאביו
גרעי מערל ובן נכר דתניא כל ערל לא
דפסח בן שנתו הוא
3
ללמד על עצמו לבדו אלא ללמד על
שלא יבא לידי שבירת עצם וכתיב
שבשמים ולא לכל התורה
ורכיך. עי' תשובת מעיל
יאכל בו בו אינו אוכל אבל אוכל במצה
❖
הכלל כולו דהיינו ז' ימים דזו אחת
(שמות יב) ועצם לא תשברו בו ומש"ה
ד)
(שם). כתיב בהאי. ערל
צדקה סי' ו':
ובן נכר וכתיב טמא
ומרור ואידך כתיב בהאי וכתיב בהאי
מי"גמדותשהתורהנדרשתבהן.מהכא
אין אוכלין שום דבר וא"ת הא במנחה
ה)
ושהיה בדרך רחוקה דליכול
שמעינן דמצה בזמן הזה דאורייתא
נמי אמרי' בתמורה (דף כג.) ובמנחות
וצריכי תניא כוותיה דרבא ששת ימים
4
מצות, ואף על גב דמצי
רבינו חננאל
ומרור דרבנן דהא תניא כוותיה דרבא.
דנאכלת על השובע וליכא
יליף מיניה הלכך איצטריך
(דף כא:)
תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלהיך
היקישא לקובעו חובה.
ודחינן דלמא לעולם
וקיימא לן נמי כר' יוחנן דאמר דאין
למימר האי טעמא י"ל דהתם ה"ט
מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות
ו) ה
ומקראי אחריני טובא כגון
מפטירין והכי קאמר,
אוכלין אחר מצת חובה שבאחרונה
שלא יצא משלחן רבו רעב אבל במצה
שבעת ימים מצות תאכלו,
בראשונה דלתאבון קא
מאי טעמא הוי דבר שהיה בכלל ויצא מן
כלום דלא ליבטיל טעם מצה מיניה
לא שייך האי טעמא דלאו משלחן רבו
וכגון מצות יאכל את
אכיל לה למצה ודאי נפיק,
הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא
שבעת הימים, לא נפקא
אלא אפילו באחרונה
אבל שתיית יין לא מיבטליה דשתיה
הויא כולי האי וחגיגה הבאה עם
לן קביעות חובה, דהנהו
דאיכא למימר דלמא אתי
ללמד על הכלל כולו יצא יכול אף לילה
לא מבטלא אכילה מיניה: מתני'
הפסח אע"ג דאיכא למ"דל) דאית בה
לאו חובה נינהו אלא מצות
למיכל מצה אכילה גסה
הראשון רשות תלמוד לומר על מצות ומרורים
ישנו כולן לא יאכלו. אם התחילו לאכול
יאכל ולא חמץ, ואם רצה
משום שבירת עצם ואפ"ה אינה נאכלת
קמ"ל. מר זוטרא מתני
ליזון שלא מחמץ ושלא
להא דשמואל מפטירין
פסחן וישנו לא יאכלו דנראה כאוכל
יאכלוהו אין לי אלא בזמן שבית המקדש
על השובע היינו משום דפסח $בן שנתו
ממצה הרשות בידו, ותדע
אחר מצה אפיקומן, לימא
הוא ורכיך וחיישינן לשבירת עצם אבל
פסחו בב' מקומות דמאחר שישנו
קיים בזמן שאין בית המקדש קיים מנין
דהא בכולהו כתיב את
מתני' מסייעא ליה אין
שבעת הימים וחובת מצה
הסיחו דעתן לאכול עוד וחשיב ליה
חגיגה לא ומאן דאמר אין מפטירין
מפטירין אחר הפסח
ת"ל בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה:
אינו אלא לילה הראשון
אפיקומן כו'. אמר רבה
תנא כאכילת שני מקומות וחומרא
אחר מצה ופסח אם כן לא ס"ל כטעם
מתני' ו ישנו מקצתן
יאכלו כולן לא יאכלו
כדילפינן, אבל מההוא קרא
מצה בזמן הזה דאורייתא
בעלמא הוא. וליכא לפרושי משום דדמי
הירושלמי אלא סבר דבעינן שיהא
נפקא לן חובת לילה
מרור מדרבנן, מאי שנא
ר'
טעם מצה ופסח בפיו: כל בן נכר
הראשון מדכתיב להיקישא
מרור דכתיב על מצות
לאכילת שתי חבורות משום דאם כן
גבי פסח וכדכתיב תאכל
ומרורים יאכלוהו בזמן
לא יאכל בו בו אינו אוכל. אין לפרש בו אינו חייב לאכול דהא ודאי
קשיא סתמא אסתמא דהא בכיצד צולין (לעיל דף פו.) סתם לן כר' יהודה
עליו מצות כי פסח לילה
דאיכא פסח איכא מרור
חייב לאכול דהא חייב בכל המצות אלא שאינו רוצה ונראה לפרש דמיירי
דפסח נאכל בשתי חבורות אבל אין האוכל אוכל בשני מקומות הלכך
הראשון, אף היקישא שלא
והאידנא דליכא פסח
בזמן פסח ללילה ראשונה
אמרור נמי לא איחייב. אי
טעמא דמתני' משום אכילת שני מקומות. והוא הדין נמי במצה בזמן
בישראל מומר בשעת שחיטה וחזר ועשה תשובה וקאמר אף על גב
ואהני היקישא לקובעו
הכי אמצה נמי דהא על
הזה לאחר שהתחיל לאכול מצת חובה באחרונה וישן הפסק אכילה
דישראל מעליא הוא כיון שלא נמנה עליו בשעת שחיטה שוב אינו
חובה בזמן הזה ואהני עליו
מצות ומרורים כתיב מרור
היא ושוב לא יאכל משום דעבידא זכר לפסח בזמן שבית המקדש
אוכל בו אבל אוכל הוא במצה ובמרור וערל היינו שמתו אחיו מחמת
למימרא דקביעת חובה
דומיא דמצה. ופרקינן לא,
דהיקישא לא לכל שבעה
מצה הדר אהדרה קרא
קיים וכן מוכיח בגמרא דאפילו בזמן הזה מיירי תנא. וליכא
מילה וחייב בכל המצות ומקיים כולן אלא שאינו בפסח ובפרק מי
אלא ללילה הראשון (שם).
בערב תאכלו מצות,
שהיה טמא (לעיל דף צו.) גרס תרוייהו כל ערל לא יאכל בו כל בן נכר
לפרושי טעמו משום דאין מפטירין אחר מצה אפיקומן דאם כן תיקשי
מה שביעי רשות אף
הכתוב קבעו חובה אע"ג
לאידך לישנא דאמרינן מפטירין אמאי לא אותביניה מיניה לעיל:
לא יאכל בו למה לי ומשני צריכי דאי אתמר ערל משום דמאיס
ששת ימים רשות. לפי
דליכא פסח. רב אחא בר
שהשביעי בכלל שבעת ימים
יעקב אמר אחד מצה ואחד
כו' לכאורה משמע דאיצטריך גופיה דקרא ולא נהירא דלמה לי
רבי
תאכל מצות ויצא מן הכלל,
מרור בזמן הזה דרבנן.
צריכותא אפילו דמו להדדי לגמרי וכי מזהירין מן הדין פשיטא דתרוייהו צריכי למכתב אלא אדיוקא דקראי קאי דדייקינן בו הוא דאינו
ללמד שאכילת מצה האמור
תניא כותיה דרבא ששת
בו אינו חובה, אלא אם
אוכל אבל אוכל הוא במצה ובמרור קיימא הך צריכותא והכי מיפרשא התם צריכא דאי אשמעינן כלומר תרוייהו צריכי לדיוקא
ימים תאכל מצות וביום
באת לאכול תהא אכילתך
השביעי עצרת, מה שביעי
דקרא אבל אוכל הוא במצה ובמרור דאי אשמעינן ערל משום דלבו לשמים אבל בן נכר אימא לא ואי אשמעינן בן נכר משום
מצה ולא חמץ, ולא ללמד
רשות אף ששי נמי רשות,
דלא מאיס אבל ערל אימא לא ואף על גב דגמרא לא קאמר הכי ליכא למיחש שלא בא להשמיענו אלא שחלוקים זה מזה והוי כאילו
על עצמו יצא אלא ללמד על
מאי טעמא, שביעי הוה
צריכי לגופייהו ודכוותה אשכחן בפ"ק דב"ק (דף ג.) גבי ושלח דמשמע שן ומשמע רגל כו': (שייך לעיל) רב אחא בר יעקב אמר אחד
❖
הכלל כולו יצא (סוכה כז.).
ליה דבר שהיה בכלל ויצא
מן הכלל שנאמר ששת
זה ואחד זה מדרבנן. צ"ע בההיא סוגיא דפרק כל שעה (לעיל דף כח:) דמשמע בין לר' יהודה בין לר"ש סבירא להו דהוי דאורייתא מ)מר
ימים תאכל מצות, יצא
נפקא לן מעליו מדכתיב שבעת ימים תאכל עליו מצות דעליו מיותר לומר דעליו של פסח הוא חייב לאכול מצות ומר נפקא לן מבערב תאכלו
שביעי ללמד, לא ללמד על
מוסף תוספות
עצמו יצא אלא ללמד על
מצות כדרבא וצ"ל דההיא פלוגתא אליבא דרבא ולא כרב אחא בר יעקב ומ"מ תימה דרבי יהודה מצריך קרא לטמא ושהיה בדרך
הכלל כלו יצא, שאכילת
א. [ו]הלל היה אוכל
רחוקה וערל ובן נכר כסברת רב אחא בר יעקב דלית הילכתא כוותיה ואנן קיימא לן נ) כרבי יהודה לגבי רבי שמעון:
(פסח) [מצה] באלו הימים
בתחילה סופגנין ובסוף
מלא רשות, יכול אף לילה
כורך מצה ומרור ופסח.
פסקי תוספות סי' שלב.
הראשון רשות ת"ל על
מצות ומרורים. אין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים אין בית המקדש קיים מנין ת"ל בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה. וקיימא לן כרבה דמצה דאורייתא ומרור בזמן הזה דרבנן. מתני' ישנו מקצתן יאכלו, כלן
לא יאכלו, נתנמנמו יאכלו.