אור לארבעה עשר
פרק ראשון פסחים
יד.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
שתי
פרות היו חורשות. בירושלמי דייק ירושלים לא מקום שנהגו
שתי פרות היו חורשות. אותו היום לסימן: בהר המשחה. הוא הר
קג א מיי' פי"ט מהל'
א) עדיות פ"ב [מ"א],
הזיתים: מתני' מימיהם של כהנים. הכא נקט לה משום סיפא
ב) ג"ז שם, ג) [עם מי
פסולי מוקדשין ה"ו:
בו שלא לעשות מלאכה כלומר סברא הוא לנהוג שם
קד ב ג מיי' פ"ג מהל'
רש"ש], ד) [ויקרא יב],
דקתני מדבריהן למדנו ששורפין תרומה כו': מלשרוף את הבשר
איסור כיון שמתקבצין שם אף ממקומות שנהגו בהן איסור ומשני
ה) [צ"ל אחר ד"ה הוא],
חמץ ומצה הל' ד:
אבל
שנטמא בוולד הטומאה. שנגע בשר
קודש זה בראשון לטומאה
נראות כחורשות:
תרומה וקדשים עושין כיוצא בהן.
קה ד מיי' פי"ט מהל'
ו) [ועי' תוס' עירובין צט.
ד"ה היה אוכל ותו' יומא
פסולי מוקדשין ה"ו:
וה"ל איהו שני ולא נמנעו מלשורפו
פירש בקונטרס דנפיק מקרא דחגי
קו ה מיי' פ"ז מהלכות
פ: ד"ה וחציה ובחולין פז:
עם חמור ממנו ממי ג) שנגע באב
אל הלחם ואל הנזיד א ולר"ת דמפרש
שתי פרות היו חורשות בהר המשחה כל
אבות הטומאה הל' א
ד"ה כל משקה וכריתות
הטומאה דהואיל ואף זה הקל לשריפה
לקמן [ד' יז.] או אל הנזיד אור"י דנפקא
יג: ד"ה וחלב], ז) [וע"ש
סמג עשין רמז:
זמן ששתיהן חורשות כל העם אוכלין ניטלת
❖
קז ו מיי' פי"ט מהלכות
ברש"י ד"ה אבל],
עומד לא חשו אם מטמאין אותו יותר
ליה מוהבשר אשר יגע בכל טמא לא
אחת מהן תולין לא אוכלין ולא שורפין
❖
פסולי מוקדשין הל"ו:
ממה שהי'. ובגמרא פריך מאי תוספת
יאכל (ויקרא ז') אפי' באוכל ב ותרומה ג
ניטלו שתיהן התחילו כל העם שורפין:
טומאה איכא הלא גם בראשונה בוולד
נפקא לן כיון דלא מצינו למימר
מתני' רבי חנינא סגן הכהנים אומר
גליון הש"ס
א)
טומאה נגע ועכשיו חוזר ונוגע בוולד
מקרא מלא דבר הכתוב דהא איכא
תורה אור השלם
תוס' ד"ה דאיכא.
א מימיהם של כהנים לא נמנעו מלשרוף את
הטומאה: מלהדליק שמן. של תרומה:
קדשים דעושין כיוצא בהן נוקי קרא
1. וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע
דמשקין מטמא בפחות
הבשר שנטמא בוולד הטומאה עם הבשר בדדמי טפי דהיינו חולין :
שנפסל בטבול יום. והוא שלישי דטבול
מרביעית כו'. עי' ברש"י
ד
ה
וְנָפַל מִנִּבְלָתָם עָלָיו טָמֵא
דאיכא משקין בהדי בשר. מכאן
❖
לקמן דף יז ע"ב ד"ה אבל
הוּא לָכֶם: ויקרא יא לח
יום פוסל את התרומה מן התורה
שנטמא באב הטומאה אע"פ שמוסיפין
❖
לית בהו רביעית:
ביבמות פרק הערל (דף עה.) מבכל
מדקדק ריב"או) $דמשקין
טומאה על טומאתו הוסיף ר' עקיבא ואמר
ב)
קודש לא תגעד) ויולדת משטבלה לסוף
מטמא בפחות מרביעית דסתם
מימיהם של כהנים לא נמנעו מלהדליק את
רבינו חננאל (המשך)
ימי טומאה עד מלאת ימי טהרה
משקין דבהדי בשר לית בהן רביעית
מוסף תוספות
השמן שנפסל בטבול יום בנר שנטמא
נעשה הנוגע באב הטומאה
שלה טבולת יום ארוך היא שהרי
ולקמן (דף יז:) נמי אמרו גבי
ז)
ולד ראשון, כי נגע באחר
א. שהלחם מטמא נזיד.
בטמא מת אף על פי שמוסיפין טומאה על
תוס' שאנץ. ב. (ו)[ד]האי
אינה ראוייה להביא כפרה עד יום
מים אבל פחות מרביעית טמאים
משוי ליה ולד שני, השתא
טומאתו אמר רבי מאיר מדבריהם למדנו
טמא מיקרי. שם. ג. בין
כי נגע בבשר הזה שהיה
שמונים ואחד אלמא לא הוי הערב
והא דאמר בפרק אין מעמידין
להאי פי' בין לפרש"י. שם.
ולד שני לא הוסיף לו
ששורפין תרומה טהורה עם הטמאה בפסח
שמש דילה עד שקיעת החמ' דשמוני':
(ע"ז דף לא. ושם) גבי יין נסך דמטמא
ד. נ"א. בדשייך טפי. חי'
טומאה, ולד שני הוה וגם
הר"ן. ה. נ"א. מוקמינן
א"ר יוסי אינה היא המדה ומודים ר' אליעזר
עתה כשנגע בו הולד
בנר שנטמא בטמא מת. טמא מת
טומאת משקין ברביעית ובפ"ב דנדה
ב
הראשון נעשה ולד שני, מה
ליה וכו' לכל הפחות שאנו
אב הטומא' הוא ומטמא כלים דכתיב
(דף יט:) גבי דם הירוק ובכמה דוכתין
ורבי יהושע ששורפין זו לעצמה וזו לעצמה
יכולים להעמידו. תוס'
הוסיף לו דקתני במתני'
(במדבר יט) וכל אשר יגע בו הטמא
אומר ריב"א דבפסול גוייה איירי
ר"פ. ו. אבל לענין לטמא
אע"פ שמוסיף לו טומאה
על מה נחלקו על התלויה ועל הטמאה שר'
על טומאתו. ופריק רב
אחרים בין דאורייתא בין
יטמא והנפש הנוגעת תטמא עד
דשיעורו ברביעית כדאמר במעילה
אליעזר אומר תשרף זו לעצמה וזו לעצמה
ג
יהודה ולד דמתני' ולד שיני
דרבנן סגי ליה בכל שהוא.
הערב בפרשת פרה גבי טומאת
בפרק קדשי מזבח (דף יז:) דכל
ור' יהושע אומר שתיהן כאחת: גמ' מכדי
שם. ז. נ"א. ותימא כיון
הוא, שעשה הבשר שנגע
מת אלמא טמא מת מטמא אדם
המשקים מצטרפין לפסול הגוייה
בו וולד שלישי, והבשר
דאין אוכל מטמא אוכל
בשר שנטמא בוולד הטומאה מאי הוי שני
שנגע באב הטומאה נעשה
אפי' מדרבנן, לא משכחת
ועשאו הכתוב אב הטומאה כשרץ
ברביעית ור"י מפרש דהא דבעינן
ו
הוא ולד ראשון, [ו]כאשר
שלישי אלא ע"י משקין,
כי שריף ליה בהדי בשר שנטמא באב
ונבילה שמטמאין אדם ולא כנוגע
רביעית היינו בהנך דעיקר טומאה
נגע בבשר שהיה הולד
כגון משקה אוכל ואוכל
הטומאה מאי הוי שני שני ושני הוא מאי
בהן שאין מטמא אלא אוכלין ומשקין
לאו דאורייתא כגון סתם יין כותים
שלישי עשאו שני, הנה
משקה, והנך משקין
הוסיף לו טומאה שעד עתה
אחרונים ראשונים הוו,
כדכתיב בשרצים (ויקרא יא) כל אשר
ודם הירוק דאפי' ביתר מרביעית
מוסיף לו טומאה על טומאתו איכא אמר
היה ולד שלישי ועכשיו
דכל הפוסל את התרומה
בתוכו יטמא מכל האוכל אשר יאכל
לא מטמא מדאורייתא אבל שאר
רב יהודה הכא בוולד וולד עסקינן דהוי
מטמא משקין להיות
נעשה שני. ואקשינן היאך
ד
אשר יבוא עליו מים יטמא וכל
משקין מדאורייתא בכל שהוא ור"ת
הבשר שהוא אוכל יטמא
תחילה (פרה פ"ח מ"ז).
ליה שלישי וקסבר שלישי מותר לעשותו
תוס' הרא"ש. ח. כדמפרש
אוכל כיוצא בו, והתניא
משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא
אומר דמדאורייתא בעינן רביעית
שני והא אין אוכל מטמא אוכל דתניא יכול
ר"ת לקמן על רביעי
יכול יהא אוכל מטמא
אלמא לא מקבל טומאה מן הכלי
לטמא אחרים אבל מדרבנן מטמא
בקודש (יט.). שם.
אוכל, ת"ל וכי יותן מים על
יהא אוכל מטמא אוכל ת"ל וכי יתן מים על
1
זרע ונפל מנבלתם עליו
ט. [ד]לא נתקנה עדיין
שקיבל טומאה מן השרץ אלא אוכל
אחרים בכל שהוא ולפי' צ"ל דהשתא
זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא הוא טמא
בימי ר' חנינא סגן הכהנים,
טמא הוא לכם. הוא טמא
ומשקה בלבד ולא אדם וכלים והאי
לא מסיק אדעתיה שאוכל יטמא
ואין עושה טמא כיוצא בו.
שהיא א' מי"ח דבר דגזרו
ואין עושה כיוצא בו טמא הניחא לאביי
נר הוי ראשון ועכשיו יש כאן תוספת
אוכל אפילו מדרבנן מדאיצטריך
ב"ש וב"ה. שם. י. דתנן כל
הניחא למאן דאמר בחולין
דאמר לא שנו אלא בחולין אבל בתרומה
אינו עושה. ולמאן דאמר
הפוסל את התרומה מטמא
טומאה שמתחלה היה שמן זה שלישי
לאוקמא במשקין ומדרבנן ולא מוקי
בחולין ובתרומה נמי אין
משקין להיות תחילה.
וחוזר ונעשה שני ע"י הנר דהואיל ויש
כמסקנא דאוכל מטמא אוכל מדרבנן
וקדשים עושה כיוצא בו ולרב אדא בר
סוגיית הגמ' לקמן ע"ב.
עושה, אבל בקדשים עושה
טומאה עליו לא חיישינן ליה ומותר
ואף על גב דאין אוכל מטמא אוכל
יא. נ"א. [וי"ל] דגזירה
טומאה כיוצא בה שפיר,
אהבה משמיה דרבא נמי דאמר לא שנו
דהני קדשים נינהו, אלא
דכל הפוסל את התרומה
להוסיף בידים: מדבריהן למדנו
אפילו מדרבנן מכל מקום משכחנא
ז
אלא חולין ותרומה אבל בקדשים עושה
לרבינא דאמר אפילו
וכו' היתה אחר רבי חנינא
ששורפין תרומה טהורה עם הטמאה
שלישי ע"י עצים ולבונה ח או על
קדשים נמי אין עושה אוכל
סגן הכהנים כדפרישית.
כיוצא בהן שפיר אלא לרבינא משמיה דרבא
בפסח. עם זמן הביעור דהואיל
ידי משקין דאכתי לא גזרו דכל
תוס' הרא"ש. אבל לר"ע
טמא כיוצא בו מאי איכא
דאמר מקרא מלא דיבר הכתוב לא שנא
למימר. ופריק רב נחמן בר
דהוא בתרא ליכא למימר
והולכת לאיבוד אף הטהורה ואסורה
הפוסל את התרומה מטמא משקין
יצחק מהא דתנן אין כלי
דמסהדי מקמי גזירת
חולין לא שנא תרומה לא שנא קדשים אינו
מדאורייתא לא חיישינן לשמירתה
להיות תחלה ט:
משקין. חי' הר"ן.
חרס מטמא חבירו אלא
עם בשר ומשקין מיבעי ליה.
עושה כיוצא בו מאי איכא למימר הכא במאי
ואע"ג שמוזהרין אנו לשומרה בטהרה
במשקה, נטמא המשקה
יב. דאילו התם שלישי
טמאוהו, הכא נמי כגון
דאורייתא מותר לעשותו
דכתיב (במדבר יח) את משמרת
וא"ת אמאי לא פריך מאי
עסקינן דאיכא משקין בהדי בשר דקא מיטמא
דאיכא משקין בהדי האי
שני דרבנן ואילו הכא
תרומותי: אינה היא המדה. אי אתה
איריא שנטמא באב הטומאה אפי'
מחמת משקין אי הכי האי עם הבשר שנטמא
בשרא דמטמא הבשר
שלישי דאורייתא מותר
יכול ללמוד את זו מדבריהן. ובגמרא
בראשון ושני נמי כדפריך לקמן על
מחמת משקין, ונדחה.
לעשותו שני דאורייתא.
י
באב הטומאה עם הבשר ומשקין מיבעי ליה
❖
תוס' שאנץ.
ואסיק' דאין אוכל מטמא
[טו.] מפרש אמאי אינה היא המדה:
ר"ע וי"ל משום דרבי חנינא קאמר
אלא ה נהי דאין אוכל מטמא אוכל מדאורייתא
אוכל מדאורייתא, ומתני'
ומודים ר"א כו'. רבי יוסי קאמר לה
מימיהם של כהנים משמע שמעולם
דקתני בשר מטמא בשר
מדרבנן מיהו מטמא: הוסיף ר' עקיבא
אחר מדרבנן.
דאע"ג דאיפלוג ר"א ורבי יהושע
כך הוא אף קודם י"ח דבר דגזרו
רבינו חננאל
מתני' הוסיף ר' עקיבא
מימיהן של כהנים לא נמנעו מלהדליק
בשריפת תרומה בהא מודו ששורפין
דכל הפוסל התרומה מטמא משקין
מימיהם של כהנים כו'.
תניא אבא שאול אומר,
זו לעצמה וזו לעצמה: גמ' שני ושני
כו': מכדי שמן שנפסל בטבול יום מאי
להיות תחלה דבפ"ק דשבת (דף
יא
ואקשינן מכדי שמן שנפסל
שתי פרות היו חורשות בהר
בטבול יום מאי הוא
המשחה כו'. מתני' אמר
הוי שלישי וכי מדליק ליה בנר שנטמא בטמא
הוא. מתחלה היה שני ועדיין שני
יד: ושם) מוקי האוכלין והכלים
שלישי, כי הטבול יום פוסל
רבי חנניה סגן הכהנים
הוא: הכא בוולד וולד עסקינן.
שנטמאו במשקין במשקין הבאים
מת מאי הוי שני מאי קמ"ל שלישי מותר
ואינו מטמא, והשלישי
מימיהם של כהנים לא
האי בוולד הטומאה דקתני מתני'
מחמת ידים ולפי שגזרו דידים
פוסל ואינו מטמא, דתנן
נמנעו מלשרוף הבשר
לעשותו שני היינו הך אמר רב יהודה הכא
שנטמא בולד הטומאה עם
בטהרות פ"ב הראשון
וולד וולד קאמר דהיינו שני ובשר
פוסלין התרומה עושין המשקין שנגעו
בנר של מתכת
עסקינן דרחמנא אמר
ו
והשני שבתרומה טמאין
הבשר שנטמא באב
שנגע בו הוה שלישי וכי הדר שרפי
בהן תחלה:
הטומאה כו'. נקוט האי
ומטמאין. שלישי פסול
בחלל
מאי קא משמע לן דשלישי מותר
ליה בהדי בשר שנטמא באב הטומאה
ולא מטמא, ותנן בטבול
כללא בידך השרץ וכיוצא
יום פ"ב המקפה של
בו הוא אב הטומאה, כדתנן
לעשותו שני היינו הך. למ"ד אין אוכל מטמא אוכל מדאורייתא
שהוא ראשון חוזר ונעשה שלישי זה שני: והא אין אוכל מטמא
אבות הטומאה השרץ
תרומה והשום והשמן של
אוכל. וכיון דלא מטמא ליה מאי תוספת איכא: ואין עושה
לא פריך דלדידיה הוסיף דמותר לעשות אף שני דאורייתא :
ה)
יב
חולין ונגע טבול יום
ושכבת זרע וטמא מת כו',
כיוצא בו. ואין מטמא אוכל כיוצא בו: הוא טמא. משמע
במקצתו פסל את כלן,
והנוגע בהן נקרא ולד
ואילו
ראשון, והנוגע בולד
נמצא זה השמן פסול והוא
מיעוטא: אבל תרומה וקדשים עושה כיוצא בה. דילפינן מנבואת חגי לחם ונזיד יין ושמן (חגי ב): שפיר. דמתני' בקדשים קיימי':
כמו שלישי, כדנגע ביה
ראשון נקרא ולד שני,
מקרא מלא. לא הוציא ממשמעו לא תרומה ולא קדשים אלא דבר שלם דיבר דאין אוכל מטמא אוכל לעולם ונבואת חגי טומאות דרבנן נינהו
בזה השמן הנר שנטמא
והנוגע בולד שני נקרא ולד
מטמא מת, שני הוא, כי הנר
שלישי. ואקשינן אמתני'
וכבר נגזרו כדלקמן [יז.] אבל דאורייתא לא מטמא אלא אוכל משקה ומשקה אוכל לקמן בפירקין (דף יח.) יליף לה דאוכל מטמא משקה ומשקה
הוא ולד ראשון, והשמן
מכדי בשר שנטמא בולד
אוכל: דאיכא משקין בהדי בשר. כשנגע באב הטומאה היה משקה טופח עליה ונטמא עמה והוה אף המשקה ראשון וכששורפה עדיין הוא
הטומאה ולד שני הוא, כי
שנגע בנר נעשה ולד שני,
עליה ומטמא הבשר שנשרף עם זה מחמת המשקין ונעשה שלישי שני: מדרבנן מטמא. וקא מוספי ליה טומאה מדרבנן: מאי הוי שני.
מאי קמ"ל ר' עקיבא
שריף ליה בהדי בשר
שנטמא באב הטומאה הלא
שלישי מותר לעשותו שני,
היינו הך. דר' חנינא דתריצנא בהכי ומאי
דנר הוי ראשון:
הוסיף ר"ע דמשמע דהוסיף
עדות על עדות
חידוש על חידוש:
היינו דר' חנניה סגן
בחלל הכהנים. ומוקים רב יהודה
למתני' בנר של מתכת, דרחמנא אמר בחלל חרב,