טו:
אור לארבעה עשר
פרק ראשון פסחים
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
הפיגול. לא צריך הכא אלא מסיים הברייתא: הפיגול והנותר. של
ולא ידעינן אי נגע אי לא נגע וקשה לריב"א אי ברה"י ספיקו טמא
קיא א מיי' פי"ט מהל'
א) [שבת קנד: לקמן כ: נה:
פסולי המוקדשין
ביצה לו. ב"ק קיז. ב"מ
קדשים: והטמא. בשר קודש שנטמא. דקיימא לן בפ' אחרון (ד' קכ:)
ואי ברה"ר ספיקו טהור ונראה לר"י לפרש כגון שתי חביות ברה"י
לח:], ב) לקמן פה. קכ:,
הלכה ה:
ונגע באחת מהן ואינו יודע באיזה מהן נגע דהשתא שתיהן תלויות
דגזרו עליהן שיטמאו את הידים ואע"פ שאין אוכל מטמא אדם גזרו
קיב ב מיי' פ"ג מהל'
ג) לקמן מה:, ד) [לעיל
דבר תורה דלא ילפינן מסוטה דברשות
היחיד ספקו טמא אלא דבר
עליהן לטמא מיהת את הידים ולא לטמא את הגוף משום חשדי כהונה
יד:], ה) בס"א ליתא מן,
חמץ ומצה ה"ד:
קיג ג מיי' פ"ז מהל'
ו) בס"א נוסף: טומאה על,
שיכול להיות אמת כעין סוטה אבל
ועצלי כהונה כדמפרשינן התם ואפילו
ז) ומיהו י"ל דר"מ מר'
אבות הטומאה
הכא דודאי אחת מהן טהורה אין
הכי דאית עלייהו טומאה דרבנן
הפיגול והנותר והטמא בית שמאי אומרים
❖
חנינא ור"ע יליף שפיר שייך
ה"א:
לטמאות שתיהן מספק כדתנן בפרק
אמרי ב"ש דאין שורפין פיגול ונותר
לטעמיה כיון דעלייהו קיימי
אין נשרפין כאחת וב"ה אומרים א נשרפין
ועוד כו' העתק מחלופי
שאין טמאים מן התורה עם הטמאה
שני נזירים (נזיר ד' נז.) ב' נזירים
כאחת ואי סלקא דעתך ר"מ מדברי רבי
❖
גרסאו',
רבינו חננאל
שהוא טמא מן התורה וכ"ש בתרומה
שאמר להם אחד ראיתי אחד מכם
יהושע קאמר אמאי מהדר ליה ר' יוסי מדר'
טהורה וטמאה ואפי' ב"ה לא קשרו
שנטמא מביאין קרבן טומאה וטהרה
ואי ס"ד ר' מאיר מדברי ר'
חנינא סגן הכהנים א"ל רב נחמן רבי יוסי
יהושע קאמר, היכי מהדר
אלא משום דאית לפיגול ונותר טומא'
ומפרש בגמ' דהוי ספק טומאה ברה"י
מוסף רש"י
ליה ר' יוסי מדברי ר' חנניה
לאו אדעתיה דהוא סבר ר"מ מדרבי חנינא
דרבנן: וא"ל. רבי יוסי לרבי מאיר
ואפ"ה לא אמרי' דכל אחד יביא קרבן
הפיגול והנותר מטמאין
סגן הכהנים וכו'. ופרקינן
סגן הכהנים קא"ל וא"ל אנא מדר' יהושע
טומאה משום דודאי לא נטמא רק
כי ילפת ליה מדרבי יהושע נמי אינה
את הידים. מדרבנן (לקמן
טעה ר' יוסי דהוה סבר
אחד מהן: נימא קסבר ר' יוחנן
פה.). ונפסלה מלאכול
דר' מאיר מדברי ר' חנניה
היא המדה דמודין הן בזו. ולקמן
קאמינ' וא"ל ואפילו לרבי יהושע נמי אינה
לאדם.
ונתקלקלה
דייק, ואמר ליה ר' מאיר
כו' מדברי ר' חנינא. פ"ה דמשמע
פריך אמאי אינה היא המדה: מדה
היא המדה דהא מודה ר"א ורבי יהושע
בעיפושה ממאכל אדם
מדברי ר' יהושע קאמינא,
(לקמן מה:). מטמאה
ומדה היא. דהא טהורה גמורה
ליה מדקאמר מחלוקת בשש דאי
והדר אמר ליה ר' יוסי
ששורף זו בפני עצמה וזו בפני עצמה ואמאי
טומאת אוכלין. דכל
גם לדברי ר' יהושע אינה
מדרבי יהושע מאי איריא בשש אפי'
היא החבית הזאת ומשום דסופה
אינה היא המדה מדה ומדה היא שאני
זמן שהיא ראויה לכלב
היא המדה. ואקשינן אמאי
לאיבוד שרי לטמויי בידים: דעצים.
בד' וה' נמי כיון דאזיל לאיבוד ואין
לא פקע תורת אוכל
אינה היא המידה מדה
התם דאיכא הפסד חולין מתקיף לה רב
מינה (שם). ונשרפת עם
שצריך להיסק שתי היסקות: מחלוקת
נראה לר"י דדילמא הא דנקט שש
אחת היא. שהרי ר' יהושע
ירמיה מתניתין נמי איכא הפסד דעצים א"ל
הטמאה בפסח. אם
בהדיא אמר יטמאנה ביד.
בשש. שעדיין אין על הטהורה אלא
לאו למעוטי ד' וה' אלא משום דבעי
תרומה טהורה היא, דכיון
ודחינן שאני התם דאיכא
ההוא סבא להפסד מרובה חששו להפסד
למימר אבל בז' ד"ה שורפין ועוד
איסור דרבנן אבל בשבע שנאסרה
א)
דלא חזיא לאדם מותר
הפסד חולין, כלומר כיון
לטמאה בידים, ואפילו לר'
מועט לא חששו א"ר אסי א"ר יוחנן מחלוקת
שהגת התחתונה יש בה
דבד' וה' לא אזיל לאיבוד דכיון דשרי
כבר מן התורה אין לך טומאה גדולה
יוסי דאמר זו לעצמה וזו
יין שהוא חולין, ואם
באכילה ימצא להן אוכלין הרבה א
מזו ודברי הכל אף לר' יוסי שורפין: לעצמה (שם).
בשש אבל בשבע דברי הכל שורפין א"ל רבי
❖
ב
תרד התרומה הזו עליהן
נימא קסבר ר' יוחנן דמתני'. דרבי
ונראה לר"י דדייק מדקאמר אבל בז'
תפסד לגמרי שאינו שמן
זירא לר' אסי נימא קסבר רבי יוחנן מתני'
שראוי להדלקה אע"פ
ד"ה שורפין ואי מדברי רבי יהושע
חנינא בולד הטומאה דרבנן ור"מ
ב
באב הטומאה דאורייתא וולד הטומאה
שנטמא, אלא הוא יין
מוסף תוספות
קאמר א"כ מנלן דבז' שורפין לרבי
מיניה יליף. ודוקא נקט שש רבי יוחנן
שאין בו הנאה של כלום
דרבנן ומאי מדבריהם מדברי רבי חנינא סגן
יוסי כיון דסבירא ליה דהתם שאני
ומשום דאית עליה איסור דרבנן הוא
אחר שנטמא לפיכך אמר
ואפי' בקש ולא מצא
א.
הכהנים א"ל אין איתמר נמי אמר רבי יוחנן
ר' יהושע יטמאנה ביד.
אוכלין מ"מ לא פסיקא
דאיכא הפסד חולין אבל בעלמא לא
טעמא דר' מאיר אבל אם בא לשורפ'
ליה. תוס' הרא"ש. ועי'
ואקשינן מתני' נמי אית
מתניתין באב הטומאה דאורייתא וולד
אע"ג דאזיל לאיבוד א"כ אפי' בז'
בחמש וארבע מודה רבי מאיר דאין
פנ"י. ב. דאי אמרת
בה הפסד, כי אם תשרף
הטומאה דרבנן ומאי מדבריהם מדברי רבי
לא ישרפו עם הטמא וא"ת הא
שורפין ואע"ג דסופה לאיבוד דלאו
כל אחת במדורה בפני
בשלמא וכו' מדברי ר'
ג
עצמה צריכות עצים הרבה.
חנינא, משו"ה לר' יוסי
דבז' שורפין אפילו לרבי יוסי משום
מדרבי יהושע קא יליף דטעמי' דרבי
חנינא סגן הכהנים ומחלוקת בשש אבל
ודחינן הפסד של חולין
בשבע שורפין דהא דקאמר
דיליף מדברי רבי עקיבא דשרי
יהושע התם משום הפסד חולין או
בשבע דברי הכל שורפין לימא מסייע ליה
שהוא מרובה חששו.
ר"י אינה היא המדה משום
לשרוף פסול עם הטמא וי"ל כיון
דילמא לר' יוחנן נמי ר' מאיר מדרבי
להפסד מועט כגון הפסד
דס"ל ולד טומאה
ד
הפיגול והנותר והטמא ב"ש אומרים אין
של עצים לא חששו. אמר
דאורייתא ולא ילפינן
דמדרבי יהושע יליף ולא מצינו דר"מ
יהושע יליף וטעמא דרבי מאיר לאו
נשרפין כאחת וב"ה אומרים נשרפין כאחת
ר' אסי אמר ר' יוחנן
איסור דרבנן מטומאה
יליף איסור מטומאה מסברא אין לנו
משום איסורא דרבנן הוא דהוא הדין
מחלוקת בשעה ששית
דאורייתא, אבל איסורא
שאני התם דאית להו טומאה מדרבנן
שהיא גזירה מדרבנן,
דאורייתא בשבע ילפינן,
ללמוד איסור מטמא אבל אי מדבריה'
נמי לחמש וארבע והאי דקאמר ר' יוחנן
ה
דתנן הפיגול והנותר מטמאין את הידים
אבל אי. תוס' שאנץ.
דמדאורייתא בשעה ששית
ב)
שש אורחא דמילתא נקט: א"ל
היינו מדברי רבי חנינא ויליף ר"מ
שרי באכילה, אבל בשעה
ג. לעולם אימא לך
לימא מסייע ליה הפת שעיפשה ונפסלה
אין. ודווקא שש קאמר ולקמיה פריך
איסור מטמא ורבי יוסי דאמר אינה
ג)
שבע שהוא אסור מן
מדבריהם מדברי ר' יהושע
ומ"מ. שם. ד. ואיסור
מלאכול לאדם והכלב יכול לאכלה מטמאה
התורה דברי הכל שורפין
היא המדה משום דסבירא ליה ולד
אמאי קאמר ר' יוסי אינה היא
הכל כאחת, לפי שהכל
דאורייתא הוי כמו פסול.
המדה: נימא מסייע ליה. דבשבע
טומאה דאורייתא ולא ילפינן מיניה
טומאת אוכלין בכביצה ונשרפת עם הטמאה
תוס' הרא"ש. ה. [ד]לא
איסורא דאורייתא היא,
מודה ר' יוסי: הפיגול ונותר כו'. רבי
איסור דרבנן דהיינו בשש אבל בז'
ומאי מדבריהם מדברי ר'
חזינן לשום תנא דיליף
בפסח שאני התם דעפרא בעלמא הוא אי
איסור מטומאה. תוס'
חנניה סגן הכהנים ומתני'
איסור דאורייתא ילפינן מיניה:
יוסי א"ל לעיל וקאמר ליה לר' מאיר
הכי מאי מודה הכי קא"ל ר' יוסי לר"מ אפי'
ונשרפת עם הטמאה. נראה
הרא"ש. ו. דאזיל לאיבוד
באב הטומאה דאורייתא
בהא הוא דאמרי בית הלל נשרפין
❖
מדאורייתא. תוס' הרא"ש.
וולד הטומאה דרבנן. נימא
לר' יהושע דמיקל כי מיקל בתלויה וטמאה
לו לדמות האי דאזיל
כאחת משום דפיגול ונותר אסירי
מסייע' ליה הפיגול והנותר
אבל בטהורה וטמאה לא אי הכי אמאי אינה
והטמא ב"ש אומרים
לאיבוד לז' אבל בו' אין שורפין כיון
מדאורייתא אבל באיסורא דרבנן לא
ו
אין נשרפין כאחת וב"ה
היא המדה מדה ומדה היא א"ר ירמיה
רבינו חננאל (המשך)
דלא אזיל לאיבוד אלא משום גזירה
שרו לטמויי בידים שמעינן מינה מיהא
אומרים נשרפין כאחת.
דרבנן: רבי יוסי לטעמיה.
הכא בבשר שנטמא במשקין שנטמאו
דבאיסור דאורייתא מודה רבי יוסי
מיקל אלא בתלויה וטמאה
דייקינן מדברי ב"ה כיון
אבל טמאה וטהורה לא.
דמאחר דכולן השתא
ואע"ג דליכא שם טומאה עליה: שאני
קשה רבי יוסי גופיה אית ליה
מחמת שרץ ואזדא ר"מ לטעמיה ורבי יוסי
אי הכי כי ר' מאיר מדברי
אסורין מדאורייתא הן,
התם כו'. מהא לא מיסתייעא לר'
לקמן (דף יח:) טומאת משקין לטמא
לטעמיה ר"מ לטעמיה דאמר טומאת משקין
ר' חנניה סגן הכהנים
אע"ג דהפיגול והנותר
ג
אחרים דרבנן והא דאית ליה הכא
יוחנן ואפי' בשבע אימא לך דפליג ר'
אמר לר' יוחנן, דאמר
טהורין הן נשרפין כאחד,
לטמא אחרים דרבנן ור' יוסי לטעמיה דאמר
אב הטומאה דאורייתא
אף הני בעידן איסורן
דאורייתא בשיטת ר' עקיבא רבו
יוסי ואע"ג דאסירא הואיל ואין עליה
ד)טומאת משקין לטמא אחרים דאוריי' דתניא
ולד הטומאה מדרבנן הוא
מדאורייתא והיא משעה
אמר ואין זה לטעמיה ועוד
שם טומאה לא מטמינן ליה והא
ז)
טמא, אבל מדאורייתא
שביעית ולמעלה נשרפין
ספק
טהור הוא, אמאי אמר ר'
כאחד. ודחינן לעולם
דמודה בפיגול ונותר משום דאית
קשה
יוסי אינה היא המדה, הלא
לא מסייע' ליה, ושאני
עלייהו שם טומאה דרבנן: מטמאה טומאת אוכלין. הואיל ומתחלה נראית לאדם ירדה לה תורת טומאה ואין עולה ממנה
האב טמא [דאורייתא]
פיגול ונותר דאית בהו
עד שתפסל מאכילת כלב: ונשרפת עם הטמאה בפסח. ואפילו היא תרומה טהורה והא ודאי ר' יוסי קאמר לה דאי ר' מאיר
והולד מדאורייתא טהור
מיהו טומאה מדרבנן,
ואמר ר' חנניה לא נמנעו
דתנן הפיגול והנותר
וש"מ דמודה ר' יוסי היכא דלאו בת אכילה היא והוא הדין לפת מעלייתא בשבע שעות: אי הכי.
אפילו פת מעלייתא שרי
לשורפן כאחת היא היא
מטמאין הידים. ואתינן
דרבי מאיר מדרבי חנינא יליף מאי מודה ר' אליעזר דקאמר ליה ר' יוסי הא קא יליף רבי מאיר מדרבי חנינא ומהדר ליה
המדה ששורפין תרומה
תוב לסיועיה מן הפת
איהו מדרבי אליעזר ורבי יהושע: הכי קאמר ליה. הא דקא ילפת מדרבי חנינא אינה היא מן ה) המדה כדמפרש לקמיה ואפילו
טמאה עם הטהורה. ופירק
שעפשה שהיא טהורה
ר' ירמיה הכי מתני'
ונשרפת עם תרומה טמאה
לרבי יהושע נמי דשמעינן ליה דמיקל טפי גבי חבית דקאמר יטמאנה ביד מודה בשריפה בפסח דאין שורפין דהתם משום הפסד
בבשר שנטמא בספק
בפסח. ודחינן שאני פת
חולין הוא וכי איכא למימר דמיקל בשריפה בתלויה וטמאה הוא דאיכא למימר דמיקל כדשמען ליה גבי חבית שנולד לה ספק
משקין הבאין מחמת שרץ
שעפשה דכעפרא בעלמא
טומאה דאמר יגלנה ותנא גרמא והוא הדין בידים אבל בטהורה ליכא למימר דמיקל: אי הכי. דרבי מאיר מדרבי חנינא יליף אמאי
שהוא ולד שאביו ספק,
היא. ואקשינן לר' יוחנן
כדתנן בטהרות פ"ד ר"י
דאמר ר' מאיר מדברי ר'
אינה היא המדה מדה ומדה היא דהא בשש איכא איסורא דרבנן על הטהורה כי התם דאיכא טומאה דרבנן והא ר' יוסי לא שני
אומר ספק משקין לאוכלין
חנניה סגן הכהנים קאמר,
ליה בין שם טומאה לשם איסור דהא אמרת דמודה רבי יוסי בשבע הואיל ואיכא איסור דאורייתא ואע"פ דליכא עלה שם טומאה אלמא לא
טמאין, לכלים טהורין,
אי הכי אמאי אומר לו ר'
שני ליה וכיון דלא שני ליה שפיר יליף רבי מאיר מדרבי חנינא דאמר דמטמאינן טומאה מדרבנן בטומאה דאורייתא הכא נמי מטמינן איסור
(ר"מ) כיצד שתי חביות
יוסי לר' מאיר מודה ר'
אחת טמאה ואחת טהורה
אליעזר ור' יהושע, נימא
דרבנן בטמא טומאה דאורייתא: א"ר ירמיה הכא בבשר שנטמא. בוולד הטומאה דקתני כגון שנטמא במשקין שנטמאו בשרץ: ואזדא
עשה עיסה מאחת מהן
ליה אנא אמינא לר' חנניה
ר' מאיר לטעמיה. דאמר משקין אין מטמאין אחרים ואפילו אוכלין אלא מדרבנן והוה ליה מדאורייתא טהור מעליא ושרפי ליה בהדי בשר
ואין ידוע מאיזה מהן עשה
סגן הכהנים ואת אמרת לי
שנטמא באב הטומאה דטמא מדאורייתא וגבי תרומה טהורה בשש דאיכא נמי איסור דרבנן עלה לא שנא: ורבי יוסי לטעמיה. דמשקין
זהו ספק משקין לאוכלין
מדברי ר' יהושע. ושנינן
טמאין, לכלים טהורין.
הכי קאמר ליה ר' יוסי לא
טימאוהו לבשר זה מדאורייתא הלכך אינה היא מן ה) המדה דטמא וטמא הוא. ולר' ירמיה איכא לאקשויי א"כ בין לר"מ בין לר' יוסי מאי
ואזדא ר"מ לטעמיה
מבעיא הני דמחמרי, אלא
מוסיפין לוו) טומאתו קא מסהיד ר' חנינא מעיקרא בראשון נגע וה"ל שני והשתא נמי בהדי ראשון שרפינן להו ונראה בעיני דרבי ירמיה אוולד
דשמעינן ליה דאמר
אפי' ר' יהושע דמיקל, לא
וולד דקאמר רב יהודה [יד.] סמיך ולא חש למידק כולי האי ונקט מילתיה בתר לישנא דמתני' דתני בוולד הטומאה ולעולם בבשר שנטמא
במשקין שנטמא בכלי שנטמא בשרץ דהוו להו משקין שניים והוא שלישי ואשמעינן דשלישי מותר לעשותו שני. ואכתי איכא לאקשויי סוף סוף
כיון דאין אוכל מטמא אוכל אלא מדרבנן מאי קא מהני ליה האי בשר ראשון לבשר שלישי אי לשוויה שני מדרבנן מעיקרא נמי שני מדרבנן
הוה דאילו משקין שנגע בהן תחלה היו מדרבנן דהא נגע בראשון ואפי' ע"י שני הן נעשין תחלה אלא על כרחך ר' ירמיה כרב אדא או
כאביי ס"ל דאמרי קדשים עושין טומאה כיוצא בהן ואשמעינן ר' חנינא דשני דרבנן עבדינן ליה שני דאורייתא ולר' מאיר שמעינן מינה דשני
דרבנן דהוא טהור מעליא דאורייתא מותר לעשותו שני דאורייתא והוא הדין לתרומה טהורה שנשרפת עם הטמאה ולר' יוסי אשמעינן
דשני דרבנן דהוא שלישי דאורייתא עבדינן שני דאורייתא הלכך אינה היא מן ה) המדה. ורבינא דאית ליה [שם] מקרא מלא דבר הכתוב לא
ס"ל
דרבי ירמיה
ומוקי
לה לתוספת
טומאה דרבנן דמתניתין
כדאוקימנא ברישא ומאי מדבריהן מדברי ר' אליעזר ורבי יהושע:
ספק