טז:
אור
לארבעה
עשר
פרק ראשון פסחים
עין משפט
מסורת
הש"ס
נר מצוה
דם
שאינו נשפך כמים אינו מכשיר. הקשה ה"ר יעקב דאורלינ"ש
דם התמצית. אינו ראוי לזריקה דכתיבה) כי הדם הוא (הנפש) בנפש
קיז א מיי' פ"י מהל'
א) יומא ז. יבמות צ. גיטין נד.
טומאת אוכלין ה"ג:
זבחים מה. מנחות כה.,
א"כ דם חיה ועוף דטעונים כיסוי לא יהיו מכשירים דכיון
יכפר דם שהנפש יוצאה בו מכפר ושאין הנפש יוצאה בו אינו
ב) [יומא ויבמות שם] לקמן
ב [מיי' פ"א מהל' פסולי
מכפר. אלמא נשפך כמים ואינו מכשיר כדרבי יוסי בר' חנינא: דאפי'
דטעונים כיסוי לא חשיב נשפך כמים דאמרינן בפ' כיסוי הדם
❖
פ: [מנחות כה:], ג) [צ"ל כר'
המוקדשין הל' לד]:
בחולין לא מכשיר. כדמפרש טעמא: קיבלה מיניה ר' שמואל.
(חולין פד: ושם) אמריתו חיה בכלל בהמה לסימנים אימא נמי בהמה
יוסי], ד) יומא ז. זבחים כג.
מנחות כה., ה) ויקרא יז,
בכלל חיה לכיסוי ומשני אמר קרא
לפירושא דהאי טעמא מרבי זירא
ו) [ויקרא יא], ז) [ויקרא ז],
מוסף רש"י על הארץ תשפכנו כמים אלמא דם
אמאי לא מכשיר דם התמצית לפי
דם שאינו נשפך כמים אינו מכשיר מתקיף
ח) [לקמן פ:], ט) [ויקרא
שאינו קרוי דם והקרוי דם קרוי משק'
חיה לא חשיב נשפך כמים ולאו
סוף פרשה ג עי"ש], י) [צו
א
בשוגג. קסבור אין קרבנות
לה רב שמואל בר אמי הרי דם התמצית
פרשה ח], כ) [צו פרשה ח]
מקבלין טומאה (מנחות כה:).
פירכא היא דכל דם הנשפך כמים
כדכתיב (במדבר כג) ודם חללים ישתה
דנשפך כמים ואינו מכשיר אמר ליה ר' זירא
[וכן בזבחים כט.], ל) [במדבר
הורצה. דהציץ הרצה ומותר
לארץ ואין צריך לקבלו בכלי כגון
ומכשיר כדכתיב ו) וכל משקה וגו'
כח], מ) [דף כח:], נ) [ותוס'
בשר באכילה (גיטין נד.)
.
הנח לדם התמצית א דאפי' בחולין נמי לא
דם חיה הוקש למים לענין הכשר
ואוקימנא אהכשר [ע"א] ושאינו קרוי דם
במזיד לא הורצה. קנסא
יומא ז: תירצו ב' תירוצי' על זה
מכשיר קבלה מיניה רב שמואל בר אמי
ובזבחים כג: וכן מנחות כה.
דרבנן הוא, ולא שיביא אחר,
אינו קרוי משקה: הורצה. קרבן
וגם לענין כיסוי היה ראוי להקישו
❖
דא"כ נמצאו ב"ד מתנין
כתבו תירוץ אחר],
דאמר רחמנא 1 רק חזק לבלתי אכול הדם כי
לבעלים דמרצה ציץ כדלקמן: במזיד
למים אי לאו דגלי קרא להדיא ב:
לעקור דבר מן התורה ולהביא
מדרבנן
הדם הוא הנפש דם שהנפש יוצאה בו קרוי
ודלא
כרבי יוסי בן
לא הורצה. להיות בשר קרבן נאכל
חולין לעזרה, אלא לא הורצה
להתיר בשר באכילה אבל
יועזר. ה"מ לאוקמא
לכהנים דקנסא הוא אבל בעלים
דם דם שאין הנפש יוצאה בו אינו קרוי דם תא
תורה אור השלם
בעלים נתכפרו
(זבחים מה:
מדאורייתא וכמ"ד טומאת משקין
נתכפרו כדאמרינן ביבמות בהאשה
שמע דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה
1. רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל
ע"פ יבמות צ.) ואע"פ שהציץ
א)
מרצה, קנסוהו רבנן שלא יהא
דאורייתא אלא ניחא לאוקמא
רבה (ד' צ.) דכיון דמדאורייתא מרצי
הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ
במזיד לא הורצה (א) מדרבנן ודלא כר' יוסי בן
בשר נאכל, אבל בעלים מיהו
וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם
מדרבנן וסבר האי תנא מאי
נמי אמזיד לא מצו רבנן למימר ליה
יועזר איש צרידה ת"ש על מה הציץ מרצה
נתכפרו דלא ניתו חולין
דברים יב כג
ב)ב
הַבָּשָׂר:
נטמא הכשר כמו שאמר רב :
זיל אייתי חולין לעזרה. קתני מיהת
ג
2. וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן
לעזרה, דהא דמאורייתא חזי
על הדם ועל הבשר ועל החלב שנטמא בין
על הבשר. בפ' כיצד צולין (לקמן
(יומא ז.) והך זריקת מזיד
דם שנטמא אלמא דם קדשים שהוא
וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן
ד
בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון בין
איסורא דרבנן הוא,
הַ¢קּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ
עח.) אמרינן לר"א דאמר יש
משקין בית מטבחיא מקבל טומאה
דמדאורייתא זורק לכתחילה
בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל מַתְּנֹת
ביחיד בין בצבור מדרבנן ודלא (כיוסף) בן
דם אע"פ שאין בשר הציץ מרצה על
אלמא משקין טומאת עצמן דאורייתא
ג)
דהציץ מרצה (גיטין נד.). על
קָדְשֵׁיהֶם וְהָיָה עַל מִצְחוֹ
מה הציץ מרצה. דכתיב
יועזר איש צרידה ת"ש ונשא אהרן את עון
האכילות למאי הלכתא לאקבועי
ודכן דיוסף בן יועזר מלטמא אחרים
תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי
2
ונשא אהרן את עון הקדשים,
שמות כח לח
יְיָ:
הוא וקשיא לרב: ומשני לעולם
בפגול ה ולאפוקי מידי מעילה ו ודלא
הקדשים וכי איזה עון הוא נושא אם עון
ד)
3. וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל
שירצו לבעלים (יומא ז.).
טומאת משקין דרבנן. והך טומאת
כפ"ה דפי' דלא את' אלא כר' יהושע:
באונס. שנטמא בעל כרחו,
פיגול הרי כבר נאמר לא ירצה אם עון
בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי פִּגּוּל הוּא
3
ה"ג ר"ת אם עון פיגול הוא נושא
אבל מזיד ורצון חדא מילתא
ויקרא יט ז
דם דרבנן היא ודקשיא לך הא
לֹא יֵרָצֶה:
נותר הרי כבר נאמר לא יחשב הא אינו
4. וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל
היא, אלא איידי דתני אונס
4
הרי כבר נאמר לא יחשב
העיד יוסף בן יועזר דגזירת רבנן
תני רצון (מנחות כה: וכעי"ז
נושא אלא עון טומאה שהותרה מכללה
מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם
ואם עון נותר הרי כבר נאמר לא
לא אגזור אמשקי בית מטבחיא האי
יומא ז.). וכי איזה עון הוא
הַשְּׁלִישִׁי לֹא יֵרָצֶה
בציבור מאי לאו טומאת דם אמר רב פפא
נושא. איזה עון יארע בקרבן
הַמַּקְרִיב אֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב
ירצה. דהכי איתא במסקנא בהדיא
תנא לית ליה דיוסף בן יועזר: על
שיהא הציץ מרצה עליו שיהא
לוֹ פִּגּוּל יִהְיֶה וְהַנֶּפֶשׁ
לא טומאת קמצים תא שמע 5 הן ישא איש
הדם ועל הבשר ועל החלב. בין
בפ"ב דזבחים מ) דדריש תרוייהו מחד
כשר (יומא ז.) ואין לומר
הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוֹנָהּ
בשר קדש בכנף בגדו ונגע בכנפו אל הלחם
קרא אריכא דפרשת צו ורישיה
שנטמא הדם בין שנטמא הבשר בין
שיכפר על עון הכהן שהקריב
ויקרא ז יח
ז
תִּשָּׂא:
5. הֵן יִשָּׂא אִישׁ בְּשַׂר
טמא, שהרי עון הקדשים
דקרא דכתיב ביום השלישי מוקי
שנטמא החלב הציץ מרצה. ולא שיהא
ואל הנזיד ואל היין ואל שמן ואל כל מאכל
נאמר ולא עון המקריבים, הא
קֹדֶשׁ בִּכְנַף בִּגְדוֹ וְנָגַע
למחשב לאוכלו חוץ לזמנו וסיפא
בשר טמא נאכל דאין ציץ מטהר
היקדש ויענו הכהנים
ויאמרו לא (יקדש)
אינו מרצה אלא להכשיר
בִּכְנָפוֹ אֶל הַלֶּחֶם וְאֶל
הקרבן (שמות כח לח). אם
במחשב לאוכלו חוץ למקומו ובת"כ
ודוחה לא תעשה דוהבשר אשר יגע
הַנָּזִיד וְאֶל הַיַּיִן וְאֶל שֶׁמֶן
ואמר
עון פיגול. מחשבת חוץ
וְאֶל כָּל מַאֲכָל הֲיִקְדָּשׁ
אהאי קרא דצו איתא האי גירסא
בכל טמא לא יאכל ז) אלא לר' יהושע
למקומו הקרויה פיגול
וַיַּעֲנוּ הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמְרוּ
ורש"י הגיה איפכא על פי ת"כ דפרש' קדושים דהתם ודאי דריש
איצטריך דאמר בכיצד צולין
(לקמן עז.) אם אין בשר אין דם וקאמר
❖
כדאמרינן בזבחים (כח.) שלישי
חגי ב יב
לֹא:
זה חוץ למקומו (יומא ז.
מקרא זוטא ואותה בריית' נשנית לפי מה שרצה הגמרא בזבחים
הכא ה"מ כשיצא בשר חוץ למחיצתו שאין ציץ מרצה על היוצא או
וכעי"ז זבחים כג:). הרי כבר
בתחל' ללמוד ח חוץלמקומו מקרא זוטא דקדושים ט ולכל הפי' ק"ק אמאי
שאבד הבשר אבל נטמא בשר קודם זריקת דם הציץ מרצה עליו
נאמר לא ירצה. בקדושים
הגהות הב"ח
הא
נקט עון פיגול ברישא ינ): אינו נושא אלא עון טומאה שהותרה
להתיר דם לזריקה: בין בשוגג בין במזיד. והאי דתני לעיל בשוגג
תהיו, פיגול הוא לא ירצה,
(א) גמ' הורצה מדרבנן ודלא
ואוקימנא בחוץ למקומו (יומא
מכללה. תימה לר"ת למ"ל שהותרה מכללה תיפוק ליה דליכא לאוקמא
הורצה במזיד לא הורצה בכיצד צולין ח) פליגי בה אמוראי חד אמר
שם). אם עון נותר. מחשבת
כר' יוסף בן יועזר איש צריד'
לקרא אלא בהכי כדמפרש אי עון פיגול וכו' ואור"ת יא משום דקרא
טומאתו בין בשוגג בין במזיד אבל זריקתו בשוגג אין במזיד לא וחד
❖
נותר שחישב בשחיטה על מנת
כצ"ל וכן לקמן:
אמר איפכא: בין ביחיד. בקרבן יחיד. מזיד ורצון אחד הוא אבל גבי
משמע דלא מרצה אלא דבר שיש לו היתר בשום מקום דכתיב
לאוכלו חוץ לזמנו (שם) פסול
מחשבת נותר, שחישב לאוכלו
בסיפא דקרא לרצון להם ופיגול ונותר נמי הותרו מכללם במנחת
שוגג שייך מזיד וגבי אונס שייך רצון ושוגג ואונס תרי מילי נינהו.
יב
יג
לאחר שנעשה נותר, דהיינו
מוסף תוספות
כהנים ובמנחת נסכים דתנן בפ' ב"ש (זבחים מג: ושם) דאין חייבים
וקתני מיהת על הדם אלמא דם קדשים מקבל טומאה וש"מ טומאת
מחשבת חוץ לזמנו (זבחים
עליהם משום פיגול ועוד דפיגול חוץ למקומו הותר מכללו בבמה יד
משקין דאורייתא ולא רצו רבנן לטהר משקי בית מטבחיא וקשיא
כג:). הרי כבר נאמר לא
א. ועוף. תוס' הרא"ש.
יחשב. המקריב אותו לא
ב. דלא איתקש למים לענין
לרב: מדרבנן. וקסבר האי תנא דאמשקי בית מטבחיא נמי גזור
וכן משמע בהקומץ רבה (מנחות כה.) דפריך אימא עון שמאל שהותר
יחשב, ואוקמינן במחשבת חוץ
כיסוי וכו' ואין לך בו אלא
ודלא כיוסף: ונשא אהרן. בציץ כתיב: את עון הקדשים. פסול
מכללו ביום הכפורים אמר קרא עון עון שהיה בו ודחיתיו והיינו
לזמנו (שם ושם עי"ש
חידושו וכו' אבל גבי בהמה
בארוכה). הא אינו נושא
משום דאלרצון סמיך וה"ק עון שהוא לרצון וא"ת דהתם פריך
הקרבן יכשיר וירצה ואינו מכפר על האוכלין אותו טמא דעון
דכתי' קרא על הארץ תשפכנו
טו
וגו'. הא לשון מעתה הוא,
ודאי לאפוקי מתורת כיסוי
הקדשים כתיב ולא עון הכהנים: איזה עון הוא נושא. איזה פסול
נמי ואימא עון יוצא דהותר מכללו בבמה ומשני לרצון להם לפני
מעתה אי אתה מוצא שיהא
אתי קרא. שם. ג.
דרב מיהדר
ה' עון דלפני השם הוא נושא ולא יוצא וא"כ בפיגול דחוץ למקומו
הוא מכשיר אם עון פיגול הרי כבר נאמר לא ירצה גרסי' בת"כט) ואם
נושא אלא עון קרבן טומאה,
לאוקומי הך תנא כוותיה. שם.
ומאי שנא דשדינן ליה לקולא,
נמי נימא הכי ומאי קאמר אם עון פיגול וכו' וי"ל דיוצא ודאי
עון נותר הרי כבר נאמר לא יחשב והכי פי' אם עון פיגול והוא מחשבת
ד. ונראה דאפי' לר"א דאמר
הואיל ומצינו בה קל אחר,
יש דם אע"פ שאין בשר
אינו לפני ה' אבל מחשב להוציא לפני השם קרינן ביה:
חוץ למקומו שנקראת פיגול כדכתיב בקדושים תהיו ואם האכל יאכל
שהותרה לצבור מכלל איסור
איצטריך ריצוי הציץ
ביום השלישי פגול הוא לא ירצה [ויקרא יט] ומוקמינן לה בזבחים בפ"ב (כח:)
רביעי
שביחיד, הלכך שדי ביה נמי
כדאמרי' לקמן בפר'. שם.
לקולא שיהא הציץ מרצה
ה. דאין הקרבן נקבע בפיגול
אם אינו ענין לחוץ לזמנו תנהו ענין לחוץ למקומו הרי כבר נאמר לא ירצה בקדושים תהיו כדפרשינן ואם עון נותר מחשבת נותר ששחטו
אותה בקרבן יחיד (יומא ז:)
עד שיקרבו כל מתיריו
על מנת להותיר ולאכלו חוץ לזמנו הרי כבר נאמר לא יחשב ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי וגו' בפרשת צו את אהרן [ויקרא ז]
הואיל ומצינו לה היתר אחר
בהכשר, וע"י ריצוי הציץ
ואמרינן בזבחים [כט.] ובתורת כהניםי) במחשב לאכול שלא בזמנו ביום השלישי הכתוב מדבר וכתיב לא יחשב לו אלמא לית ליה תקנתא. ורובא
שהותרה בכללה לכתחלה,
חשיב כאילו קרבו בהכשר.
הלכך יחיד שלא הותרה אצלו
שם. ויהא חייב בפיגול. תוס'
גרסי איפכא אם עון פיגול הרי כבר נאמר לא יחשב ומוקמינן ליה לפיגול חוץ לזמנו שכן לשונו בכל הגמרא ואם עון נותר הרי כבר נאמר
יבא הציץ וירצה בדיעבד
ר"פ. ו. דחשיב כאילו יש בו
לא ירצה ומוקמי' ליה בנותר ממש ולא יתכן חדא דלא כתב לא ירצה אלא במחשבת חוץ למקומו וחוץ לזמנו ועוד אי נותר ממש למאי לא
(זבחים כג:). שהותרה
צד היתר לכהנים. תוס'
ירצה אי לאכשורי קרבן הרי כשר ועומד הוא משעה שנעשו עבודות דמו בהכשר כדאמרינן בתורת כהנים כ) או אינו אלא באוכל מזבחו ביום
מכללה בצבור. דכתיב
הרא"ש. ובתוס' ר"פ כתב. דהא
בתמיד (במדבר כח) במועדו
אין מועלין בקדשים משנזרק
השלישי הכתוב מדבר וכי אפשר לומר כן מאחר שהוכשר חוזר ויפסל ואם לא ירצה לא יתכפר האוכל נותר קאמר וכי יש כפרה לחייבי כריתות
❖
אפילו בטומאה (מנחות כה.).
הדם, דאין לך דבר שנעשה
ועוד לא ירצה הקרבן משמע ותו מי איצטריך למימר דציץ לא מכפר על המחייב כרת והא עון הקדשים כתיב ולא עון האוכלים. וכלישנא
מצותו ומועלין בו, וא"כ
קמא גרסי' בתורת כהנים ועיקר הוא והאי דקרי ליה להאי פיגול ולהאי נותר משום דתורת כהנים מדרש הוא ונקט לישנא דקרא: הא. כמו
צריך ריצוי בציץ כדי שיהא
הזריקה מהניא על הבשר
רבינו חננאל הרי כלומר הרי יש לך להבין על כרחך שאין לך עון הקדשים שיוכל ציץ לרצות עליו אלא עון טומאה ומאי שנא טומאה מפסול יוצא ושאר
ויהא נפקע מידי מעילה.
הפסולין: שהותרה מכללה בצבור. דנדחית מפני קרבן צבור דכתיב במועדו ל) ואפי' בשבת ואפי' בטומאה [עז.] וכיון דהיקלתה אצלה לכך
ז. (ויקרא ז יח) ואם האכל
והרי דם התמצית שאין
היקלתה אף ביחיד שלא הותרה אצלו לכתחלה בלא ציץ ירצה הציץ עליה: מאי. עון טומאה לאו טומאת דם דאין מצריך רצוי אלא
יאכל מבשר זבח שלמיו ביום
מתקבל. כלומר שאין
השלישי לא ירצה המקריב
מתכפרין בו ואינו מכשיר.
א"כ נטמא דם שהכפרה תלויה בו אלמא דם מקבל טומאה: לא טומאת קמצין. שהקומץ מתיר את המנחה כדם המתיר את הזבח וכל
אותו לא יחשב לו פגול יהיה.
ואסקינא הנח לדם התמצית
הכפרה תלויה בו. והוא הדין דמצי לשנויי לא בטומאת בשר וחלב ואליבא דר' יהושע בעי ציץ דאמר אם אין בשר אין דם אלא ניחא ליה
חי' הר"ן. ח. (ד)איסורא זוטא
שאינו דם, שנאמר כי הדם
דפיגול דהיינו. תוס' הרא"ש.
לאוקמיה כדברי הכל: בשר קדש. שרץ לשון קדש היה בארץ (מלכים א יד) טומאה. והיה חגי הנביא בודק את הכהנים בשנת שתים
הוא הנפש דם שהנפש יוצא
ט. דכתיב ביה ביום השלישי
בו הוא קרוי דם ואמרינן
לדריוש שהיה בבנין בית שני לידע אם בקיאין בהלכות טומאה לפי שנשתכח מהן בגולה שלא נתעסקו בה בקדשים: ונגע בכנפו. באותו
לא ירצה לענין דנותר. תוס'
התם איזהו דם הנפש כל זמן
כנף שהשרץ בו כלומר השרץ עצמו ועל כרחך הכי הוא דאי משום כנף שהוא ראשון כוליה בגד נמי ראשון הוי ומאי איריא דנקיט כנף
שאנץ. ואיסורא רבא דהיינו
שמקלח, יצא דם התמצית
חוץ לזמנו כתי' בקרא אריכא
שהוא שותת. ואע"ג דתנן ר'
אלא משום שרץ שהשרץ עצמו נגע אל הלחם והלחם אל הנזיד והנזיד אל היין והיין אל השמן או אל כל מאכל היקדש כלום נטמא
בפרשה אריכא בצו את אהרן.
יהודה מחייב בדם התמצית,
האחרון הזה שהוא רביעי בקודש דלחם ראשון ונזיד שני ויין שלישי ושמן רביעי. נזיד תבשיל כמו ונזיד עדשים (בראשית כה) יין ושמן של נסכים:
תוס' הרא"ש. י. ולא נקט להו
הרי אמרינן עלה מודה היה
ואמר כסידרא דקרא. חי' הר"ן.
ר' יהודה לענין כפרה שאינו
יא. דאין הכי נמי ודאי לא היה יכול אלא בהכי כדקאמר תלמודא, והא דנקט שהותרה מכללה. תוס' ר"פ. יב. לפני ה' ואינו
מכפר. והא לא דיין שהן דכן קתני, כלומר דכן לשון משקין הרבה הוא ואיך תאמר תרגומה אדם לבדו
ועלתה בקשיא. ת"ש דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה. אלמא הדם מטמא. ושנינן טומאת הדם נושא עון אלא את שהוא לרצון במקום אחר. תוס' הרא"ש. יג. נמי תיפוק ליה משום דלא הותרו מכללם ולמה לי קרא למעוטינהו.
מדרבנן הוא ולא כיוסף שהעיד על משקה בית מטבחיא דכן. ת"ש על מה הציץ מרצה כו'. ושנינן כדשנינן תוס' הרא"ש. וע"ז מתרץ דפיגול ונותר נמי. יד. הלכך ס"ד לרבוייה וכו' אי לאו מיעוטא. תוס' שאנץ. טו. וטובא פריך התם ולא
פריך אלא מהנך שהותרו מכללם. תוס' הרא"ש.
לעילא. תוב אקשינן מיהא, ונשא אהרן את עון הקדשים וכו', מאי לאו טמאת דם. והנה הדם מטמא וצריך
כפרה. ודחינן לא טומאת קמצים, כלומר
אם נטמא קומץ המנחה והקריבו, אותו העון נושא הציץ. כדתנינן
נטמא הקומץ והקריבו הציץ
מרצה, יצא
והקריבו
אין הציץ
מרצה.
ת"ש
הן ישא איש בשר קדש בכנף בגדו
ונגע בכנפו אל הלחם ואל הנזיד
ואל היין ואל השמן
ואל כל מאכל היקדש
ויענו הכהנים
ויאמרו לא.