אור לארבעה עשר
פרק ראשון פסחים
יח.
מסורת הש"ס
רבינו חננאל
הא
בשרה טמא קתני. משמע דוקא בשרה אבל אדם וכלים לא
בטלו במעיה. דאינן ראויין למי חטאת ואין עוד שמן עליהן. ואי
א) [לקמן כ.], ב) חולין
קלה מיהת שהיא טומאת
לג: סוטה כז:, ג) [שמיני
אית ליה לרבי יהודה משקין בעלמא מטמאו אוכל נהי דבטלי מתורת
והיינו משום דנפסלו בהיסח הדעת ואם תאמר כיון דפרחה
אוכלין תטמא, אמאי תני
פרשה ח], ד) [ויקרא
בטלו במעיה, ואם תאמר
מי חטאת לענין דלא הוי טמא אב הטומאה לטמא אדם וכלים שם
מהן טומאה חמורה אפי' טומאה קלה לא לטמאו דהא אמרי' בפ' בא
יא], ה) [מראה אש מ"ז],
כי ר' יהודה הכי נמי לעולם
משקה טמא מי ליכא עלייהו כשאר משקין לטמא בשר זה שהוא אוכל
סימן (נדה נא.) ובפ' טבול יום (זבחים קה.) כל שסופו לטמא טומאה
ו) מה שטימא לטמא כצ"ל
דטומאה קלה מטמא, והא
ר"מ, ז) [לא מצאתי שם
ואמאי בטלו במעיה לגמרי אפילו
חמורה לא בעי הכשר שרץ וחשיב
תנא קמא נמי בשרה טמא
א
ב
רק בהמגרש פו: רש"י
קתני, כלומר לא היא
מלטמא בשר זה דהיינו טומאת אוכלין
כאילו נגע בשרץ והיינו דוקא בעוד
בטלו במעיה ואי סלקא דעתך מכלים הוא
ד"ה מפני שמוצצת משמע
טומאת מי חטאת עצמה
קלה נהי דטומאה חמורה לא מטמאו
שסופו לטמא טומאה חמורה אבל
כן. אמנם ברש"י חולין
דהדר ביה אבל באוכלין כר' יוסי ור' שמעון
שהיא טומאה חמורה, אלא
ט: ד"ה אם מבואר כן
אם נגעו אדם וכלים בהן בתוך
כשאין ראוי כבר לטמא טומאה
טומאה קלה והיא טומאת
סבירא ליה אמאי בטלו במעיה לגמרי נהי
להדיא], ח) [וע"ע תוספות
אוכלין הוא דמטמאה, ואי
המעים דהא אין שם מי חטאת
חמורה בעי הכשר כדאמרינן בפרק
גיטין פו: ד"ה כל ותוס'
דטומאה חמורה לא מטמאו טומאה קלה
הכי מאי בינייהו, ואמרינן
עליהן טומאה קלה כגון את הבשר
בהמה המקשה (חולין עג:) גבי בשר
חולין ט: ד"ה אם יכולה],
חסורי מחסרי והכי קתני,
מיהא ניטמאו מאי בטלו במעיה נמי בטלו
ט) [ובספרי כצ"ל], י) ר"מ
בשרה טמא טומאה קלה,
לטמאו דהא משקין בעלמא נינהו
הפורש מאבר מן החי דלא מהני ליה
כתב שזה עם דלעיל דבור
אבל טומאת מי חטאת
מטומאה חמורה אבל טומאה קלה מטמאו
ו) מה שסופו לטמא טומאה חמורה
ושם טומאה לא פקע מינייהו דניטמאו
❖
אחד,
שהיא חמורה שמטמא
מכלל דתנא קמא סבר טומאה חמורה נמי
מחמת עצמן דאין נגיעה גדולה ממה
כשהיה עם אביו לשויה מוכשר כיון
במשא לא, דברי ר' יהודה,
שר' יהודה אומר בטלו
שהן נוגעין בעצמן וכי אזיל שם מי
דלאחר שפירש ממנו אין ראוי לטמא
מטמאו הא בשרה טמא קתני כולה ר' יהודה
במעיה, ולעולם באוכלין
תורה אור השלם
חטאת מינייהו הוו להו משקין שנגעו
טומאה חמורה
וי"ל דשאני התם
ג
היא וחסורי מיחסרא והכי קתני פרה
ר' יהודה כר' יוסי ור'
1. וְכָל כְּלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר
במי חטאת אלא ש"מ מכולהו הדר
כששימש מעשה עץ שימש כדאמרינן
שמעון סבירא ליה. רב אשי
ששתתה מי חטאת בשרה טמא בד"א טומא'
אמר לעולם בטלו לגמרי,
יִפֹּל מֵהֶם אֶל תּוֹכוֹ כֹּל
ביה וכיון דבחוץ לא מטמאו משקין
בהעור והרוטב (שם דף קכט.) ולכך
קלה אבל טומאה חמורה לא שרבי יהודה
משום דהוי משקה סרוח.
אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא וְאֹתוֹ
אוכלין אלא מדרבנן הכא דמילתא
כשפירש מאביו בעי הכשר אבל מי
תִשְׁבֹּרוּ: ויקרא יא לג
אמר מר ר' יוסי ור' שמעון
אומר בטלו במעיה רב אשי אמר לעולם
2. מִכָּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר
דלא שכיחא לא גזור: טומאה חמורה.
חטאת צריך שיהו ראויין מתחלה
אומרים לאוכלין טמאין
בטלו במעיה לגמרי משום דהוה ליה
כו'. אמרינן ר' יוסי ור'
יֵאָכֵל אֲשֶׁר יָבוֹא עָלָיו
א)
אדם וכלים. טומאה קלה אוכלין:
לשתיה ונמצא טומאה חמורה שלהן
שמעון בשיטת ר' עקיבא
מַיִם יִטְמָא וְכָל מַשְׁקֶה
משקה סרוח ר' יוסי ורבי שמעון אומרים
והא בשרה טמא קאמר. דלא טימא
אינו מעשה עץ אלא מטעם שיהיו
אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה בְּכָל כְּלִי
אמרה שהמשקין מטמאין
❖
לאוכלין טמאין לכלים טהורים אמר רבה
ויקרא יא לד
אלא את הבשר ולא תנא אדם וכלים
ראויין לשתיית אדם דבע"א לא היו
את האוכלין, ולא את
יִטְמָא:
הכלים דדריש יcטמא
הנוגעין בהן טמאין: אבל טומאה
ראויין להזאה ולכך אף כשנפסלו לא
בר בר חנה אמר ריש לקיש רבי יוסי בשיטת
יfטמא הנוגע בו, דתנן
חמורה. שיהא עדיין שמן עליהן
פרחה טומאת משקין:
ר"ע רבו אמרה דדריש יטמא יטמא דתנן
בסוטה פרק בו ביום דרש
מוסף רש"י
ב)
בטלו במעיה. אבל בעודם בפיה
לטמא אדם הנוגע בהן לא מטמאי
ר' עקיבא, וכל כלי חרש
בו ביום דרש ר"ע וכל כלי חרש אשר
בו ביום דרש ר"ע.
1
וגו', [ו]כוותיה דריש הכא
שר' יהודה אומר בטלו במעיה מתורת
לא בטלו אע"ג דאמרינן
במס' ברכות (כח.) אמרינן
יפול מהם וגו' אינו אומר טמא אלא יטמא
ר' יוסי וכל משקה אשר
מי חטאת: רב אשי אמר לעולם
במסכת פרה (פ"ט מ"ג) דכל העופות
דכל היכא דתני בו ביום
ישתה בכל כלי יטמא,
יטמא אחרים לימד על ככר שני שעושה
הוא יום שהושיבו את
האוכל הנוגע במשקה הזה
לגמרי. דאפי' שם משקה בעלמא
פוסלין מי חטאת אור"י דהתם מיירי
ד
ר"א בן עזריה לנשיאות,
יטמא, אתה אומר אוכל
שלישי בחולין והכא היכי דריש 2 וכל משק'
ליכא עלייהו דה"ל משקה סרוח ותניא
קודם קדוש ונפסלים כדפ"הז) בהנזקין
שנתרבו תלמידים שנתנו
מיטמא מן המשקה, או
אשר ישתה בכל כלי יטמא יטמא לטמא
בת"כ וכל משקה אשר ישתה בכל כלי
(גיטין נג) דבעינן שתהא חיותן בכלי או
רשות ליכנס לכל, שהיה
ג)
ה
אינו אלא המשקה מיטמא
רבן גמליאל אומר כל ת"ח
מן המשקה ולא האוכל מן
יטמא פרט למשקה סרוח: ר' יוסי
משום מלאכה ו ח) והכא איירי לאחר
טומאת אוכלין אתה אומר לטמא טומאת
שאין תוכו כברו אל יכנס
המשקה, אמרת לא כך
תלמידו של ר' עקיבא היה כדתניא
קידוש מדחשיב להו סופו לטמא
ז
אוכלין או אינו אלא לטמא טומאת משקין
לבהמ"ד ורבתה תורה בו
היה, כלומר אין טומאה
ביום ולא היתה הלכה
ביבמות בהבא על יבמתו (דף סב:)
טומאה חמורה ומלאכה אינה פוסלת
עושה כיוצא בה, ומאי היא
אמרת לא כך היה מאי לא כך היה אמר רב
תלויה בבית המדרש שלא
אין מיטמא משקה
והיה העולם שמם עד שבא ר"ע אצל
אחר קידוש כדתנן במסכת פרה
פפא לא מצינו טומאה שעושה כיוצא בה
. וכל
פירשוה
ממשקה, אלא האוכל הוא
(סוטה כז:)
רבותינו שבדרום ושנאה להם ואלו הן
(פ"ד מ"ד) מים מלאכה פוסלת בהן
כלי חרש אשר יפול
שמיטמא מן המשקה.
רבינא
אמר מגופיה דקרא נמי לא מצית
מהם וגו'. שרץ שנפל
ר"מ ורבי יהודה ור' יוסי ור"ש ור"א
עד שיתן לתוכן אפר (ובסיפא) יליף
רבינא אמר אין טומאה
ט)
לאויר תנור שהוא כלי
אמרת
יטמא לטמא טומאת משקין דאי
עושה כיוצא בה מרישא
בן שמוע: דדריש יטמא. דכתיב
לה מדכתיב למי נדה וכבר הם למי
ח
חרס נטמא והרי הוא
דקרא נפקא, מכל האוכל
סלקא
דעתך יטמא דסיפא לטמא טומאת
גבי אוכלין טמאין יטמא ואיהו נמי
נדה ובטלו במעיה משום היסח הדעת
ט
ראשון והתנור מטמא מה
אשר יאכל אשר יבא עליו
שבתוכו והוי שני, וכתיב
משקין
יטמא דרישא נמי לטמא טומאת
דריש יטמא דכתיב גבי משקין טמאין
ובתוספת' (דמקוואות פ"ח) מפרש טעמ'
מים יטמא, טמא לא אמר
יטמא (חולין לג:). אינו
אלא יטמא, ללמדך כי הוא
יטמא: בו ביום. ביום שמינו את
דר"י משום דכתיב למשמרת יצאו אלו
משקין ניערבינהו וניכתבינהו מכל האוכל
2
אומר טמא. כל אשר
טמא וגם הנוגע בו יטמא,
ר"א בן עזריה לנשיאות: אשר יפול
שאינם למשמרת הואיל ששתתה מהן
בתוכו טמא, אלא יטמא.
אשר יאכל אשר יבא עליו מים וכל משקה
ואי ס"ד כי האוכלין לעולם
הפרה: לא מצינו טומאה עושה
למדרש נמי יטמא שמטמא
מהם אל תוכו. ותניא בהכל שוחטין
אין מיטמאין מן המשקין,
אשר ישתה בכל כלי יטמא תרי יטמא למה
אחרים (סוטה כז:). לימד
וכי יטמא דכתיב הכא
כיוצא בה. פי' הקונט' כדדרשינן לקמן
(חולין כד:) אע"פ שלא נגע אלא נתלה
על ככר שני. להכי נקט
לי אלא יטמא דרישא לטמא טומאת משקין
במשקה אשר ישתה שניהן
באוירו ה"ל כלי ראשון וכתיב כל אשר
יטמא שאין טומאה עושה כיוצא בה
ככר לפי שהוא מצוי בתנור
לטמא את המשקין באו,
יטמא דסיפא לטמא טומאת אוכלין ואימא
שהוא כלי חרש (שם) דסתם
הוה ליה לקרא למיכתב חד
בתוכו יטמאד) מחמת הכלי ה"ל אוכל
ואית ספרים דל"ג לקמן ולשון לא
תנור ככרות בתוכו (חולין
יטמא, תרי למה לי, אלא
לטמא את הכלים ולאו ק"ו הוא ומה כלי
שני ואינו אומר טמא אלא יטמא
מצינו לא משמע כן דמשמע דמעלמא
לג:). שעושה שלישי
יטמא דכתיב באוכל
שמטמא משקה אין מטמא כלי משקין
בחולין. וקרא סתמא
לדרוש ביה יטמא: לימד על ככר
נפקא לן ממשמעות ומפר"י לא מצינו
לטומאת משקין, ויטמא
כתיב (סוטה כז:) משמע
דכתיב במשקין אשר
שני. דהא קרא משתעי באוכלין
טומאה עושה כיוצא בה כדדרשינן
הבאין מחמת כלי אינו דין שלא יטמאו את
בין חולין בין תרומה
ישתה, לטמא טומאת
כדכתיב בתריה מכל האוכל אשר יאכל
❖
י
יא
הכלים ואימא כי לא מטמאו משקין הבאין לעיל (דף יד.) מטמא הוא :
(חולין לג:).
אוכלין. ואימא יטמא
רבינא אמר מגופיה דקרא לא
והוא היה בתוך הכלי יטמא אלמא
י)
דכתיב במשקה אשר ישתה
מחמת כלי אבל משקין הבאין מחמת שרץ ה"נ
לטמא כלים הוא דאתא
מצית אמרת. דאי ס"ד
ככר שני עושה שלישי ואף בחולין
דמטמאו משקין הבאין מחמת שרץ מי כתיבי
ולא לטומאת אוכלין.
מוסף תוספות
דקרא סתמא כתיב. והא ליכא למימר
לטומאת משקין לא לכתוב אלא חד
ודחינן ומה כלי המטמא
ולאו
א. מים ושרץ. תוס' ר"פ.
דאוכלין שבו מקבלין טומאה מן
יטמא תרי זימני למה לי למעוטי שאין
את המשקה אינו מטמא
יב
טומאה עושה כיוצא בה: ומה כלי שמטמא משקין. וא"ת משקין
ב. (ד)בלא נגיעת שרץ.
כלי, שאין כלי מטמא כלי.
השרץ דליהוי אויר כלי כמאן דמלי טומאה וניהוי אוכל ראשון דא"כ
שם. ג. גבי בשר הפורש מן
דקיימא לן שאין טומאה
אף כלים שבאוירו יטמאו ובפרקין [כ.] מפרשינן לה בהדיא דעל כרחך
הבאין מחמת אוכל לא יטמאו אוכל מהאי ק"ו וכן אוכל הבא מחמת
האבר בעודו מחובר לא
עושה כיוצא בה. משקין
היה ראוי לקבל טומאת
שני הוא ומן הכלי הוא מקבלה שמטמא את השלישי. ואני שמעתי
משקין לא יטמא משקין וי"ל דהכא עביד שפיר ק"ו דמה כלי שאין
הבאין מחמת כלי דתנינן
אוכלין כל זמן שלא
בספרא שהכלים מטמאין
ככר עושה כיוצא בו ואית ליה לר"ע אוכל מטמא אוכל וא"א לומר
מטמא כלי משום שהוא קל שאינו אב הטומאה דכשהוא אב
הוכשר כדמוכח וכו' גבי
את המשקין, שנאמר וכל
כן משום דלא אשכחן לה בהדיא וע"י הדחק נאמר וא"כ כי אקשי
הטומאה מטמא כלי וכ"ש משקין הבאים מחמת כלי דקילי טפי אבל
כששימש. תוס' הרא"ש.
משקה אשר ישתה בכל
ד. והוא הדין בהמה וחיה.
כלי יטמא כו' [אינו דין
מה שאין אוכל מטמא אוכל היינו לפי שאין עושה כיוצא בו וא"ת
לעיל [יד.] והא אין אוכל מטמא אוכל ודחיק נפשיה ואוקמה מדרבנן טמא
תוס' ר"פ. ה. שלא ימלא
שלא יטמא את הכלים].
נימא כר"ע ס"ל דהא ר"ע גופיה איירי ביה והוסיף עדות על עדותו
משקין הבאים מחמת כלי שנגע במת מנלן דלא מטמאו כלי דמק"ו
כלי זה ויערה בכלי אחר
הא תינח משקין הבאין
ולקמן דקאמר לא כך היה ולא מצי לדחויה אלא ע"י טעם זה לא
דכלי לא אתי דכלי שנגע במת מטמא כלי וי"ל דהאי קרא בשרץ
קודם קידוש. רש"י חולין ט:
מחמת הכלי אין מטמאין
ד"ה אם. ו. דהואיל
את הכלי כדקאמרת,
מצינו טומאה עושה כיוצא בה הרי מצינו לר"ע ועוד בהדיא אמר
כתיב יג אבל משקין שנגעו בכלי שנגע במת לא כתיב:
והפרישו מהן לשתות הרי
משקין הבאין מחמת שרץ
לקמן [ע"ב] בההוא יטמא לטמא את המשקין ולא אוכל כיוצא בו: והכא.
ולאו
נעשה בהן מלאכה ונפסלו.
אמאי לא יטמו את הכלי.
רש"י שם. ז. שנתקדשה
גבי יטמא דמשקין דקאמר רבי יוסי [טז.] דמטמא אוכל היכי דריש ליה רבי יוסי דמוקי ליה לטמא אוכל ולא לטמא משקה כיוצא בו ולא כלי:
ודחינן וכי תמצא מן
באפר. תוס' ר"פ.
התורה בפירוש כתוב
וכל משקה אשר ישתה בכל כלי. אם היה המשקה הזה בתוכו של כלי חרס דהא עלה קאי יטמא ודריש ביה יטמא לטמא את האוכל: לא
❖
כלומר שמור אותו למי
ח.
שהשרץ מטמא משקין,
מצינו טומאה שעושה כיוצא בה. כדאמרינן לקמן [ע"ב] דלהכי קרינא יטמא למימר דהוא טמא ואין עושה כיוצא בו: ואי ס"ד. האי יטמא
נדה שלא יעשה בהן
מלאכה. שם. ט. [וגם
דכתיב במשקה בסיפיה דקרא לטמא משקים קאמר ויטמא דרישא דכתיב גבי אוכל ע"כ לטמא משקין מוקמי ליה לקמיה א] דהכתיב לעיל
לטעם הראשון דפסול
מהאי קרא טמא הוא ואמרינן הוא טמא ואין עושה כיוצא בו ומדאיצטריך למעוטי אוכל מכלל דמשקין מטמאי א"כ יטמא יטמא למה לי
הגהות מהר"ב
משום] דחיותן בכלי היינו
ליערבינהו ונכתבינהו כו': ואימא. יטמא דסיפא לטמא את הכלים ואמאי קאמר רבי יוסי [טז.] לכלים טהור: ומה כלי. שטימא את המשקה
רנשבורג
קודם קידוש דדרשינן ליה
ממים חיים אל כלי. תוס'
הזה לא יוכל לטמא את הכלי כדאמר לקמן [כ:] כל אשר בתוכו יטמא מכל האוכל אוכלין ומשקין מיטמאים מאויר כלי חרס ואין כלים מיטמאים
א] רש"י ד"ה ואי ס"ד
הרא"ש. י. גבי אוכל דאין
מאויר כלי חרס משקין אלו שבאין מחמת כלי אינו דין כו': ואימא כי לא מטמאו משקין הבאים מחמת כלי. דבהאי קל וחומר הוא
וכו' דהכתיב לעיל מהאי
מטמא אוכל. תוס' ר"פ.
קרא. מלת לעיל נמחק ונ"ב
דנפקא לן דאין משקה מטמא כלי ה)(אימא כי לא מטמאו משקין כלי) הני מילי משקין הבאין מחמת כלי אבל משקין שנגעו בשרץ יטמאוהו:
יא. הוא טמא [ו]אין
צ"ל בתר האי קרא:
עושה כיוצא בו טמא
ומשני
והה"נ דמשקין ילפינן
מיניה. תוס' הרא"ש. יב. ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט לומר דאין אחד מהם עושה כיוצא בו, ומסתבר למימר דמידי דכוותיה קא ממעט. שם. ועי' מהרש"א כאן שפי' כן דברי התוס'. מיהו בחי' רבינו דוד כתב דלהכי כתב
רחמנא יטמא לומר שאין טומאתו של זה כטומאתו של זה, וכן בתוס' ר"פ בתוספת ביאור, ועי' חי' הר"ן. יג. וכיון דכתיב בשרץ לא אפשר למדרשיה לטמא את הכלי. תוס' שאנץ. וכיון דהאי משקה לא מטמא כלי הה"נ
משקין שנגעו במת כיון דלא אשכחן בשום דוכתא שיקבל כלי טומאה אלא מאב הטומאה. תוס' הרא"ש.