יט:
אור לארבעה עשר
פרק ראשון פסחים
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
בסתם ידים והנהו ידים דכל הפוסל התרומה מטמא ידים להיות
זכות וטובה וריוח ותקנה היא לנו מהפסד קדשים שלא נגזרה גזרת
קכה א מיי' פ"כ מהל'
א
א) שבת יג: [זבים פ"ה
מי"ב], ב) [ברכות נב:
אבות הטומאה
שניות אינו אלא לקדשים כדמוכח בחגיגה ותירץ ר"י דהך גזירה ודאי
ידים במקדש ליטמא בדבר שאין מטמא אדם דהאי מחט מוקמי ליה
ב
חגיגה כ.], ג) שקלים פ"ח
הלכה ג:
אינה ההיא דחגיגה אלא מסתמא כשגזרו אסתם ידים שיהיו שניות (א)
דלאו בר טמויי אדם הוא דאילו חוץ למקדש מטמאים ידים בטומאה
קכו ב מיי' שם פי"ו
[מ"א], ד) שם [מ"ב],
ידים עסקניות: ונימא. נמי זכינו שאין
גזרו כמו כן מסתמא על ידים הנוגעות בראשון שיהיו שניות הלכך
כל דהו אפילו סתמן משום
ג
ה) [לעיל יד: וש"נ],
הלכה ב:
❖
קכז ג שם הלכה ו:
ו) [סוטה כח: נדה ד: ה:],
הני ידים שנגעו במחט שהוא ראשון
טומאת כלים במקדש מדרבנן בדבר
ז) נדה ה:, ח) [שבת יג:],
היה להם להיות שניות אלא דאין
שאין מטמא מן התורה דאילו בחולין
ונימא שאין טומאת ידים וכלים במקדש
ט) [שם יד.], י) [שם:],
ונימא
אין
טומאת ידים במקדש:
גזור רבנן ביה טומאה ואף על גב
כ) [ורוקן רש"ש], ל) [לעיל
אמר רב יהודה אמר רב ואיתימא ר' יוסי בר'
רבינו חננאל
יד:], מ) [חקת יט טז, כב],
טומאת ידים וכלים במקדש. תימה
דמדאורייתא טהור כדתנן גבי י"ח
חנינא ידים קודם גזירת כלים נשנו אמר
נ) [שבת טו.], ס) [וע"ע
ואקשינן עלה והא על
דבר והאוכלים והכלים שנטמאו
לר"י ממה היה לו לכלי ליטמא אי
❖
תו' שבת טו. ד"ה אלא],
הסכין נמי קתני שהוא
רבא והא תרוייהו בו ביום גזרו א) דתנן הספר
במשקין והכא קתני סכין טהור: ידים
ממשקין הא משקין בית מטבחיא
טהורה, ליתני ר"ע זכינו
והידים והטבול יום והאוכלין והכלים שנטמאו
שאין טומאה במקדש
קודם גזירת כלים נשנו. ליטמא
דכן וי"ל דר"ע היא דאמר טומאת
ד
לא לידים ולא לכלים.
במשקין אלא אמר רבא הנח לטומאת סכין
הגהות הב"ח
משקין לטמא אחרים דאורייתא א"כ
מדרבנן וכשהעידו עדות זו עדיין לא
ודחינן הכי אותה העת
דאפי' בחולין נמי לא מטמא האי סכין דנגע
(א) תוס' ד"ה שאין וכו'
לית ליה שיהא דכן וזה אין נראה לו
נגזרה גזירת חכמים על טומאת כלים
שנשנית משנה זו לא גזרו
אסתם ידים שיהיו שניות
רבותינו טומאה על הכלים
דלר' עקיבא יהיו דכן מלטמא כלים ה
דרבנן לפיכך לא יוכל לומר זכינו
במאי אילימא דנגע בבשר הא אין אוכל
לתרומה גזרו כמו כן
אפילו בחוץ, והכלים בכל
וא"ת דילמא כי אמר ר"ע זכינו עדיין
שאין טומאת כלים במקדש דההיא
מטמא כלי ואלא דנגע במחט והא אין כלי
מסתמא על ידי' הנוגעו'
מקום טהורים היו אם
ב)
בראשון שיהיו שניות
לא נגזרה גזירה דכלים וגזירה דידים
שעתא אפי' בעלמא נמי לא הואי:
נגעו במשקין טמאין וכל
מטמא כלי האי מחט מאי עבידתיה אי נימא
לתרומה הלכך הני ידים
שכן במקדש, אבל הידים
בו ביום. בעליית חנניה בן חזקיה בן
לקדש כבר נגזרה כדאמרינן בפ"ק
ספק מחט והא איתמר ר' אלעזר ור' יוסי בר'
שנגעו בבשר שהוא
שבחוץ טמאות, הוצרך
דשבת (ד' טו. ושם) דשלמה גזר לקודש
גרון ביציאות השבת דתנן אלו פוסלין
❖
ח)
ראשון:
ר"ע לומר כי במקדש
חנינא חד אמר לא גזרו על ספק הרוקין
את התרומה: הספר. והתם מפרש
ואינהו גזרו לתרומה וי"ל דגזירה
לא גזרו עליהן טומאה.
ט)
שבירושלים וחד אמר לא גזרו על ספק
ואתקיף עלה רבא והא
דכלים היינו בי"ח דבר וי"ח דבר
טעמא משום תקנת ספרים שהיו
אשכחן דידים וכלים כאחת
מוסף רש"י
הכלים שבירושלים אמר רב יהודה אמר רב
קדמו לר"ע וא"ת מנא ליה לגמרא
מניחין את הספרים עם התרומה
גזרו עליהן, דתנינן י"ח
הספר. כל כתבי הקודש,
כגון שאבדה לו מחט טמא מת והכירה
דבר גזרו בו ביום ומהן
ועכברים אוכלים אותם: והידים.
שאין טומאת כלים במקדש דילמא
תורה נביאים וכתובים,
הידים וטבול יום והאוכלין
בי"ח דבר גזרו על כלים אף במקדש
אפילו סתמן אם נגע בתרומה בלא
בבשר ר' יוסי ברבי אבין אמר כגון שהיתה
פוסלין תרומה במגען
והכלים שנטמאו במשקין.
נטילת ידים: והטבול יום. והתם י)
והא דקתני שהסכין טהור ההיא
(שבת יג:). והידים. סתמן
ומשני רבא הכי הנח
פרה חסומה ובאה מחוץ לירושלים: גופא
קודם נטילתן (שם). אין
לסכין דאפילו בחולין לא
נשנית קודם י"ח דבר שהיה מעדותו
פריך הא דאורייתא היא ומשני סמי
ר' אלעזר ור' יוסי בר' חנינא חד אמר לא
כלי. שאינו אב הטומאה,
מטמיא, כי מאין תרד
מכאן טבול יום: אלא אמר רבא.
של ר' חנינא סגן הכהנים וי"ל דאם
מטמא כלי (ברכות נב:).
לה טומאה לסכין זו. אם
גזרו על ספק הרוקין שבירושלים וחד אמר
איתא דגזרו בי"ח דבר טומאה על
ודאי כבר נגזרה על הכלים מדרבנן
בחלל חרב. הקיש חרב
מנגיעת הבשר בסכין. הא
לא גזרו על ספק הכלים שבירושלים רוקין
לחלל, מתכת שנגע במת
קיימא לן אין אוכל מטמא
הכלים במקדש ה"ל למיתני בהדיא
שיטמאו במשקין ומיהו הכא ליכא
הרי הוא אבי אבות
כלי, והסכין כלי הוא, ואם
תנינא כלים תנינא רוקין תנינא ג) דתנן כל
בשום מקום לאשמעינן דההיא דקתני
משקין והנח לטומאת סכין דאפילו
הטומאה כמת עצמו,
נאמר כיון שנגע בו המחט
הרוקין הנמצאין בירושלים טהורין חוץ משל
שהסכין טהור קודם גזירה נשנית :
בחולין שלא חשו להפסידן לא שייכא
ושנגע בטמא מת הרי
נטמא הסכין מן המחט.
ו
תרוייהו בו ביום גזרו. תימה ז
הוא אב הטומאה כמוהו,
המחט כלי והסכין כלי הוא
בהו הכא טומאה לסכין דהאי סכין
שוק העליון לא צריכא אף על גב דאיתחזק
גזירת הכתוב הוא במתכת
ואין כלי מטמא כלי ועמדו
דידים לקודש נ) שלמה
דנגע במאי שיטמאוהו לא בשר ולא
זב כלים תנינא דתנן כל הכלים הנמצאים
אצל טומאת מת ולא
דברי רבא. ובאנו לחקור
ד)
אצל שאר טומאות (לעיל
גזר וי"ל דר"ע אי"ח דבר קאי שהיתה
מחט אין יכולין לטמאו דאין אוכל ולא
על זה המחט מאיזה דרך
בירושלים דרך ירידה לבית הטבילה טמאין
טמאה הבשר, ואמרנו אם
יד: וכעי"ז חולין ג. הובא
מחדש וה"ק בי"ח דבר כשעסקו בדיני
כלי שאינו אב הטומאה מטמאין כלים
הא דעלמא טהורין ולטעמיך אימא סיפא
לעיל יד:). דבר שאין
המחט עצמה מטמאתה
ידים לא רצו לגזור טומאת ידים
אפילו מדרבנן ולא גזרו חכמים
בו דעת לישאל. אם
מספק דחיישינן שמא
דרך עליה טהורין הא דעלמא טמאין אלא
במקדש : האי סכין דנגע במאי.
נגע אם לא נגע (נדה
מחט זו טמאה היתה, הא
מדבריהם טומאה על הכלים אלא
חס)
ד:). ספק טומאה הבאה
רישא דוקא וסיפא לאו דוקא ולאפוקי גזייתא
אמרינן לא גזרו על ספק
וס"ל דמיירי בלא משקין:
שיטמאו מן המשקין ומשום משקה זב
בידי אדם. כגון נושא
כלים הנמצאים בירושלים.
אין כלי מטמא כלי.
ולרב דאמר כגון שאבדה לו מחט טמא מת
מאי עבידתיה. דמטמא בשר:
ולית ליה דרב
וזבה:
שרץ בידו, ספק נגע בכלי
ואוקמא רב יהודה במחט
המונח על גבי קרקע
והכירה בבשר כיון דאמר מר בחלל חרב
ידועה שנטמאת בטמא
ספק מחט. לא ידעינן אי טמא אי
יהודה דמוקי לה במחט טמא
ה)
ספק לא נגע, ואע"פ
מת, ונמצא עכשיו בבשר
טהור ושל מי היתה: על ספק הרוקין.
מת דההוא כלי מטמא כלי ט אלא כרבי
חרב הרי הוא כחלל אדם וכלים נמי ליטמא
שאדם לא היה עסוק בכלי
שאינה ספק אלא ודאי.
יוסי דאמר כגון שהיתה פרה חסומה:
לומר שמא של זב או של נדה הן
המיטמא, הואיל והטומאה
ור' יוסי בר אבין אוקמא
אמר רב אשי זאת אומרת א עזרה רשות
הא
באה ע"י אדם, ספק נגעה
בפרה חסומה, ובאה מחוץ
ברשות היחיד ספיקו טמא.
ורוקין כ) אב הטומאה הן לטמא אדם
הרבים היא והוה ליה ספק טומאה ברשות
הטומאה בכלי ספק לא
לירושלים, שנתברר כי זו
דכתיב (ויקרא טו) וכי ירוק הזב: מחט
תימה הא איצטריך לאוקמא
נגעה, חשבינן לה כמו שיש
המחט מחוץ לירושלים
הרבים וכל ספק טומאה ברשות הרבים
של טמא מת. שהוא אב הטומאה
ברשות הרבים משום ידים י דספיקו
לה דעת לישאל וברה"י
בלעתה. וכי לא גזרו
ברה"י טמא: מכדי האי מחט
❖
ספיקו טהור הא ברשות היחיד ספיקו טמא
ספקו טמא (נדה ה:).
טומאה על ספק כלים,
והמחט עצמו אב הטומאה דחרב
הני מילי בירושלים, אבל
הוא מכדי האי מחט דבר שאין בו דעת
דבר שאין בו דעת לישאל הוא. פי'
הרי הוא כחלל ל) ולקמיה פריך אמאי
חוץ לירושלים גזרו, וזו
לישאל הוא וכל דבר שאין בו דעת לישאל
האי מחט כלי שנגע במחט דבטומאה
הסכין והידים טהורין אף גופו של
המחט מחוץ לירושלים
ו) ב
יא
מוסף תוספות
היא. וחזרנו לדקדק על מי
לא בעינן שיהא בו דעת לישאל אלא
כהן טמא הוא וצריך טבילה והערב
בין ברה"ר בין ברה"י ספיקו טהור משום דהוי
שאמר לא גזרו על ספק
[ו]לאו היינו ההיא
א.
שמש דאורייתא: רבי יוסי בר' אבין
המיטמא לחודיה דאם לא כן כל
ספק טומאה הבאה בידי אדם ואמר רבי
הרוקין שבירושלים, למה
גזירה דכל הפוסל וכו'.
תוס' שאנץ. ב. דומיא דהא
אמר. לעולם ספק מחט וכגון שהיתה
טומאת מת ושרץ אפילו ברה"י יהא
הוצרך לומר זה, והלא
טומאה
הבאה
בידי אדם
יוחנן ספק
ז) ג
ספיקו טהור: ואמר רבי יוחנן
שנינו כל הרוקין הנמצאים
דקתני בהדה היד מטמאת
פרה חסומה ובאה מחוץ לירושלים
נשאלין
בירושלים כו', ופשוטה
חבירתה דהיינו דוקא
וכו'. ה"מ לאתויי דזעירי דמשני
דודאי מעלמא אתי דמשנכנסה לשם
לקדש. תוס' הרא"ש.
היא. ועוד הא דאמרינן
לא גזרו על ספק כלים
ג. שהרי מפני שהם
דהוו להו ספק כלים של מקומות אחרים: של שוק
(נדה ד' ה:) דמעת לעת שבנדה עושה משכב ומושב אע"ג
דמשכב
לא בלעתה
הנמצאים בירושלים, למה
עסקניות גזרו עליהם,
העליון. שם היו מתקבצין טמאין שלא לטמא את חביריהם: ואע"ג
ומושב אין בו דעת לישאל כשחברותיה נושאות אותה
במטה:
הוצרך לאמרו. והרי משנה
ובוודאי שאין עסקניות
דאיתחזק זב. שראינוהו עובר בשוק זה שנמצא בו רוק אשמעינן דלא
לא
שלימה שנינו בשקלים
ליגע באב הטומאה, שהרי
פ"ח כל הכלים הנמצאין
אינו מצוי, אלא מפני שהן
גזרו דכולי האי לא שמענו ממתני': בדרך אחת היו יורדין לבית הטבילה ועולין בדרך אחרת. הנמצאין בדרך הירידה טמאין דמאי בעו התם
בירושלים דרך ירידה
עסקניות ליגע בראשון
אלא טמאין היו והיה רוצה להטבילן ונפלו ממנו: דרך עליה טהורים. שהטבילן: ולטעמיך אימא סיפא כו'. ומהא ליכא למשמע מינה
לבית הטבילה טמאים,
טימאו אותן, וכ"ש כשנגעו
דאיכא למידק מרישא הכי ומסיפא הכי ואשמעינן הנך אמוראי דלעיל דאמרי לא גזרו דרישא דוקא דקתני בדרך ירידה הוא דמטמאין הא
ודייקינן הני ודאי טמאים
ודאי בראשון והכא ודאי
נגעו, חי' הר"ן. ובתוס' ר"פ
נינהו דמוכחא מילתא
דכל העיר טהור וסיפא דקתני דרך עליה טהורין לא תידוק מינה הא דכל העיר טמאין אלא לאפוקי גזייתא מבואות קטנים שהיו סמוך
מוכיח דבעלמא גזרו דראשון
דלאטבולינהו בעי. הא
לדרך ירידה ועליה ופעמים שהיו יורדין דרך אותן מבואות ופעמים עולין והנהו טמאין מספק שהרי מתחלה טמאין היו ספק נפלו בירידה
מטמא את הידים.
ספק טהורין, ואמרינן
ספק בעליה ומספקא לא נפקי מטומאה אבל שאר כלים ספק נטמאו ספק לא נטמאו לא גזרו עליהן מספק: כיון דאמר מר חרב הרי הוא
אדרבה דייק מסיפא,
ד. ובמחט נמי לא מיטמו
דאין כלי מטמא כלי. תוס'
דקתני דרך עליה טהורין,
כחלל. וזו נגעה בטומאת מת שהוא אב הטומאה ונעשה גם המחט אב הטומאה ואמאי הסכין והידים טהורות: אדם וכלים נמי ליטמא. דכל
שאנץ. ה.
דמוכחא מילתא דודאי
שאותה טומאה
אב הטומאה מטמא אדם וכלים בין כלי את כלי בין אדם את אדם בין אדם כלי וכלי אדם בפרשת זאת חקת התורה בספרימ): עזרה רשות הרבים
אינה אלא מדבריהם. חי'
הטבילן, הא אחריני כולהו
היא. לטומאה ואדם וסכין ספק נגעו במחט זה ספק לא נגעו והויא לה ספק טומאה ברה"ר דספיקו טהור: ופרכינן הא רה"י הוי ספיקו
הר"ן. כיון דאינו יכול
דאיכא למיחש שמא
טמאין הן, ואפילו בספק
לסבור דכן ממש שלא
טמא. הא דבר שאין בו דעת לישאל הוא הסכין. ול"ג האי מחט אלא מכדי דבר שאין בו דעת לישאל הוא ואי גרסי' ליה הכי מפרשינן מכדי
טמאין. ואסיקנא לעולם
יטמא כל עיקר וכו', לית
האי עדות דמחט דבר שאין בו דעת לישאל הוא הסכין וכל מי שאין בו דעת לישאל כו' דכל ספק טומאה מסוטה גמרי' מה סוטה רה"י
ליה דכן כלל. תוס' הרא"ש.
רישא דוקא וסיפא למעוטי
ו. אבל אחרי כן גזרו. תוס'
גזיאתא. פירוש הכלים
ועל הספק טמאה אף כל ספק טומאות ברשות היחיד ספיקו טמא ומינה מה סוטה יש בה דעת לישאל אם נטמאה אם לאו אף כל
שאנץ. ז. מאי קפריך רבה
הנמצאים דרך מעבר בבית
שיש בו דעת לישאל כגון אדם ספק נגע בשרץ ספק לא נגע דיש בו דעת שיכולין לשואלו אם נגע והוא אינו יודע ספיקו טמא: הבאה
והא ידים. תוס' שבת טו.
הטבילה, דלא ידיע דרך
בידי אדם. אדם היה עסוק בה ואם נגע בו הסכין במחט על
ידי אדם נגע בו הלכך אם עזרה רשות היחיד ספיקו טמא:
ד"ה אלא. ח. אלא הניחו
עליה או דרך ירידה,
ואתיא סיפא לאשמעינן
אותן טהורות כאשר היה
נשאלין
שהן טמאים, וכי אינן
מקודם שהעיד ר' חנינא
טהורין אלא הנמצאין דרך עליה בלבד. ופירוש גזיאתא, כדכתיב וכן נגוזו ועבר. וכדמתרגמינן עברו גזו. והני מילי בבית שהידים טהורות. תוס' הרא"ש. והשתא פריך שפיר והא תרווייהו בו ביום גזרו. תוס' שאנץ. ט. כיון דמחט הוי אב הטומאה.
תוס' ר"פ ד"ה זאת. י. דקתני דידים טהורות. חי' הר"ן. דבע"א לא היה אדם עצמו טהור דאיהו הוי דבר שיש בו דעת לישאל.
הטבילה בלבד, אבל בירושלים הכל טהור. וגם מי שאמר לא גזרו על ספק כלים שבירושלים, דוקיא דהא מתניתין קמ"ל.
תוס' שאנץ. יא. ר"ל סכין והאי דנקט מחט כלומר היינו מעשה מחמת מחט, תוס' ר"פ.
וחזרנו להקשות כי מחט זו אם מחט טמא מת ודאי היא. אי הכי אדם וכלים נמי תטמא, דהא קיימא לן בחלל חרב חרב
הרי הוא כחלל, וכבר פירשנוהו למעלה בענין נר של מתכת שהוא טמא מת. ודחי רב אשי עזרה כרשות הרבים היא, ותנן
בטהרות פ"ו ספק טומאה ברשות הרבים טהור, עד שיאמר נגעתי, ואקשינן עליה מכלל דברשות היחיד כי האי גוונא טמא, והתנן בפ"ג חרש שוטה וקטן שנמצאו במבוי שיש בו טומאה הרי אלו בחזקת טהרה, וכל הפקח בחזקת טומאה, וכל שאין
בו דעת לישאל ספקו טהור, והא חרש שוטה וקטן מפני שאין בו דעת להשאל ספקו טהור, וכל שכן מחט. ומשני כיון שהיא ספק טומאה הבאה בידי אדם, פירוש שהמתעסק בבשר הרי פקח הוא, כמי שיש בו דעת להשאל דמי, כר' יוחנן דאמר