כל שעה
פרק
שני פסחים
כב.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אותו
אתה משליך. פ"ה דבלאו אותו לא מצי למידרש מגופיה
אותו אתה משליך כו' כל איסורין. שנאמר בהן לא תאכל כגון זה
[ח א מיי' פ"ב מהלכות
א) קדושין נח., ב) [לקמן
כג: קדושין נח. נזיר
שחיטה הלכה ב]:
ומדאיצטריך קרא למשריה לא מצי למילף טעמא דאי לאו אותו הוה
דקרא דאיצטריך שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה והר"י
ח ב מיי' פ"ח מהלכות
כט. ב"ק עב.], ג) חולין
אמינא קרא למצותיה איצטריך שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה
דאורלינ"ש מפרש דאיצטריך למישרי עובר שהוציא את ידו משום
צג:, ד) [לקמן כג:],
מאכלות אסורות הל'
ונאמר במצרים לא יחרץ כלב לשונו (שמות יא) לפיכך הקפידה תורה
דמקרא דבשר בשדה טרפה דריש נמי קדשים שיצאו חוץ למחיצתם
א
ה) חולין ק:, ו) ע"ז מד.
יד סמג לאוין קלט טוש"ע
יומא נח:, ז) בכת"י וד"י
י"ד סי' סה סעיף יא:
ליתן שכרו ונכבד [שכר] הכלב מן
בריש בהמה המקשה (חולין סח:) והוה
ז)
ט ג מיי' פט"ו שם הל' יז
ליתא שכר, ח) [קדושין
העובד כוכבים שהנבלה ימכור לנכרי
אסרינן יד העובר בהנאה מדאיתקש
אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך
א)
נז:], ט) [דברים יד],
סמג שם טוש"ע שם
וטרפה לכלב: ור"מ. דנפקא ליה
לקדשים דאסור בהנאה כדאמר י)כל
י) [לקמן כד.], כ) גי' רש"א
סעיף ט:
לכלב כל איסורין שבתורה $ א ור' מאיר אותו
י ד מיי' פ"ד שם הלכה יח
בפרק וע"ש, ל) [בתוספתא
איסור הנאה בשאר איסורים מדפרט
שבקודש פסול באש תשרף ולכך
אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב
ספ"ג], מ) שם, נ) [צ"ל
ופ"ח הלכה ה:
בנבילה בשלמא פרט היתר דטרפה
איצטריך אותו לכל איסורים: יא ה מיי' פ"ח שם הל'
בר'], ס) [וע"ע בתו'
חולין שנשחטו בעזרה ואידך ב) חולין שנשחטו
חולין
שנשחטו בעזרה לאו
לגופיה איצטריך למיפרט בה היתר
מנחות קד ד"ה הואיל],
(טו) [יד] טוש"ע שם
בעזרה לאו דאורייתא היא מתיב רבי יצחק
ע) [וע"ע תוס' חולין לג.
ס"י:
דאורייתא. פ"ה איסור
משום דאי לאו דפרט ביה הוה אמינא
❖
יב ו מיי' פ"ב מהלכות
ד"ה דם],
נפחא והרי גיד הנשה דרחמנא אמר 1על כן
ליתסר בהנאה אלא אותו למה לי.
הנאה ולא משמע פשט ההלכה כן
❖
מעילה הלכה יא:
לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה ותנן
ומשני לאיסור הנאה חולין שנשחטו
אלא לגמרי קאמר לאו דאורייתא וכן
ג)
בעזרה דנפקא לןח) בהו איסור אכילה
בסוף שמעתא גבי הא דאמר איכא
שולח אדם ירך לנכרי וגיד הנשה בתוכו
תורה אור השלם
ב
גליון הש"ס
מדכתב (דברים יב) כי ירחק ממך
בינייהו חולין שנשחטו בעזרה אי
מפני שמקומו ניכר קסבר ר' אבהו כשהותרה
1. עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי
ד)
גמ' ור"מ אותו אתה
המקום וזבחת ואכלת בריחוק מקום
אפשר לפרש בענין אחר ובפרק מי
כ)
יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה
נבילה היא וחלבה וגידה הותרה הניחא למאן
משליך לכלב. תמוה לי
אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד
דהיינו חוץ למחנה שכינה אתה זובח
שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר
דאמר יש בגידין בנותן טעם אלא למאן
דלמא מה דאמ' ר"מ
הַיּוֹם הַזֶּה כִּי נָגַע בְּכַף
ואוכל ואי אתה זובח ואוכל בקרוב
ואני (נזיר כט: ושם) פריך למ"ד כדי
דאחד גר ואחד נכרי בין
יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה:
דאמר אין בגידין בנותן טעם מאי איכא
ג
במכירה ובין בנתינה היינו
מקום $ומשום דאין מפורש בהן לאו
לחנכו במצות הא קמייתי חולין לעזרה
בראשית לב לג
למימר מאן שמעת ליה דאמר אין בגידין
2. עַל כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי
לפי האמת דכתיב אותו
בהדיא באכילה איצטריך למילף להו
ומשני קסבר חולין שנשחטו בעזרה
דאי אתה משליך לכלב
יִשְׂרָאֵל כָּל נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא
בנותן טעם רבי שמעון דתניא האוכל מגיד
איסור הנאה מהכא והכי משמע אותו
לאו דאורייתא ואי לענין איסור
ה)
כל איסורין שבתור' ממילא
תֹאכַל דָּם וְהַגֵּר הַגָּר
אצטריך קרא גבי נבילה
הנשה של בהמה טמאה רבי יהודה מחייב
שנאסר משום חוץ למחיצה אתה
אכילה הוו דאורייתא אכתי תיקשי
בְּתוֹכְכֶם לֹא יֹאכַל דָּם:
לגר אשר בשעריך להתיר
ויקרא יז יב
משליך לכלב דהא מהאי קרא ובשר
ליה היאך הקרבן נאכל דמשמע התם
שתים ורבי שמעון פוטר רבי שמעון הכי נמי
ד
3. לֹא תֹּאכְלֶנּוּ עַל
נבילה בהנאה מש"ה לא
בשדה טרפה נפקא לן איסור מחיצה
שנאכל וקשה לרשב"א דבת"כ בפ'
אמר לדברים ככתבן כיון
דאסר בהנאה דתניא גיד הנשה ה מותר בהנאה
הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם:
דלא מייתר קרא. אבל
דברים יב כד
כגון הושיט העובר את ידו בשעת
צו גבי נותר דרש רבי יהודה לא יאכל
דברי רבי יהודה ורבי שמעון אוסר והרי דם
4. אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ
אלו לא היה כתוב אותו
שחיטה בפרק בהמה המקשה לילד
כי קודש הוא יכול חטאת העוף הבא
אדנידוק מקרא דנבילה
דרחמנא אמר 2 כל נפש מכם לא תאכל דם
יֹאכֵלוּ יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם
אבל יש לך אחר הנאסר
על הספק ואשם תלוי וחולין שנשחטו
דלא תאכל איסור הנאה
(חולין סח:)
יָקוּמוּ וְיַעְזְרֻכֶם יְהִי
ותנן אלו ואלו מתערבין באמה ויוצאין
משמע היינו אומרים באמת
ו)
ו
עֲלֵיכֶם סִתְרָה:
משום מחיצה ואי אתה משליכו לכלב
בעזרה ישרפו ת"ל הוא מדאיצטריך
❖
דמיתור' דקרא אתי לדברים
דברים לב לח
לנחל קדרון ונמכרין לגננין לזבל ומועלין בו
ואיזה זה זה חולין שנשחטו בעזרה:
למעוטי שאינם בשריפה מכלל דאסירי
ככתבן וצ"ע: רש"י ד"ה
בהנאה מדאורייתא: ורבי שמעון
שאני דם דאיתקש למים דכתיב לא תאכלנו
חולין שנשחטו בעזרה. דאסירי
ור"מ. ומשום דאין מפורש
3
בהן לאו וכו'. ק"ל הא
נמי מיסר אסר בהנאה. משמע
בהנאה לאו דאורייתא. בפרק שני
על הארץ תשפכנו כמים מה מים מותרין
מוסף רש"י
מכל מקום נילף מקרא
דקדושין (דף נח.) איפליגו בה: שולח
דההיא דהשולח ירך לנכרי אתיא כר'
אף דם מותר ואימא כמים המתנסכים על
ואי אתה משליך לכלב
דלא תאכל כל תועבה
חולין שנשחטו בעזרה.
דגם הנאה במשמע לר"א.
אדם ירך לנכרי. ולא מצרכינן ליטול
יהודה. הק' ריב"א דהא רבי יהודה
גבי המזבח אמר רבי אבהו כמים רוב
והכי משתמעי חולין מיניה,
וכן קשה לר"י דס"ל
גידה ולא גזרינן שמא יראה ישראל
אית ליה בפ"ק דמס' ע"ז (דף כ. ושם)
מים מידי רוב מים כתיב אלא אמר רב
דאילו האי קרא מיירי
חולין שנשחטו בעזרה לאו
חבירו כשיתננה לו וילך ויקנה אותה
דאסור ליתן להם מתנת חנם וי"ל דהא
בבשר היוצא חוץ למחיצתו,
דאורייתא דלפירוש רש"י
אשי כמים הנשפכין ולא כמים הניסכין
כגון עובר שהוציא את ידו
דשחיטתו דאוריי' ליתסר
מן הנכרי וכסבור שניטל גידה הואיל
אמר התם אם היה שכינו מותר מפני
ל)
בשחיטת אמו ילפינן לה
בהנאה משום לא תאכל כל
ואימא כמים הנשפכין לפני ע"ז התם
ומתחת יד ישראל יצתה ויאכלנה
$ שהוא כמוכרו לו הקשה הר"י
תועבה וצ"ע: תוס' ד"ה
מהאי קרא לאיסורא, ובשר
נמי ניסוך איקרי דכתיב ישתו יין נסיכם
בגידה: מפני שמקומו ניכר. אם הוא
דאורלינ"ש $היכי מצי אתי כר' יהודה
4
בשדה כגון שיצא בשר חוץ
ור' שמעון וכו' שהוא
למחיצתו בגלוי כשדה שאין
כמוכרו לו. עי' עירובין
ולחזקיה
נטול ואם לאו. שמעינן מינה מיהא
ורבי יהודה אית ליה בפ' גיד הנשה
לו מחיצה, הרי הוא כטרפה
סד ע"ב תוס' ד"ה ולמדנו:
דגיד מותר בהנאה וקשיא לר' אבהו: היא וחלבה וגידה הותרה. לפיכך
(חולין ק:) דגיד הנשה אסור לבני נח וקעבר משום לפני עור לא תתן
בא"ד היכי מצי אתיא
ולא תאכלו, ומיעט בסיפיה
כל חלב וכל גיד מותרין בהנאה שהן בכלל לגר אשר בשעריך תתננה
וגו' ואומר ר"י דלא קשה מידי דלא קאסר אלא לבני יעקב דוקא
לכלב תשליכון אותו למעוטי
כר"י. תמוה לי הא זהו
חולין שנשחטו בעזרה,
ליכא קושי' כ"כ די"ל
ואכלהט) שגם הן קרויין עמה נבלה והרי לך היתר הנאה בלאו דגיד ל"ש
דקודם מתן תורה איקרו בני נח דהא לא נישנית בסיני וא"ת תיקשי
ב
ודריש הכי אותו הוא
דמתני' דירך ס"ל כר"י
נבילה ול"ש כשירה: הניחא למ"ד יש בגידין. טעם בשר הרי הוא בכלל
לחזקיה מרבי שמעון דסבירא ליה דלא תאכלו איסור הנאה משמע
דנאסר ביציאת מחיצה
בזה דג"ה מותר בהנאה
נבילה: אלא למ"ד אין בגידין. דאיסור נותן טעם בשר אם נתבשלו
מדאסר גיד הנשה ג וי"ל כיון דסבר אין בגידין בנ"ט סברא הוא דכי
ולכלב תשליכון אותו דמותר
אבל בזה לא ס"ל כר"י
בהנאה, ולא חולין שנשחטו
דמבני יעקב נאסר. ואמאי
עם הבשר אלמא לאו טעם בשר אית בהו ולאו נבילה מיקרו אלא
אסור בהנאה נמי אסור דלא שייכא ביה אכילה $א"נ חזקיה לא סבר
בעזרה הנאסרין ע"י כניסת
לא האלימו קושייתם יותר
כעצמות דהן עץ בעלמא ולא אישתרי בכלל נבילה ועץ הוא והתורה
כרבי שמעון אלא כרבי יהודה דלכאורה נמי לא אתיא חזקיה כרבי
מחיצה, דאסורין אף
דאיך ס"ל לר"י דכשהותרה
נבילה היא וחלבה וגידה
בהנאה (קדושין נח.).
חייבה עליו מאי איכא למימר. ופלוגתייהו בגיד הנשה(חולין צט:):
מאיר דלרבי מאיר פשיטא לן לעיל מדאיצטריך למישרי נבילה דכל
שולח אדם ירך לנכרי.
הותרו הא ע"כ דלגר אשר
ור"ש פוטר. לגמרי. מבהמה טמאה פטור דקסבר אין בגידין בנותן
איסורים אסורים בהנאה וכן לקמן (דף כג:) גבי יתיב ההוא מרבנן
בשעריך לא קאי אגיד דהא
ואין חוששין שמא יחזור
טעם בשר ומגיד נמי פטור דכי אזהריה רחמנא אגיד היכא דבשרה
פשיטא ליה לגמרא דלרבי מאיר גמר מנבילה והא דקאמר לקמן
ד
אסור משום לפני עור
וימכרנה לישראל ויאכלנה
וצ"ע: בא"ד א"נ חזקיה
בגידה, דכיון דשלמה היא
מותר דהיינו בהמה טהורה דהכי משמע גיד לא תאכל הא בשר אכול
לימא כתנאי היינו לרבי אבהו דחזקיה לא מצי אתי ככ"ע:
מ)
והרי דם דרחמנא אמר. משמע דדם לא הוי בכלל בהמה מדלא
מקומו של גיד הנשה היה
לא סבר כר"ש. עי' חולין
אבל טמאה לא הזהיר על גידה והכי מפרשי' לה בגיד הנשה(שם קא.).
❖
ניכר אם נחטט הימנה,
ל"ה ע"ב תד"ה למשרי:
ולרבי שמעון הכי נמי דאסור גיד דטהורה אפילו בהנאה אלמא לא
משני כשהותרה בהמה דמה נמי הותרה וקשה לר"ת דאמר
ה
והלוקח מבין שלא ניטל
ונוטלו (חולין צג). אלו
תאכלו איסור הנאה משמע וכשהותרה נבילה בהנאה היא לא הותרה
בהמוציא יין (שבת עז. ושם) דם נבילה ב"ה מטמא וקאמר התם ר' יוסי
ואלו. דמים החיצונים
רבינו חננאל
לר"ש דלאו בכלל נבילה היא אבל לרבי יהודה מותר משום דקסבר
נ)(כרבי) יהודה דלא מטמא ב"ה אלא כשיש רביעית דם הואיל ויכול
ודמים הפנימיים ששיריהן
יש בגידים בנותן טעם כדקתני רבי יהודה מחייב שתים הלכך
לקרוש ולעמוד על כזית אלמא חשיב ליה כבשר ותי' ר"י דהתם לאו
נשפכין על יסוד מזבח
ודייקינן אותו אתה משליך
החיצון והן יורדין מן
לכלב, פירוש זה מותר לך
גיד בכלל בשר וכשהותרה נבילה הותרה גם היא: אלו ואלו. שירי
משום דחשיב ליה כבשר אלא יש שום פסוק דדרשינן מיניה דדם
היסוד לרצפה (ע"ז מד.
בהנאה, שהרי אתה
דם חטאות הפנימיות הנשפכין על יסוד מערבי של מזבח החיצון
נבילו' טמא ומסברא משערינן ברביעי' כדאמר התם ו אבל בלא ריבוי
נח:).
משליכו לכלבך ואינך
וכעי"ז
יומא
לא חשבינן דם כבשר ובמעילה (דף יז. ושם) נמי מפיק דם השרץ מוזה
ושירי דם חטאות החיצונות הנשפכין על יסוד דרומי יוצאין מן
מתערבין באמה. סילון
משליך שאר כל איסורין
שבעזרה היוצא לנחל קדרון
שבתורה, אלא אסורין
היסוד לרצפה דרך שני נקבים קטנים: ומתערבין באמה. סילון
לכם הטמא ומשרץ גופיה לא ידעינן ליה ס):
(יומא שם). לגננין. בעלי
לכלבך, ור' מאיר, אותו
מועלין
בהן. מדרבנן ולא מדאורייתא דבסוף הוציאו לו (יומא
שהיה עובר בעזרה: ויוצאין לנחל קדרון. כמו לנחל איתן (דברים
גנות (שם) לזבל גנותיהן
אתה משליך לכלב ומותר
כא) עמק: לגננים. בעלי גנות לזבל: ומועלין בהן. כלומר
נט: ושם) אמר אין לך דבר שנעשה מצותו ומועלים
(ע"ז שם). ומועלין בו. יש
בהנאה ואינך משליך חולין
בהן איסור ליהנות בלא
שנשחטו בעזרה, וקרא
אסור להנות מהן בלא דמים מפני שהן של הקדש. מכל מקום דם
בו ואור"י דבמעילה בפרק ולד חטאת (דף יא.) ת"ר מועלים
דמים (יומא שם)
לאו קרבן
בנבילה למיסר כל איסורין
מותר בהנאה: כמים המתנסכין. שאסורות בהנאה שהרי קדש
בדמים דברי רבי מאיר ורבי שמעון וחכמים אומרים אין מועלין
מעילה קאמר, דאין מעילה
בהנאה הוא דאתא, ור'
בדם קדשים, כדאמרינן
הן שקדשו בכלי שרת וכתיב (שמות ל) כל הנוגע בהם יקדש:
ופלוגתתם אחר שיצא לנחל קדרון דקודם זריקה קתני ר"ש התם
יהודה איסור חולין
בפרק הוציאו לו, אלא
שנשחטו בעזרה אינו מן
דאין מועלין בו ז והיה שם בספרים מאי טעמא דמ"ד אין מועלין ח
ולחזקיה
אסור ליהנות מהן אלא
התורה. ומותבינן לר' אבהו
ול"ג דמ"ד דא"כ הוה משמע דלרבי מאיר ורבי שמעון מועלין בו מן התורה אלא ה"ג מאי טעמא אין מועלין ואמתני' קאי דקתני
❖
בדמים (ע"ז שם).
הרי גיד הנשה דכתיב ביה
דם בתחלה אין מועלין בו: מה מים מותרים אף דם מותר. אף על גב דדם קדשים שאין נשפך כמים לא הוקש למים מ"מ כיון
על כן לא יאכלו והוא מותר
בהנאה, דתנן שולח אדם
דמשמע קרא בדם חולין דשרי בהנאה ולא תאכל דידיה היינו אכילה ולא הנאה הוא הדין לדם קדשים ואף על גב דאיכא תרי לאוי חד
ירך שגיד הנשה בתוכה
מוסף תוספות
ואימא
כמים הניסכים על
לדם חולין וחד לקדשים מ"מ גילוי מילתא בעלמא הוא דכולהו לאוי דדם הוי איסור אכילה דוקא ע):
וכו'. ושנינן קסבר ר' אבהו
כשהותרה הנבלה היא
א. דרשינן לאסור כל דבר
גבי המזבח. לא פריך למילף שיהא דם אסור בהנאה דממילא ידעינן מלא תאכל אלא כלומר מהכא לא מצי למילף דשרי בהנאה :
ט
וחלבה וגידה הותרה, כי
שיצא חוץ למחיצתו וכגון
ואבר הנבלה כמות שהיא
הוציא העובר את ידו לחוץ
ו... תוס' הרא"ש. ב. אבל שאר אומות לא. תוס' הרא"ש. ג. דכתיב ביה לא תאכלו. תוס' שאנץ. ד. שדוחק לומר סבר לה כר' בחלבה וגידה הותרה להמכר לנכרי ולהנתן לו במתנה, כיוצא בו כל חלב וכל גידים שבעולם. ואקשי' איני שהגידים הותרו
יהודה. שם. ה. כדמשני לעיל גבי גיד. תוס' הרא"ש. ו. הואיל ויכול לקרוש. שם. ז. א"כ קשה דר"ש אדר"ש. שם. ח. אמר בנבלה, והא תתננה ואכלה כתיב, לא הותר אלא מידי דהוא בר אכילה, וגידים לאו בני אכילה נינהו דלית בהו בנותן טעם.
עולא אמר קרא ואני נתתיו לכם שלכם הוא. שם. ט. דמצי למימר דמים דקרא לאו במים המותרים מיירי. תוס' שאנץ.
(איני והתנן ירך שנתבשל בה גיד הנשה וכו') ואמרינן מאן אית ליה האי סברא דאין בגידין בנותן טעם ר"ש, ר"ש הכי נמי
דאוסר בהנאה, דתניא גיד הנשה מותר בהנאה דברי ר' יהודה ור' שמעון אוסר. והרי דם דכתיב לא תאכל דם ומותר בהנאה,
דתנן ונמכרין לגננין לזבל ומועלין בהן. ודחינן שאני דם דאיתקש למים שנאמר על הארץ תשפכנו כמים כו'.